"לאחר שקיבלתי את הידיעה שפרצה בארץ מלחמה, שלושה ימים הייתי מרותק לחדשות, לספה. לא יכולתי לזוז, ממש הייתי בדיכאון. הייתי לוחם בנח"ל. בעקבות מה שקרה ב־7 באוקטובר היו רגשות של השפלה, חוסר אונים. לא קמתי מהחדשות. ואז אחרי כמה ימים החלטתי לחזור ארצה כדי לעזור במה שאפשר", מספר אסף טייבר, שחזר ארצה ב־18 באוקטובר לאחר שהות בת שמונה שנים בארצות הברית.

"בקייב רגוע יותר": הפליטים שברחו מאוקראינה - נמלטים עכשיו מישראל
"כמו אגרוף בבטן": משפחות שכולות מספרות על חפצי יקיריהן שהושבו
פליטים בארצם: "את מכניסה את כל הבית שלך במזוודה אחת, ויוצאת אל הלא נודע"

על פי נתוני משרד העלייה והקליטה, מאז פרוץ הלחימה הגיעו לארץ 78 תושבים חוזרים. אצל חלקם, המלחמה הייתה הסיבה העיקרית שבגללה החליטו לעזוב במהרה את החיים הקודמים והנוחים, ובלי יותר מדי תכנונים לעלות על מטוס ולחזור ארצה. טייבר, 36, הוא אחד מהם. "אני חושב שההחלטה הזו לחזור הייתה מלווה גם ברגשות ואמוציות של אותו רגע, וגם מתוך רצון להיות ליד הקרובים, המשפחה, ההורים, אח, סבתא, דודים, בני דודים", הוא אומר.

טייבר גר חמש שנים בניו יורק, שם עסק בניהול פרויקטים של בנייה; ושלוש שנים נוספות היה בפלורידה וניהל מתחמי Airbnb למטרות נופש. בעת הראיון הוא בדיוק עסק בהתנדבות בקטיף אבוקדו בקיבוץ בארי. "למרות שהייתי קרבי, מילואים אני כבר לא עושה. אני כבר זקן (צוחק), אז באתי לסייע בקטיף", הוא אומר.

אסף טייבר (צילום: עומרי מיטב)
אסף טייבר (צילום: עומרי מיטב)

איך באופן מעשי עולים לארץ תוך זמן כל כך קצר?
"נפטרים מכל הרכוש שאפשר למכור מרגע לרגע, גם אם זה אומר להתגמש קצת במחיר; מוצאים גם למי למסור כל מיני פריטים. חוץ מזה, מכניסים שמונה שנים לשתי מזוודות, זורקים בצער רב הרבה דברים שלא משתמשים בהם, קונים כרטיס טיסה ומגיעים ארצה".

ההורים שמחו שחזרת?
"לא הפתעתי אותם. הם היו היחידים שאמרו לי לבוא. היו חברים שאמרו: 'אולי תשקול, אולי לא כדאי להגיע עכשיו, אולי לחכות', אבל בסופו של דבר אני פה. ההורים כמובן שמחו. גם כי מצב מלחמה עכשיו, וגם כי הם התגעגעו. ההורים כאמור אמרו לי לבוא, אבל ההחלטה הייתה שלי. בינתיים אני גר אצלם ברעננה".

אתה כבר מרגיש בבית?
"ישראל תמיד הייתה ותמיד תהיה הבית שלי. לא משנה כמה שנים חייתי בחו"ל, אני מרגיש פה בבית גם עם כל האזעקות שהספקתי לשכוח במהלך השנים. באתי לכאן כדי להישאר".

"הטיימינג הנכון"

אריק מוסקונה, 53, חזר ארצה ב־20 באוקטובר, אחרי שחי 21 שנים בצרפת. שני ילדיו נשארו בינתיים עם גרושתו בצרפת. "בצרפת היה לי במשך 17 שנים בית ספר לשפות שהתמחה בעיקר בשפה העברית, אולפן לעברית שלימד יהודים ולא יהודים את השפה", הוא מספר. "כשפרצה המלחמה הבנתי שזה הטיימינג הנכון לחזור ארצה. החלטות בחיים מקבלים כמובן לא רק כתוצאה מגורם אחד, אבל אפשר לומר שהמלחמה זירזה את ההחלטה שלי לחזור".

מה היו הסיבות הנוספות?
 "ב־7 באוקטובר אמא שלי, שחיה בארץ, התקשרה אליי לספר מה קורה. התחילו גם לזרום כל מיני הודעות מחברים. הרגשתי נורא ואיום בגלל החדשות. הרגשתי שהמחשבות שכבר היו לי קודם לגבי החזרה ארצה לא יכולות לחכות יותר. תכננתי לחזור ארצה בצורה יותר רציונלית ומסודרת, אבל אמי ניצולת שואה וגרה לבד בארץ. חרה לי שהיא תצטרך עכשיו לסבול שוב את הריצות למקלט, את הטראומות שהיא עברה במלחמות השונות וגם בשואה. הבנתי שאין זמן לחכות. לקחתי טרולי, ארזתי, החלטתי לבוא ולהיות עם אמא".

אריק מוסקונה (צילום: AM F&P)
אריק מוסקונה (צילום: AM F&P)

גילויי האנטישמיות בצרפת בתקופה האחרונה היו גם חלק מהשיקולים שלך לחזור?
"אני אישית לא נפגעתי מאנטישמיות, אבל גרתי בפרבר של פריז, מעל בית מדרש, במקום שבו יש הרבה אנשים מהקהילה שלנו. ביומיום חיילים מקיפים את בית המדרש על מנת לאבטח אותו, ואלה המראות שהייתי רואה מהמרפסת. התחושות היו לא נעימות".

בינתיים מוסקונה מתגורר אצל אמו בתל אביב ומסתגל למציאות החדשה. "את האזעקות אני זוכר עוד ממלחמת המפרץ", הוא אומר. "זה לא נעים, לא כיף, אבל אני מכיר את זה. בימים אלה אני עדיין מחכה שיאשרו לי את הסטטוס של תושב חוזר, כדי שאוכל לקבל את הזכויות המגיעות לי. אני מקווה שבעת הזו יקלו את הבירוקרטיה לאנשים כמוני שהחליטו לחזור לחיות בארץ דווקא בזמן מלחמה".

אתה כבר חושב מה תעשה הלאה?
"במקצועי אני מלונאי, וכאמור גם היה לי בית ספר לשפות בצרפת. מבחינת תעסוקה, אני פתוח לכל מיני דברים. בינתיים אני משתתף בכיתת כוננות אצלנו בשכונה ותורם במה שאני יכול".

"הבומים מלחיצים"

"בארצות הברית שמתי לב לאנטישמיות שהתחילה להתפתח בשנים האחרונות. במקביל לכך, ב־7 באוקטובר, התחילה מלחמה בארץ. אבא שלי נפטר לפני שנתיים, אמא שלי נשארה לבד בישראל, ומאוד דאגתי לה. גם ההורים של אשתי נמצאים בישראל. המלחמה הייתה הטריגר שלנו להבנה שהגיע הזמן לחזור. שבוע אחרי שפרצה המלחמה סגרנו כרטיס ובאנו", מספר נועם עמרם, 58, שחזר ארצה עם רעייתו טלי ב־29 באוקטובר, אחרי שחי 33 שנים בארצות הברית, שם עבד בתחום הסרטים בהוליווד.

לדבריו, "ממש הצלחתי בגדול, והיו לי חיים טובים. עכשיו תעשיית הסרטים בהוליווד כל הזמן בשביתות, לא עושים סרטים חדשים כבר שנה. חוץ מזה, אנשים חושבים ש'אמריקה זו אמריקה', אבל זה כבר לא מה שהיה פעם. גם בארצות הברית מסמנים בתי יהודים במגן דוד, ויש שמירה מאוד הדוקה על מוסדות יהודיים".

נועם וטלי עמרם (צילום: צילום פרטי)
נועם וטלי עמרם (צילום: צילום פרטי)

מלחמת "חרבות ברזל" לא השאירה לעמרם ספק שעכשיו הגיעה העת לחזור. "הייתי צנחן בעברי. המלחמה הזאת התחילה בצורה כזו שכל העולם הזדעזע", הוא אומר. "כל מי שגר עכשיו בחו"ל, הלב שלו פה. הלכנו למדינות אחרות למטרות עבודה, אבל הלב שלנו נמצא בארץ. הרגשנו שבזמן הזה אנחנו צריכים להיות פה. זו המחויבות שלנו. הרבה אנשים הרימו גבה, אמרו: 'מה אתם באים עכשיו? נפלתם על הראש?', אבל אנחנו הרגשנו שזה הזמן לבוא. פה זה לגמרי הבית שלנו, אין לנו מקום אחר ללכת אליו".

כרגע בני הזוג גרים אצל משפחה ברחובות. "כשיש אזעקות, אז רצים לממ"ד", אומר עמרם. "אנחנו לא רגילים לדברים האלה, הבומים האלה מלחיצים. המשפחה שלנו קיבלה אותנו באהבה, בחיבוק, יש לנו פה חברים. בינתיים אנחנו מנסים שיקלטו אותנו מבחינת כל הבירוקרטיה. עכשיו כולם עובדים פה במתכונת של מלחמה".

מארצות הברית חזר ארצה גם דוד הרצנברג בן ה־21. הוא נחת ב־20 באוקטובר לאחר ששהה בחו"ל מעל לחמש שנים. "נולדתי וגדלתי בירושלים בבית חרדי. אבא שלי היה אמריקאי", הוא מספר. "למדתי בבתי ספר חרדיים. בגיל 16 עזבתי לארצות הברית, המשכתי ללמוד שם בישיבה. בשנים האחרונות התרחקתי מהדת, התחלתי לעבוד. בגיל 18 הייתה לי מחשבה אולי לחזור להתגייס לצבא, אבל החיים שלי היו בארצות הברית, אז כבר נשארתי שם".

דור הרצנברג (צילום: באדיבות המצולם)
דור הרצנברג (צילום: באדיבות המצולם)

מה בעצם הניע אותך לחזור דווקא עכשיו?
"בתקופה האחרונה היו לי הרהורים לגבי החיים שלי, הרגשתי שאולי אני זקוק לשינוי כלשהו. ואז כשהגיעה השבת השחורה, הבנתי שקודם כל זה הזמן שלי לחזור ארצה. עזבתי מכרים, עזבתי את כל החיים שלי בארצות הברית".

אני משערת שזה לא היה פשוט.
"היה מאוד קשה לעזוב הכל בבת אחת. אני ספציפית גם בן אדם שצריך זמן לדברים, צריך לחשוב טוב עליהם, אבל במקרה הזה ההחלטה התקבלה ממש מהר. הרגשתי שהארץ שלי קוראת לי, שהאחים שלי זקוקים לי כרגע. תוך שבועיים כבר עזבתי הכל, וכרגע באתי ארצה בהחלטה להישאר".

לדברי הרצנברג, הוא גם היה רוצה להתגייס. "התחלתי תהליך של צו ראשון ואני מקווה להתגייס כמה שיותר מהר. הבנתי שזה יכול לקחת כמה חודשים", הוא אומר. "קיבלתי כבר טופס של תושב חוזר. כרגע אני נמצא אצל משפחות שמארחות אותי. גם ארגון 'נפש בנפש' עוזר לי מאוד. בימים אלה אני עדיין עסוק בכל מיני בירוקרטיות. אני מקווה שכשאסיים עם הבירוקרטיות גם אמצא מקום מגורים יותר קבוע וגם יהיה לי זמן להתנדב ולתרום".