סוף עצוב: בן זוגה של עדי ברוך ז"ל הציע לה נישואין בקברה

"עדי שלי, מכל המכתבים שכתבנו האחד לשנייה לא חשבתי שמכתב כזה אכתוב. מדהימה, רגישה, מצחיקה, יצירתית, נסיכה שטותניקית שמפזרת אבק פיות על כל הסובבים אותה. כמה אהבה וחן היו לך לעולם. היה אכפת לך מכל אחד ואחת. בהתרגשות של ילדים היית מתרגשת מצורת העננים, מצבעי הפרחים, מאור השקיעה ונצנוץ הכוכבים. מאז שאני מכיר את עצמי אני מכיר אותך לצדי. היו לנו כל כך הרבה תוכניות, ואני תכננתי בעוד חודש להפוך אותך לארוסתי ולשאול אם תסכימי להיות אשתי. ועכשיו לעולם לא אקבל תשובה”.

בהספד קורע לב זה בחר נבו ינאי (23) להיפרד מאהבת חייו, סמלת עדי ברוך ז”ל, שנהרגה מפגיעת רקטה בשדרות ב־12 באוקטובר. הוא הגיע לחלקה הצבאית בבית העלמין ברקן עם טבעת הנישואים שעמה הסתובב בכיס מספר שבועות לפני שאהובתו נהרגה, שלף אותה מול קברה – ופרץ בבכי. “זה היה כל כך ברור מאליו שאבוא לקברה עם הטבעת ואראה לה אותה ואספר איזה חיים תכננו יחד”, מספר נבו. “ברגע שהבנתי שאני רוצה להתחתן עם עדי, אמרתי לה את כל מה שתכננתי לשמוע אותי אומר. זה היה אמור להיות פרק חדש בחיים שלנו”.

איך תכננת במקור להציע לעדי?
“עדי ואני אהבנו להצטלם ביחד, וידעתי שאציע לה נישואים בהפתעה תוך כדי שאנחנו מצלמים תמונה. זה היה כל כך ברור, והיה צריך להיות מושלם”.

סיפור האהבה של עדי ונבו הוא לא סיפור אהבה שגרתי, הוא סיפור אהבה מהסרטים. “הכרנו בגיל שש, כשהמשפחה שלי הגיעה להתגורר ביישוב של עדי", הוא מספר. "היינו יחד בגן, ונסענו גם יחד בהסעה לבית הספר, הייתי יושב לידה ומאוהב בה בטירוף. בבית הספר היסודי, כשלא למדנו באותו בית ספר, אז הייתי מגיע על אופניים לתחנה מול הבית שלה, מעבירים ציורים ומכתבים. בגיל 12 התאהבנו והפכנו בפעם הראשונה לזוג ומאז, לאורך הנעורים, היינו און אנד אוף למרות שתמיד נשארנו חברים הכי טובים".

"בגיל 17 זה כבר הפך להיות מאוד רציני בינינו. זו הייתה אהבת ילדות, אהבת נעורים, אהבת חיים. עדי הייתה חלק מאוד חשוב בעיצוב האישיות שלי וכשאיבדתי אותה, איבדתי חלק מעצמי. אני קצת לא מוצא את עצמי ומנסה להמשיך להדהד את הקול שלה בראש ולהבין מה היא הייתה רוצה ולהמשיך לעשות את הדברים שהיא אהבה שאני עושה”, סיפר נבו.

מה למדת ממנה?
“אנחנו מכירים כל החיים ולמדנו איך לאהוב ביחד, איך זוגיות צריכה להיות. לאף אחד מאיתנו לא היה קשר אחר אז ממש למדנו על בשרנו וזה הגיע לעומקים ולתובנות מדהימות. בנושא זוגיות, הדבר האחרון שעדי לימדה אותי זה לבוא ולדעת לדרוש ולשאול מה אתה צריך: הקשבה או תשובה. זה היה חוסך לנו 90% מהריבים והשיח היה כל כך עמוק ומדהים. בנוסף היא ידעה לראות אותי בעיניים הקסומות שלה כמו ילד קטן, ובאמת להוקיר את כל הטוב שיש סביבנו ואת הזוגיות שיש בינינו ולהסתכל על הדברים הקטנים”.

אחת המחוות הרומנטיות הקבועות של השניים הייתה שירים ומכתבים שכתבו אחד לשנייה: “היא כתבה לי המון והשאירה לי מלא דברים, וכרגע אלו בין הדברים העיקריים שמנחמים אותי, לקרוא את השירים שלה. כשהיינו בצבא והיה מרחק היא הייתה כותבת לי חיזוקים, גם כשעשיתי מסלול צבאי בשייטת, וגם עכשיו, דרך המכתבים שהשאירה לי, היא מעודדת אותי להרים את הראש, להסתכל על העננים והכוכבים, להיות שמח, להמשיך בדרך שלי, לא להיכנע לדחפים ולשדים שלי. בהמשך, כשלמדתי במכינה בבית רימון, היו לי שיעורי כתיבה ולמדתי להתמקצע בכתיבה שלי ולשפוך את הלב, כך שהייתי כותב לה מכתבים והיא הייתה כותבת לי. זו הייתה הדרך שלנו לבטא מה שאנחנו מרגישים”.

איזה אדם היא הייתה?
“מעבר לזה שהיא בת זוג שלי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי והנשמות שלנו היו קשורות זו בזו עד עמקי נשמתנו. היא הייתה קרן אור עצומה שמאירה. בכל מקום שהיא הגיעה אליו היא הייתה מאוד דומיננטית, כולם הסתכלו עליה והקשיבו לה כי היא ידעה להגיד את הדברים הכי שנונים ורלוונטיים. היא הייתה היא, ולא התיימרה להיות משהו אחר. אם מישהו היה עושה משהו שהוא לא נכון לה – היא הייתה באה ואומרת לו את זה בפרצוף. היא חושבת על כולם ועל מה שנכון והכי טוב לאחרים. היא פשוט רצתה להפיץ את הטוב בעולם ושכל אחד ימצא את הטוב בעצמו. קרן אור זה התיאור המושלם לאישיות שלה”.

עדי, בתם הבכורה של אבי (יו”ר היישוב קריית נטפים) ואורית (מנהלת האגף לתרבות בעיריית פתח תקווה), ואחותם של דביר (19) וניר (11), נולדה וגדלה בקריית נטפים שבשומרון, שימשה כמדריכה בבני עקיבא ואהבה כאמור צילום וכתיבה. היא החלה לצלם בגיל 15, ומגיל 18 התחביב הפך לעסק מקצועי לצילום חתונות. את שירותה הצבאי עשתה עדי כסמלת מבצעים בחטיבה מרחבית יהודה.

עם שחרורה מהצבא פיתחה את עסק הצילום ויצאה לטיול של אחרי הצבא יחד עם נבו. כשהוא המשיך את הטיול – היא חזרה לארץ אחרי חודש וחצי כדי לנצל, כצלמת, את עונת החתונות, וכשהוא חזר – השניים עברו לגור יחד ביישוב ברקן . “גרנו יחד כחודש וחצי, ואומנם תמיד הייתי מאוהב בה בטירוף, אבל לא חשבתי על חתונה בכלל”, מספר נבו. “אני חושב שבאיזושהי שמירה בלילה חשבתי על איך החיים שלי מתקדמים, אבל ידעתי שעם עדי הם בטוח יתקדמו. בהתחלה לא חשבתי שנישואים הם משהו חשוב או נכון, אבל כדי לקדש את החיים שלנו ביחד ולשזור את הנשמות שלנו זה בזו ולצעוק לעולם שאני אוהב אותה, הרגשתי שזה משהו הכרחי. ידענו שנתחתן ודיברנו על זה. זה לא היה מפתיע אותה שהייתי מציע לה. היא רצתה שאני אציע כבר ותכננו להתחתן בקיץ. תכננתי להציע לה בהפתעה שבועיים לפני שנהרגה, במהלך סשן צילומים שעשינו, אבל הרגשתי שהיא לא שלמה עם הלוקיישן, אז החלטתי לדחות לסשן הבא – שלא הגיע”.

מתי נפגשתם בפעם האחרונה?
“הפעם האחרונה שפגשתי אותה הייתה ביום ראשון, ארבעה ימים לפני שהיא נהרגה, באתי אליה הביתה, היא הייתה עוד חצי ישנה, חיבקה אותי עם דמעות והביאה לי מטען נייד ותמונה שלנו. חיבקה אותי, נישקה אותי ואמרה לי: ‘אם קורה לך משהו – אני הורגת אותך!’”.

“התעקשה להתגייס"
כשפרצה המלחמה, נבו שעובד באבטחה, גויס כאמור למילואים, ועדי שלא קיבלה צו 8 התעקשה להתגייס למילואים גם: “היא כתבה לי שהיא מתחרפנת בבית ושהיא רוצה לתרום ולהשפיע יותר, היא ישבה ושקעה בסרטונים וההתראות ובא לה להשפיע ולעשות טוב, אז היא שיגעה את כל העולם ואשתו ואת כל הקצינים שלה כדי שהיא תוכל להתגייס ולתת מעצמה, ובאמת איתן הקצין שלה הרים את הכפפה וסידר לה להגיע למילואים בשדרות, למרות שהשירות שלה היה בכלל בחברון. היא רצתה להגיע לדרום כי הרגישה שצריכים אותה שם. אני באותו זמן הייתי בדרום ביישובי העוטף. היא שלחה לי הודעה עם תמונה שלה בדרך למילואים ואמרה לי שאיך שהיא תגיע לחמ”ל היא תתקשר אליי. זה היה בערך 50 דקות לפני שהיא נהרגה”.

מתי הבנת שמשהו קרה לעדי?
“ביום חמישי בצהריים שמעתי דיווח על פגיעה ישירה של רקטה בשדרות, ושיש פצועה אנושה ופצוע קשה. פתאום אבי, אבא של עדי, התקשר אליי ושאל אם הצלחתי לתפוס את עדי. אמרתי לו שלא, התחלתי להילחץ וצלצלתי אליה והיא לא ענתה. צלצלתי למפקד שלה והוא גם לא ענה. צלצלתי לאחיה דביר שינסה דרך המחשב לאתר את מיקום הטלפון שלה, והוא מצא שהמיקום הוא בית חולים ברזילי. כל הזמן הזה הייתי בהדחקות ובהכחשות שמשהו קרה לה. צלצלתי לבית החולים ושאלתי אם יש אצלם פצועה בשם עדי ואמרו שלא".

"בסוף בן דוד שלי, שי, רב סרן במילואים, נכנס לתמונה ולאחר בירורים הוא הודיע לי שהיא בבית החולים ברזילי ושהיא פצועה", סיפר. "התחלתי להתפלל ולהגיד לעצמי בראש שהכל בסדר, שעדי תצא מזה ושנתחתן ונביא ילדים. ניסיתי לשדר לעולם שמה שהולך לקרות יהיה טוב ויתהפך העולם והיא תצא מזה. כדי להרגיע את עצמי עשיתי מדיטציה, ובאחת המדיטציות המפקד שלי שאל אם אני רוצה לחזור לבסיס ולא להיות בשטח, והקצין סימן לי בראש ללכת. בדרך אורית, אמא של עדי, צלצלה אליי דומעת ואמרה שהמשפחה עוד עשר דקות מגיעה לבית החולים, והבטיחה שהיא תחתן את עדי ואותי בקיץ. בן דוד שלי שי אומר לי בכל פעם שהכל בסדר, ושהוא מגיע אליי לבסיס. חלפו שעות וצלצלתי לשי שיעדכן אותי, והוא אמר לי בקול שבור להביא את התיק שלי, ובינתיים הוא דיבר עם הרס”פ שלי שהפקדתי אצלו את הנשק והוא סיפר לי שעדי נהרגה. התחלתי לבכות, שי לקח את האקדח האישי שלי ואת הפלאפון, וחיבק אותי”.