"הפשע היחיד שלהם היה שהם גרים שני קילומטר מהגבול, והם יהודים"

“מִזְמוֹר לְדָוִד ה׳ רֹעִי לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", חזרה רויטל ינאי (44) שוב ושוב על הפסוקים הללו מתהילים ב־7 באוקטובר, בעודה מערסלת בידה תינוקת בת ארבעה חודשים, במיגונית בקיבוץ ניר עוז, כשהיא מנסה לשמור שתהיה בשקט. “נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי", חזרה ושיננה. לצדה עמדו השכנים, שאליהם היא ובתה התינוקת, עלמא יסמין, ברחו כמה שעות קודם לכן, רגע אחרי שבן זוגה, רביד כץ, יצא להגן על משפחתו ועל חבריו לקיבוץ. שבועיים וחצי אחר כך נודע לה שהוא נחטף לעזה. "יום קודם הייתה לי התלבטות מאוד גדולה איפה נעשה את החג ושקלנו לנסוע למשפחה שלי במרכז", היא מספרת. "בסוף נשארנו בבית. בבוקר התעוררתי כמה דקות לפני שהכל התחיל. רביד לא היה לידי במיטה, הוא נרדם בסלון. כששאלתי אותו מה הוא עשה בסלון, הוא אמר לי שהוא השתעל חזק ולא רצה להעיר אותי ואת הקטנה. הלכנו לחדר השינה, ואז שמענו שני יירוטים, וברשת הפנימית של הקיבוץ שמענו שגם יש מחבלים". 

סאגת הטיפול בסוגיית החטופים: יוקם מטה חדש, נתניהו מחפש פרויקטור לצד הירש | פרטים חדשים

על פי ההודעות שהתפרסמו ברשת הקיבוץ, נצפו באותו שלב ארבעה מחבלים סמוך למפעל בכניסה לקיבוץ. התושבים תיארו כי הם לבושים במדים ונוסעים בטנדר. כץ החליט לקחת את הנשק ולצאת להילחם עם חבריו. “הבנתי שזה חזק ממנו, הצורך שלו להגן עלינו", היא אומרת. “הוא לא בכיתת כוננות, אבל הוא רצה להגן עלינו, על אמא שלו, שגרה בקיבוץ, על החברים שלו. קיבוץ זה משפחה". 

היא לקחה את עלמא התינוקת, כמה טיטולים ואת התיק והם רצו לשכנים, הורים לשלושה ילדים: “במחשבה לאחור, המחבלים היו יכולים להרוג אותנו באותה שנייה. הם כבר היו בכל מקום, נכנסו משלושה מוקדים לקיבוץ". הוא המשיך והיא נשארה איתם.

שתי המשפחות וכלבה אחת היו ביחד בממ"ד: “שמענו הרבה יריות, ופתאום השכנה אמרה ‘הם נכנסו לאמא שלי׳. רצו מלא התכתבויות בקבוצות וברשת המקומית, אנשים כתבו ‘הם אצלנו בבית׳, ‘יש פה שלושה׳, ‘יש פה ארבעה׳. אחרי כמה זמן שאלתי אותה מה קורה עם אמא שלה, והיא אמרה לי שהמחבלים יצאו והיא בסדר. שאלתי אותה איך, והיא ענתה שהיא החזיקה את הדלת חזק. אז הבנתי שאפשר לצאת מזה, שאפשר גם להישאר בחיים. אבל עדיין הפחד הוא פחד אימים".

ינאי שמעה את המחבלים נכנסים לבית שלה ושל רביד: “הבתים צמודים ויש לנו קיר משותף, אז שמענו אותם פותחים את החלון של הממ"ד שלנו ושמענו המון בומים. הבנו שהם תכף יגיעו אלינו, השכן החזיק את הדלת, ואשתו החזיקה את החלון, ואז שמענו בום. לפי מה שאני זוכרת, הם באו ישר לממ"ד. רצתי לצד השני של החדר, כדי להיכנס מתחת למיטה. הילדה הייתה עליי, מחוברת להנקה. הם דפקו על הדלת. שלושת הילדים מיד הצטרפו ונכנסנו חמישתנו מתחת למיטה. המחבלים צרחו וניסו לפתוח את הדלת. השכן התנגד מהצד השני, והיה מאבק של אולי כמעט שעה. הם ירו על הדלת, ולפני כן גם על החלון, המון צרורות. ואני עוד שואלת את השכנה איך לא נגמרת להם התחמושת, היא אומרת לי שהם עשרות, בדיעבד התברר שהם היו מאות". 

ואת בינתיים מתחבאת עם הילדים? 
“כן. הקטנה עליי ואני מחבקת אותם, לא יודעת מאיפה קיבלתי עוד ידיים, אבל חיבקתי אותם מצד ימין ומצד שמאל. הם כיבו לנו את החשמל, את התקשורת. הילדים בכו, אחד הקיא, אחד עשה פיפי. הם ירו המון על הדלת, וכדור אחד נכנס ופגע בשכן שלנו ופגע בכלבה, ואז הכלבה התחילה לייבב, ומלא דם התפשט בחדר. השכן בכלל לא הרגיש שהוא נפצע מרוב האדרנלין שזרם לו בדם. ואז הם התחילו לשרוף לנו את הבית". 

ומה עשיתם?
“אני לא יודעת איך עמדנו שם, במקום הזה, והחלטנו החלטות, ועשינו דברים שהובילו אותנו להיות פה היום. היו לנו כוחות, אני לא יודעת מאיפה. כשהם התחילו לשרוף את הבית, השכן אמר לנו להישאר למטה, כי העשן עולה למעלה. העשן לאט־לאט התחיל להיכנס ושמנו שמיכה על הרצפה, צמוד לדלת, אבל הוא כנראה נכנס כבר מכל הכיוונים. פתאום הרגשתי את הדלת בוערת, הייתי במרחק ממנה, אבל הרגשתי שהיא לוהטת. הסתכלתי על עלמא והיא הזיעה כולה, הפשטתי אותה. התחלנו להיחנק ולהשתעל. כבר לא היה לנו אוויר, אז לקחנו פיסות של בד והרטבנו אותן וטפטפנו על הפנים, טפטפתי מלא מים לעלמא על הפנים, ואז החלטנו לפתוח את החלון. פתחנו קצת והילדים עמדו מקדימה, מנסים לקבל קצת חמצן. הקטנה שלי פשוט נחנקה, הרמתי אותה, שמתי אותה מעל לראשים של הילדים, חצי בחוץ, על אדן החלון, בידיעה שאם מישהו מסתתר שם הוא יורה בה. אני פשוט ראיתי שלא מגיע אליה אוויר, היא השתעלה והקיאה ליחה". 

המשפחות החליטו שאין ברירה ועליהן לברוח. אחד־אחד הם קפצו מהחלון ורצו כ־100 מטר אל עבר המיגונית הקרובה ביותר. “עמדתי בפינה של המיגונית, עם עלמא מחוברת ליניקה, השכנה ישבה על הרצפה עם שלושת הילדים, והשכן עמד בכניסה במיגונית על המשמר, כשהוא סובל מכאבי תופת", היא ממשיכה. “הרגל שלו הייתה חבושה עם משטח החתלה של עלמא וסרט שיער מאולתר. היינו שם ארבע שעות. לא הפסקתי להגיד את אותו מזמור תהילים ברצף, כל השעות האלה". 

הצלחתם לשמור על שקט? 
“עלמא ישנה המון באותו היום. בכל פעם שהרגשתי שהיא מתעוררת, שיניתי זווית, שיניתי תנוחה, עשיתי הכל־הכל בשביל שהיא לא תבכה. בכל זאת הבנתי שאני עם תינוקת קטנה ואני מסכנת משפחה עם שלושה ילדים. אחר כך דיברנו על זה, והשכנים אמרו לי שלא היה להם שום ספק שאני איתם, ואני אמרתי שלא היה לי ספק שאם עלמא בוכה אני יוצאת משם, לא יודעת לאן. תמות נפשי עם פלשתים. אני לא משאירה את הילדה שלי לבד ואני לא מסכנת אותם. אבל לאורך כל היום חשבתי על סמדר הרן, שהסתתרה עם הבת שלה בארון בפיגוע בנהריה (ב־1979 - מ"ב). היא רצתה שהילדה לא תבכה והילדה נחנקה. כל כך פחדתי מסיפור כזה". 

כעבור ארבע שעות במיגונית הגיעו החיילים. הם פינו אותם לבית בשכונה שבו ריכזו את כל הניצולים, שם גילתה רויטל כי אמו של כץ שרדה את הטבח. ביום ראשון הם פונו לאילת.  

מתי את מבינה שרביד לא מצטרף לשאר חברי הקיבוץ? 
“בכל פעם שמישהו נכנס למקום שאליו פינו אותנו שאלתי אם הוא ראה את רביד, אבל אף אחד לא ראה, ואף אחד לא ידע מה איתו. ביומיים האלה הייתה לי תקווה שכל רגע הוא ייכנס. ואז קיוויתי שאולי ימצאו אותו בסורוקה, כי הוא פצוע. ואז חשבתי שאולי הוא יחכה לנו בקבלה באילת ויפתיע אותנו, אבל הוא לא היה פה. הוא הוגדר כנעדר במשך שבועיים וחצי, ואז הודיעו לנו שהוא חטוף. וזה הזוי, אבל הייתה בי שמחה, כי מבין כל התרחישים הגרועים, זה היה התרחיש הכי טוב".  

וחוץ מכך שהוא חטוף, את יודעת עוד משהו על מצבו הרפואי? 
“הלוואי שהייתי יודעת. יש לו שני ילדים גדולים מנישואיו הקודמים, ילד בן 12 וילדה בת 9, שהוא אוהב כל כך. אני מאמינה שהוא חושב עליהם וזה מחזק אותו". 

איך השבועות האלה עוברים עלייך? 
“זה כואב, זה שורף בפנים. זה גם ממש קשה כשעלמא מתפתחת והוא לא פה לראות אותה. זה כל כך חשוב לו. הוא סופר־אבא. מרדים אותה בלילה עם 'שיר העמק', משחק איתה ומתעורר איתה בבוקר. הוא חלק משמעותי בחיים שלה ובחיים של הילדים שלו. הוא אבא שמשקיע בערכים ובחינוך, בטיולים בארץ, הוא כל כך מאמין בלהכיר את הארץ דרך הרגליים. הגעגוע הורג". 

אם היית יכולה לדבר איתו עכשיו, מה היית אומרת? 
“שיבוא. עכשיו. שאני מסכימה לכל הדברים שלא הסכמתי קודם, מוכנה להכל, רק שיחזור. שיבוא ויהיה פה לידנו". 

הכל קרה במקביל

כשרועי אברהם הגיע אל ביתה של אמו אלמה בת ה־84, הוא הבין כמעט מיד שהיא נחטפה. התחושות הקשות קיבלו אישור שמונה ימים אחר כך. שניהם היו בנחל עוז במהלך אותה שבת, היא בביתה והוא בדירתו של חבר. במהלך היום נותק הקשר ביניהם, והוא קיווה כי זאת רק בעיית תקשורת. “התעוררתי קצת לפני שהכל התחיל, ואז שמעתי את המטחים הכבדים", הוא משחזר. “זה היה נשמע לי המון, זה לא נגמר. התחלתי להתכתב בוואטסאפ עם אמא ועם חברים, ואחרי 20 דקות של הפגזות נפל לי החשמל. ראיתי שאני על 13% בטלפון. בדרך כלל יש גנרטור שמרים את החשמל, אבל הוא לא הרים הפעם". 

אז אתה מבין שמדובר באירוע חריג? 
“בשלב הזה כבר הבנתי שזאת הפגזה אחרת. אני גם מתכתב עם חבר שאומר לי שקורה משהו גדול ושאני צריך לנעול את הבית ולהיכנס לממ"ד. אבל אני לא יודע מה קורה, אין לי טלוויזיה בממ"ד, ובינתיים נגמרת לי הסוללה וגם יש לי אינסולין במקרר לטיפול בסוכרת ואני יודע שאם יעלו הטמפרטורות, האינסולין ילך פייפן". 

מה עשית? 
“בדקתי עם חבר אם יש לו חשמל, והוא אמר שכן. התארגנתי לצאת אליו, אבל לפני שיצאתי, ניסיתי ללמוד את הירי, להבין אם יש דפוס כלשהו. התחלתי לספור את ההפסקות, אבל לא הצלחתי לספור מעבר לשלוש שניות בין בום לבום. התנהגתי כמו סוס, לא הסתכלתי על כלום. עליתי על האופנוע שלי ונסעתי אליו. הוא ממוקם 150־200 מטר ממני. בדיעבד הבנתי שבשלב הזה כבר היו מחבלים בקיבוץ. הייתי ממש ביניהם בלי שידעתי. באותו הזמן פחדתי מהפצמ"רים. הקיבוץ הופגז כמו גשם". 

הוא הגיע לחבר כמה דקות לפני 8:00, והשניים ישבו בממ"ד במשך כ־17 שעות. “כל כך הרבה דברים קרו בממ"ד, והכל קרה במקביל", הוא אומר. עם הגיעו, פצצת מרגמה נפלה מחוץ לבית של החבר, וקולות הירי והקולות בערבית לא פסקו. ידיעות על המתרחש בקיבוצים הסמוכים לצד ניתוק הקשר מבני משפחה וחברים נוספים עוררו חשש גדול. ואז, בשעות הבוקר המאוחרות, הגיע לידיהם סרטון שבו נראה חברם צחי עידן נחטף לעזה. “שם התחיל הטירוף, שנמשך עד עכשיו", הוא אומר.  

בזמן הזה אתה מדבר עם אמא? 
“כן. עד 9:00 בערך. היא ידעה שאני קופץ לחבר. אחר כך היא כבר לא הייתה זמינה. תליתי תקוות שהיא לא זמינה כי נפלה התקשורת הסלולרית". 

מתי הבנת שהיא לא זמינה כי היא נחטפה?  
“רק כשנכנסתי אליה הביתה בלילה. אחר הצהריים ביקשתי שישלחו אליה חיילים, כי היא לא ענתה לי. שמענו כבר על נפגעים, והתמונה התבהרה לאט־לאט. לא קיבלתי מהחיילים תשובה עד סוף היום. כשהגענו בלילה לאמא הבנתי". 

מה הבנת? 
“מכל הנתונים שהיו לי עד לשלב הזה היו כמה אופציות: או שהיא מתה, או שהיא פצועה, או שחטפו אותה. כשנכנסנו אליה הביתה, ראינו שהוא פרוץ. הדלתות והחלונות פרוצים, המיטה שלה בחדר השינה הייתה מורמת, והיא לא הייתה שם".

היו סימני דם או ירי?
“לא הצלחתי לראות. הייתי בטרפת. היא גם כל כך שברירית, אז אתה שואל את עצמך: איך? ואתה מרגיש שלא יצאת נקי מהאירוע, כי אני הייתי באופוריית ניצולים כשהגיעו החיילים, אבל אז הרגשתי דאגה גדולה ואי־ודאות". 

למחרת התפרסם בטלגרם תיעוד של אלמה כשהיא מובלת על אופנוע לכיוון הרצועה. “זה עשה לי טוב", אומר אברהם. “ראיתי אותה חיה. ראיתי שהיא שרדה את הדרך לשם". 

הוא מספר כי מסע חייה של אמו, שנזקקת כיום לתרופות על בסיס יומיומי, לא היה פשוט ולמרות זאת, כעוף החול היא הרימה את עצמה שוב ושוב ולא הפסיקה לחייך: “היא אישה מדהימה. נודניקית, אבל עם לב אדיר של נתינה, תמימות וחוכמה. אישה שתמיד מסבירת פנים, כל הקיבוץ הם ילדיה, כל מי שרק עובר בשביל ליד היא אומרת לו ‘בוא תשתה קפה, תאכל עוגיות׳". 

בשנה וחצי האחרונות רועי היה קרוב לאמו, בעודו בונה בכוחות עצמו את ביתו החדש ליד ביתה: “הייתי נכנס אליה כל בוקר, ואז בהפסקת צהריים הייתי יושב איתה". 

אל השגרה הזו הוא מייחל. בינתיים, הוא מתאר, היום יום שלו מתנהל כמו שבעה: “אחרי שפינו אותנו למשמר העמק, חברים ומכרים שלי היו סביבי מהבוקר עד הלילה. מהר מאוד הבנתי שיש בזה את הטריקיות של שבעה, שאתה מוקף באנשים שלא נותנים לך ליפול. חיבקתי את זה. אבל תוך כדי יש חזיתות שדורשות הרבה תשומת לב - להחזיר את אמא, להבין מה עם הבית, לאן חוזרים, מתי חוזרים או אם בכלל חוזרים. כל פיסות הפאזל של כל החיים מפוזרות לחלוטין. אני מנסה לעשות סדר ולאסוף את החיים. שלושת השבועות הראשונים היו שוק, אני חושב שאני אחרי השוק, אבל זה עדיין קשה. אני מכיר עשרות שנרצחו, שנחטפו ומעל כל זה יש את אמא, שזה מחיר אישי, קרוב ומאוד כואב". 

“אני ביום הארוך בחיי" 

ברחבת מוזיאון תל אביב, שנקראת כעת בשם המצמרר “כיכר החטופים", עומדת איילה יהלומי לוזון מגני תקווה. היא מחזיקה בתמונת אחיה אוהד יהלומי ובנו איתן, שנחטפו מניר עוז. נדמה כי די במבט בעיניה כדי להבין את גודל הכאב והייסורים. “אני ביום הארוך בחיי", היא אומרת. “זה לוקח זמן, יותר מדי זמן. החיים התהפכו, יש לי משפחה, יש לי בעל, יש לי תינוק, אבל אני במשימת חיי. אני לא אשקוט ואני לא אנוח. אני אעמוד עם התמונות שלהם פה בכיכר או בכל מקום אחר כדי שיראו אותם, כדי שיזכרו ולא ישכחו, עד שהם יחזרו. והם צריכים לחזור היום, עכשיו. הפשע היחיד שלהם היה שהם גרים שני קילומטר מהגבול, והם יהודים. זהו. זה הכל. שום פשע אחר". 

היא מתארת את אחיה אוהד, בן 49, כאדם הטוב ביותר שהכירה: “הוא מלח הארץ, הוא יד מכוונת, החבר הכי טוב שלי, הוא אחי הגדול והגיבור, הוא תמיד היה גיבור מאז שאנחנו קטנים. הוא אדם שעושה המון טוב לאנשים, איש מיוחד שמגן על האחר והחלש". גם בנו של אוהד, איתן, בן 12, נחטף. איתן, שנולד ביום הולדתה ה־30, היה מתנה עבורה. ילד שכדורגל הוא עולמו, אוהד של מנצ׳סטר סיטי, אוהב חיות ותלמיד מצטיין בכיתת מדעים.  

“הכיכר היא בית חדש עבורנו, בעל כורחנו", היא אומרת. “אני מקבלת כוח מלהביט בתמונות שלהם. להגיע לפה, לראות את האנשים שעומדים איתנו, שרוצים לשמוע את הסיפור ושכואבים איתנו נותן המון כוח, הרוח לא נשברת. אני מקווה שכבר הלילה כל זה לא יהיה רלוונטי. אבל כל לילה אני אומרת ‘הלילה׳, לא יודעת כבר כמה לילות. אם נצטרך להמשיך להגיע לכאן, אז אני מקווה שהאזרחים והתקשורת ימשיכו להגיע, למלא את הכיכר הזאת. שלא ייתנו לנו להישאר פה לבד". 

מעל חודש הם בעזה, מאז שמטח כבד של טילים העיר את כולנו אל סיוט. “אחי עם אשתו ושלושת ילדיהם נכנסו לממ"ד", היא מתארת. “הייתה בעיה בדלת של הממ"ד, והם הבינו שיש מחבלים בחוץ. בשלב מסוים אחי קיבל החלטה לצאת החוצה כדי להגן עליהם בגופו. כשהמחבלים פרצו את דלת הבית, הם ירו באחי ואז הם פתחו את דלת הממ"ד ושלפו משם את גיסתי ואת שלושת הילדים שלהם. כשהמחבלים הוציאו אותם החוצה, הם ראו אותו פצוע, בהכרה. הוא אמר להם שהוא אוהב אותם, והוא אמר להם ‘לכו איתם, תעשו מה שהם אומרים׳. ארבעה מחבלים לקחו את אשתו בת שבע, את איתן, את הילדה שלהם בת ה־10 והתינוקת בת השנה ושמונה חודשים". 

והם הלכו איתם.
“גיסתי הניחה את התינוקת על אחי, שלפחות יגלו כלפיה חמלה, אבל המחבל פשוט הרים אותה ולקח אותה יחד איתו. הם לא ויתרו על אף אחד. הם העלו אותם על שני אופנועים. על אחד הייתה גיסתי בת שבע עם שתי הבנות, ועל השני איתן. הם התחילו לדהור לכיוון עזה. הם עברו לאורך הקיבוץ וראו מראות מטורפים, גופות בכל מקום, הקיבוץ היה שרוף, היו בו כמויות מחבלים שבזזו כל דבר אפשרי, מאופניים וטלוויזיות ועד לטרקטורים". 

המרחק מניר עוז לגדר הרצועה קצר, ושני האופנועים עשו במהירות את הדרך. אלא שאז, ממרחק של כ־200 מטר מהגבול הגיחו לפתע שני טנקים ישראליים. אופנוע אחד המשיך לדהור, והשני, שעליו היו בת שבע ובנותיה, נעצר לפתע. בת שבע, שהבינה כי עומד בפניה חלון הזדמנויות צר, החליטה לברוח עם שתי בנותיה. “במשך כשלוש־ארבע שעות היא רצה בשדות, יחפה, עד שהגיעה לשביל הגישה של הקיבוץ", מספרת יהלומי לוזון. “אחר כך הגיע לשם אוטובוס של חיילים, שאסף אותן והביא אותן למקום בטוח". 

ובזמן הזה היה לך קשר איתן? 
“אחרי שבבוקר ניתק הקשר, רק בשעות הצהריים קיבלתי פתאום טלפון מגיסתי, שסיפרה לי מה קרה. שמחתי לשמוע את הקול שלה, התרגשתי מאוד. היא סיפרה לי שאוהד פצוע ושאיתן ככל הנראה בעזה, ושהיא והבנות בסדר, עד כמה שאפשר לקרוא לזה בסדר. מאותו רגע ניסיתי בכל דרך אפשרית להוביל כוחות לבית, אבל הקיבוץ נכבש והיה מאוד קשה להתקרב לשם. בשעות הערב, כשהצבא הגיע, הבנו שאוהד כבר לא שם. היום אנחנו יודעים ששניהם חטופים ואוהד פצוע".   

מה את מבקשת ממקבלי ההחלטות? 
“אני לא חושבת שיש משהו יותר חשוב מזה. אין לי ספק שהם בראש סדר העדיפויות. הרבה אומרים שלא מדברים איתם, אל תדברו איתי, תביאו תוצאות. תעשו". 

התקדמות הלחימה מעוררת חשש? 
“אני מאמינה שבכל צעד שמאושר על ידי הקבינט והצבא, החטופים נלקחים בחשבון. אני חייבת להאמין, זה מה שמשאיר אותי שפויה. לא יכול להיות שיפקירו אותם פעם נוספת. כשאני שומעת על הפיצוצים, אני אומרת לעצמי שבטח הצבא יודע שהחטופים לא שם. הם יודעים מה הם עושים. אני לא מתיימרת להיות יועצת אסטרטגית, אני אדם פשוט שרק מחכה לחזור לאנונימיות שלו. גם אחי, הוא כל כך צנוע, שכשהוא יחזור אני בטוחה שהוא יגיד לי ‘איך אמרת דברים כאלה עליי׳". 