ביום רביעי השבוע, ב־3 לפנות בוקר, הגיעה השיחה שיוסף אנגל, ג'וחא, ייחל לה כל כך. בנו יואב היה על הקו ובישר שהתקשרו מהצבא, ואופיר ברשימה. אופיר, נכדו, נחטף לעזה וחזר השבוע אחרי 54 ימים בשבי.
"שמענו סיפורים מהחטופים שקשה לנו כרופאים להאמין שקרו"
אני אומר לג'וחא שבמונחים של עולם הכדורסל, שאופיר נכדו חי בו, הוא מגיע על הבאזר, וג'וחא צוחק ומסכים: "ממש על הבאזר. יואב התרגש ובישר ליונית אשתי ולי. ממש התרגשנו. הזלתי דמעה וגם היא, ואיך שהוא התקשר הלכנו לבית שלהם. התחבקנו ודיברנו".
בגיל 77 הדבר היחיד שהעסיק את אנגל בחודשיים האחרונים היה החזרתו של אופיר, הנכד הרביעי שלו מבין 14, משבי חמאס. "זה הדבר היחיד שמעניין אותי בחיים עכשיו", אמר. "לפני שבועיים יצאנו למסע אופנועים עד לגדר בעזה", סיפר לי. "נסעתי עם שקית וציוד ואמרתי שם שאני רוצה שיחליפו אותי באופיר, ויחזירו אותו".
בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילו לדבר על החזרת החטופים הישראלים בעזה, אני מלווה את ג'וחא בתוך רכבת ההרים הרגשית שעוברת עליו ועל משפחתו, וביתר שאת בשבוע האחרון, הגורלי.
ההודעה על חזרתו של אופיר הייתה למעשה אות החיים הראשון שמשפחת אנגל קיבלה מאז נחטף מבית חברתו בבארי. באותו יום, שעות ספורות לפני חזרתו של נכדו, הוא אמר לי: "לא ידענו כלום. חי? פצוע? מת? גם עכשיו, ביום רביעי, אני לא יודע באיזה מצב הוא חוזר".
כמה ימים קודם לכן הוא ביטל נסיעה לתל אביב, לפגוש את רונן צור ומשפחות החטופים, והעדיף להישאר עם המשפחה כדי לחכות לחדשות שאולי יגיעו. במהלך היממה לא הגיע שום עדכון לגבי החזרתו של אופיר בסבב הרביעי של העסקה. “אני מרגיש חרא", אמר, "במתח עצום כל הזמן. אני רואה את החטופים חוזרים מעזה, ואני ממש שמח עליהם, ואני לא יושב ומקנא בהם, אבל אני ממש מחכה שיגיע תורו של אופיר. לפי כל הפרסומים בתקשורת, הוא מוזכר בפניו ובשמו כמי שיהיה חלק מהעסקה, ואנחנו כולנו מחכים".
הם חיכו. וברביעי האחרון חיכו עוד קצת, כששוב חל עיכוב בשחרור החטופים, אבל בלילה כבר יכלו לנשום לרווחה. “כשראיתי אותו בארבע וחצי לפנות בוקר, היה חיבוק גדול ובתוך החיבוק הוא אמר לי ׳סבא, לא עינו אותי׳", סיפר ג'וחא ביום חמישי בבוקר, כמה שעות לאחר האיחוד המרגש.
"מהשיחות הקטנות שהיו לי איתו מסתבר שהוא הבין מה קורה איתו. המזל הגדול שלו היה שהוא כל הזמן היה עם יוסי שרעבי ועמית שני, שחזר גם, שאיתם נחטף. הוא לא היה לרגע מתחת לאדמה, והחליף אולי חמש דירות. סיפור כזה לא שמעתי מאף אחד, ואפשר לומר שהיה לו מזל גדול עם סוג החוטפים ששמרו עליו. הוא דיבר שעה ארוכה עם חברתו יובל, והיא אמורה להגיע לבקר אותו. ברגע שהיא תהיה לידו, נהיה מיותרים".
בשבוע שעבר נסעתי לקיבוץ רמת רחל לפגוש את ג'וחא, כך כולם מכירים אותו, כדי לשמוע על נכדו אופיר. את ג'וחא אני מכיר שנים ארוכות, עוד מהתקופה שאבא שלי, שמואל, קיבל, יום אחד אחרי שהגיע לגיל הפנסיה, טלפון משמעון פרס, שהזמין אותו להצטרף ולעבוד במרכז פרס לשלום - אותו הקים. המרכז שכן באותם ימים ברחוב דרך השלום 2 בתל אביב, עוד הרבה לפני שעבר לבניין האדיר על חוף ימה של יפו.
התחבקתי עם ג'וחא. השבועות שחלפו מאז בוקר 7 באוקטובר הפכו אותו לספר פתוח שכולו זעקה לשובו של אופיר מעזה, יחד עם שאר החטופים. אבל לא רק זעקה, אלא גם פרץ אדיר של אנרגיה ועשייה והירתמות, ומי בכלל רואה על פצצת האנרגיה הזאת שהוא אוטוטו מסיים את העשור השמיני בחייו.
יש לו שפם עצום שהוא סמלו המסחרי, וכשאני שואל לפשרו, הוא עונה שאין בשפם שום עניין מיוחד. פשוט, מהיותו צעיר, איש אדמה שעובד הרבה בשמש, הציעו לאביו ולו לגדל שפם כדי לכסות את השפתיים מקרני השמש. מאז, לא הסיר אותו אף פעם. מצא חן בעיניו.
והכינוי ג'וחא?
“ג'וחא הוא הרשל'ה של הערבים. הדביקו לי את הכינוי הזה בבית הספר החקלאי בכפר גלים. נולדתי ביקנעם, דור שני לניצולי שואה. לאבא שלי הייתה רפת, ואחי מתחזק שם את הרפת עד היום".
אבל למה קיבלת את הכינוי? “עזוב, אפילו אשתי לא יודעת את הסיפור".
אשתו יונית היא בת רמת רחל. הוריה הגיעו לשם ב־1937, וג'וחא, שהיה בן גרעין מיקנעם, פגש אותה בקיבוץ. מ־1964 הם ספונים שם לגמרי, ובונים את משפחתם הענפה. רמת רחל, עוד מעט בן 100 שנה, הוא קיבוץ עירוני בדרום ירושלים, אחד הקיבוצים היחידים שנותרו שיתופיים.
בקום המדינה הוא היה אחד החזקים בתנועה הקיבוצית, והתקיים ממתן שירותים לעיר. הקים חברת בנייה, לול, רפת ומאפייה. קיבוץ מיוחד. בשנות ה־90, בימי ממשלת יצחק רבין, נדרשו להחזיר למדינה מאות דונמים של שטחים חקלאיים גדולים של גידולי אפרסק ושזיף, שנמחקו וסופחו לירושלים, ובתמורה פוצו, רכשו נדל"ן ופיתחו תעשיית תיירות. הם לא נטשו את החקלאות לגמרי. הקיבוץ הוא מעצמה של גידולי חסה הידרופונית, עם 12 חממות מטופחות.
כל ילדיו ונכדיו גרים בקיבוץ. לבתו יעל יש משרד לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות הקימה עמותה שעוזרת לנשים שורדות אלימות. בנו, יואב, אביו של אופיר, מנהל את מרכז הספורט של שלווה לבעלי צרכים מיוחדים. יפית מפקחת על גנים בעיריית ירושלים, ויערה ספורטאית ומאמנת. הם שבט חזק ומלוכד.
כדי לא להסתכן בכך שחמאס יעלה את דרישותיו בנוגע להחזרתו של אופיר, נמנע ג'וחא מלספר בתקשורת כי הוא אב שכול. ג'וחא צירף את שם בנו לשמו, והוא נקרא יוסף אבי יאיר אנגל, "כדי שילך איתי כל החיים". בנו יאיר, לוחם בשייטת 13, נהרג בשנת 96' בתאונת צלילה בנמל חיפה יחד עם חברו, מתן פוליבודה.
על פרק ידו הוא נושא את שעון הצלילה של בנו יאיר, וגם חלק מאותו חבל שבו היה קשור לחברו מתן, בזמן הצלילה האחרונה שלהם: "לא תאמין, אבל קיבלנו את הבשורה על חזרתו של אופיר בכ"ט בנובמבר, שזה 76 שנה להכרזת העצמאות, וגם יום הולדת 51 ליואב, אבא של אופיר. איזו מתנה הוא קיבל".
וג'וחא, עוד לפני שהגיעה הבשורה הטובה, עמל על האזכרה לבנו שתתקיים בשבוע הבא בקיבוץ, ועל המרוץ שיתקיים בפעם ה־27, עשרה קילומטרים מהר הרצל, שם קבור פוליבודה, לרמת רחל, שם קבור יאיר. בשנים האחרונות אופיר עזר לסבו לארגן הכל, והוא יהיה שם גם בשישי הבא, עם כולם.
אופיר, תלמיד תיכון גונן בירושלים, שיחק במשך שמונה שנים בקבוצות הצעירות של הפועל ירושלים. יש לו שתי אחיות, שיר (16) ואביב (14), שמשחקת כדורגל בהפועל ירושלים נערות. לפני שמונה חודשים הכיר אופיר במהלך כנס כיתות י"א של התנועה הקיבוצית בקיבוץ רביבים את יובל שרעבי מקיבוץ בארי, שהפכה לחברתו.
מאז שהכירו, עשה פעמיים־שלוש בשבוע את הדרך באוטובוס מירושלים לבארי, וכיוון שלא זנח את אהבתו לכדורסל, הצטרף לקבוצה של חבל אשכול. ביום רביעי, שלושה ימים לפני אותה שבת, הוא ירד לבארי. היה לו אימון, וכיוון שהיה בעיצומה של חופשת חג, החליט להישאר למשך סוף השבוע אצל יובל. ג'וחא מספר שהתכנון היה שהוריו של אופיר, בנו יואב וכלתו שרון, יגיעו לבארי כדי להכיר את הוריה של יובל.
בשבת, שמחת תורה, בשש וחצי בבוקר, התקשר אופיר להוריו ועדכן אותם שהם נכנסים לממ"ד כי יש אזעקות ושיגורים מכיוון עזה. בממ"ד היו נירה ויוסי, הוריה של יובל, שלוש בנותיהן - ואופיר. לאורך כל שעות הבוקר שמרו על תקשורת פתוחה, ולאט־לאט הפכו השיחות כבדות, קשות ומעיקות יותר.
בשעות הראשונות של המתקפה ג'וחא עצמו לא היה מודע למתרחש בגבול עם עזה. בנו יואב לא עדכן אותו במתרחש. רק אחרי שמונה בבוקר הייתה אזעקה בירושלים, ואז ג'וחא ויונית ירדו לביתו הסמוך של בנו, ומאז פחות או יותר, חוץ מהפסקות שינה, הם שם.
ב־12 וחצי בצהריים התקבל הקשר האחרון מאופיר. הוא סיפר שהמחבלים נמצאים בתוך הבית ושהוא פוחד. אחר כך בסלולרי שלו כבר לא הייתה תקשורת, ויובל שלחה תמונה שלהם מהממ"ד. ג'וחא: “אז הכל התנתק. לא שמענו מהם כלום, לא ידענו מה קורה ולא עם מי לדבר". עד שבערב התקשרה אמה של יובל כדי לספר על התופת.
ג'וחא: “היא סיפרה שב־1 בצהריים המחבלים פרצו לממ"ד אחרי שעשו בלגן בבית וירו בכלבה והרגו אותה. הם נכנסו והוציאו את כולם מהממ"ד, וריכזו אותם בחוץ ליד קיר הבית, ומשם לקחו את המשפחה ואת אופיר וריכזו אותם עם עוד אנשים במקום אחר, באיזה צומת בקיבוץ. אחרי כן הגיע רכב שחור ישן וקטן, עזתי, והעמיסו עליו זוג זקנים, עוד משפחה עם אמא, בן ושתי בנות, ואז לקחו את יוסי, אבא של יובל, את אופיר ועוד ילד. לפני העדויות של הבנות, למחבלים לא היו סרטים ירוקים על הראש או על הגוף, אלא רק אפודים. יובל נתנה יד לאופיר כדי לעלות לרכב יחד איתו, אבל המחבלים צעקו לה ‘רוחי, רוחי' (לכי, לכי). ותוך כדי האירוע המחבלים מסמנים כל הזמן לנשים סימני שחיטה על הגרון וצועקים ‘אטבח אל יהוד', ואז הרכב נסע ונעלם".
בשבוע שעבר אזר ג'וחא כוחות ונסע יחד עם בנו ונירה, אמה של יובל, לבארי, לראות איך הכל קרה. נירה שִחזרה איתם והלכה איתם את כל המסלול מהרגע שהוצאו מהממ"ד ועד שהרכב שאליו הועלה אופיר נעלם מהעין: “מי שלא היה שם וראה את השריפות, את הבתים ההרוסים, לא מבין מה היה שם. אי אפשר לתאר במילים את העוצמה הזאת, את הדבר הנוראי שראיתי, וראיתי בחיי דברים נוראיים".
נכנסתם לממ"ד שבו כולם הסתתרו?
“נכנסנו לממ"ד, היינו בבית, כל הבוקר. נזכרתי שם בביקור שעשיתי פעם בבארי עם שמעון פרס. לא יכולים להיות פערים גדולים יותר בין שני הביקורים. היינו צריכים אישור מיוחד כדי להיכנס. היה ליואב, לנירה ולי מלווה, נציג של ביטוח לאומי, וגם אישור צבאי. אחרי שהגענו לנתיבות, עברנו שלושה מחסומים. הזדהינו, נתנו אישורים, נירה אמרה שהיא גרה שם. הגענו לחמ"ל של בארי, שמו עלינו שכפ"צים, והסתובבנו בתוך הדבר הנורא הזה".
ואיך נירה תפקדה כשראתה את הקיבוץ, את הבית, במצב הזה?
“להפתעתי הגדולה היא תפקדה מדהים, על פניו היא במצב בסדר ואני מעריץ אותה. בן אח שלה, ויש לה שבעה אחים, נרצח במסיבה. אלי, אח של יוסי בעלה, חטוף בעזה. אשתו ליאן ושתי הבנות, נויה ויהל, נרצחו. היינו בלוויה בכפר הרי"ף. נעלמו להם חברים בלי סוף. יותר ממאה נרצחו בבארי, ויש עשרות חטופים. זה שאומרים ‘חטוף', לא אומר כלום על מצבו. מי יודע אם הם חיים".
בזמן שג'וחא מסתובב בשביליו החרוכים של בארי, מישהו מזהה אותו וקורא לו. מדובר במנכ"ל רשות העתיקות, חבר טוב בשם אלי אסקוזידו. הוא נמצא שם עם צוותו מהרשות.
ג'וחא: “אני בעצמי עבדתי עם ארכיאולוגים, כי הייתי המתאם של הקיבוץ לחפירות מתקופת בית ראשון ושני. הם עוזרים באמצעות טכנולוגיות הזיהוי שלהם לאתר שרידים מן האפר". ככה נעזרו בהם כדי לזהות את ויויאן סילבר ואת ליאל חצרוני, ילדה בת 12: “כתבתי לאלי שהוא חייב להציג את הממצאים המחרידים האלה בפני כל חבריו הארכיאולוגים בעולם. שיספר איזה תפקיד נורא לקחו לעצמם ארכיאולוגים ישראלים, לזהות גופות במלחמה, ולאתר אנשים מתוך השום דבר - שן שנותרה או חתיכת עצם. הם הלכו שם לבתים שרופים, שיודעים מי גר שם, ויש בתים שנשרפו על אנשיהם, הם בחיים לא חשבו שישתמשו במחקר ארכיאולוגי כדי לזהות גופות במלחמה".
ג'וחא, שפועל בכל כך הרבה עמותות והתנדבויות, פעיל בקידום נוער ותיירות, היה עסוק בכמעט חודשיים האחרונים רק בדבר אחד, מובן כל כך מאליו - בהחזרת אופיר הביתה. הוא כמעט לא צפה בחדשות, כמעט שלא צרך תקשורת, אלא היה עסוק כל הזמן בעשייה סביב אופיר, גם אם זה כולל עלייה על אופנוע בשיירת סולידריות מלטרון ליישובי הנגב המערבי. התקשורת הייתה מבחינתו רק אמצעי לעזור לו ולמשפחתו. פעם בשבוע הגיע למטה החטופים לקחת קצת ציוד - חולצות, מדבקות, כרזות ושאר אביזרים כדי לחלק לכל כך הרבה מבקרים שבאו לחזק אותם.
שאלתי אותו בעיצומם של הימים המתוחים לפני חזרת נכדו אם הוא עוצר רגע כדי להבין מה הוא בכלל מרגיש, והוא השיב "אני בעיקר מתוסכל. אתה יודע מה עם החטופים? מי חי? מי מת? אני לא יודע אם אופיר חי. הגשנו תלונה לשגרירות שווייץ על הצלב האדום. נשיאת הצלב האדום צריכה להתבייש על ההתנהלות שלה. צריך לסגור את הסניף שלהם בארץ, לגרש אותם. הייתי בכנסת השבוע, או בשבוע שעבר - כבר איבדתי את ממד הזמן - פגשתי כמה חברי כנסת, ובעיקר התאכזבתי מעומק נשמתי. הם בכלל לא מבינים את גודל האירוע. אתה מאמין לי שנכנסתי לכנסת ואין בכל הכניסה הגדולה הזאת שום תזכורת לחטופים? נכנסנו מאיפה שעומדת המנורה הגדולה, ירדנו למטה שלוש קומות ועלינו חזרה. עברתי במזנון הבשרי, ואין שום אזכור בשום מקום. חדרי הוועדות? כלום".
אבל ראיתי שהניחו צילומים של החטופים על הכיסאות ביציע הכבוד במליאה.
“יופי, ומי יכול לראות את זה במליאה? אני עומד בכניסה של שער פלומבו. כלום כלום כלום. זה הטריף אותי".
אבל אתה פנים מאוד מוכרות בכנסת. עם מי דיברת?
“עם אופיר כץ, יו"ר הקואליציה. עשינו סיבוב שלם להראות לו שאין כלום, ואז הוא לקח אותי ללשכת יו"ר הכנסת, להגיד לו את מה שאמרתי. רק אחר כך שלחו לי תמונות שפיזרו צילומים בכל מיני פינות בכנסת. אתה יודע מה עשו בכיכר המוזיאונים באמסטרדם? איזה אזכור עצום לחטופים! נסעתי לשם עכשיו בגלל האזרחות ההולנדית שסידרנו החודש לאופיר".
איך סידרתם את זה?
“בימים הראשונים אחרי החטיפה לא ידענו מה לעשות. אחד החברים של הבת שלי יעל אמר לנו לבדוק אפשרות לסדר לו אזרחות הולנדית. לא חשבתי על זה בכלל, כי לאף אחד מאיתנו אין אזרחות אחרת, אבל הרמנו טלפון לשגרירה בישראל, שנתנה לנו טלפון במשרד החוץ ההולנדי. ביום שבת השגרירה ההולנדית בתל אביב הזמינה אותנו לשגרירות. הבאנו איתנו חומרים ומסמכים על אופיר, וביום ראשון חזרתי לשם עם עוד חומר שהיה צריך".
"הם שלחו הכל להולנד, וביום רביעי, חמישה ימים אחרי תחילת הטיפול, לאופיר הייתה אזרחות הולנדית. אחרי כמה ימים נחת בארץ ראש ממשלת הולנד. הוא הגיע לכאן לחמש שעות. קבעו לנו איתו פגישה בלאונג' של טרמינל 1 בנתב"ג. אמרו לנו ‘יש לכם איתו 10 דקות'. הוא הגיע וישב איתנו שעה מתוך חמש השעות שהיה בארץ, ולא רצה לקום. הוא קיבל כיסא גבוה כזה, וישר החליף אותו כדי שיהיה איתנו באותו גובה. הוא ידע איך אופיר נראה, כי התמונות שלו נמצאות בהולנד בכל מקום, ונתנו לו חולצה של אופיר. כמה ח"כים הצטלמו כמוהו עם חולצות של חטופים?".
שורשי המשפחה של ג'וחא מגיעים להולנד עוד במאה ה־16, והם הולנדים־פורטוגזים. אבא שלו, שרגא אנגל, היה שנתיים באושוויץ. הוא היה בהכשרה בהולנד, אבל גירשו אותו כי נחשב פליט אוסטרו־הונגרי. לפני שעלה ארצה, היה שרגא יחד עם עוד צעירים יהודים בהכשרה חקלאית בצפון הולנד, ושם פגש את מי שתהיה יום אחד אשתו. ב־1942 תפסה אותו המשטרה ההולנדית וחייבה אותו להגיד את המילה “סחייפנינגן" כמו שצריך. הוא לא ידע להגיד, וגורש. הוא עבר לצרפת, למחתרת ועזר למשפחות יהודיות לברוח מהולנד לשווייץ.
בשלב מסוים הלשינו על שרגא שהוא יהודי, והוא נשלח לאושוויץ. בתחילת 1945 השתתף בצעדת המוות. שרגא ושני חבריו הרגו את השומרים הנאצים שעמדו לידם, לבשו את בגדיהם וברחו לכיוון בסיסי הצבא האמריקאי, 600 ק"מ מאושוויץ, חלק במסע רגלי וחלק ברכבת. אחרי שאושפז בבית חולים, חזר להולנד ופגש את חברתו וילהלמינה ויני־נבארו. בספטמבר 1945 הם התחתנו, ובאפריל 1946 הגיעו לארץ ישראל. באותה שנה נולד בנם יוסף, הלא הוא ג'וחא.
איזה סיפור.
“אמא שלי, לפני שעלתה לישראל, עבדה אצל איכר הולנדי בכפר בשם וילפ, ועד היום אנחנו בקשר עם בנו של האיכר. אז הוא היה בן 6 והיום כבר בן 80. כל נכד אצלנו שמגיע לגיל בר מצווה, אני לוקח אותו לטיול שורשים בווילפ, שיידע איפה השורשים של המשפחה שלו. כשהתברר בהולנד שאופיר הוא היחיד ממוצא הולנדי שנמצא בעזה, התראיינתי שם ואחד המראיינים ביקש לדבר עם אותו בן איכר שהציל את אמא שלי. הוא בהתחלה אמר שיסכים להתראיין, והם קבעו להיפגש, אבל בבוקר הראיון הוא התחרט כי פחד מהתפרצויות של אנטישמיות בהולנד בימים האלה. יהודים בהולנד הורידו מזוזות ממשקופי כניסה, הורידו כיפות ומגיני דוד".
מה שמביא אותי להסברה הישראלית.
“ההסברה הישראלית היא אחד הדברים הגרועים ביותר שראיתי. חוץ מדובר צה"ל שמתפקד, אין דבר כזה הסברה ישראלית. המשלחות שנוסעות בעולם כדי להשמיע את קולם של בני המשפחה שלהם, עושות הכל באופן פרטי. היינו אצל התובע הראשי של בית הדין בהאג. הוא בעצמו מוסלמי, כרים קאן, אבל קיבל אותנו יוצא מהכלל. הראינו לו תמונות וראיתי את הכאב אצלו. הוא ביקש לדחות פגישות אחרות ופינה לנו את כל הזמן שלו. הוא ביקש שיעבירו לו מישראל צילומים וחומרים. מישהו שלח לו? לא. לא נותנים לו גם להיכנס לארץ, כי ישראל לא מכירה בהאג".
הוא בחיים לא היה פוליטיקאי, אבל יודע משהו על העולם הזה. הוא חושב שמזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הוא מקרה אבוד, ומספר שגם בפרלמנט הבלגי מסרבים להקרין את סרט הזוועות. לפני 40 שנה נסע לשליחות בהולנד מטעם איחוד הבונים כדי להדריך נוער.
הוא נזכר שכבר ברכבת מאמסטרדם לרוטרדם ראה המוני מוסלמים בתחנה, ואמר לחניכיו ההולנדים כי אם לא יפתחו עיניים, ההגירה תהפוך הרת אסון להולנד: “כשהייתי שם עם פרס, הושיבו אותי בפרלמנט בין איש שמאל קיצוני לאיש ימין קיצוני. הסברתי להם שאם לא יתעוררו, המוסלמים יכבשו אותם ומוטב שהממשלה שלהם תשקיע כספים במדינות הערביות, כדי שלא יבואו אליהם". הוא מצטט לי מאמר של עיתונאי ספרדי שקונן במאמר שלו על 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה, שקידמו תרבות ומחקר ובכל זאת הרגנו בהם, בעוד 22 מיליון מוסלמים באירופה אוכלים ומנצלים אותנו, בלי לקדם אותנו בכלום, כשחמאס מבעיר את כל הנימים באוכלוסייה המוסלמית.
השירות הציבורי של ג'וחא הגיע גם לכתיבת התורה של התיירות הכפרית בישראל. הוא ייעץ לשר התיירות עוזי ברעם, ובנה פתרונות כלכליים לפריפריה, כמו פיתוח צימרים במרגליות, שתולה, שאר ישוב, רמות נפתלי ובית הלל. בתחילת 2005 קיבל טלפון מאפרת דובדבני, העוזרת האישית של שמעון פרס, שמונתה אז למנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב, הגליל ושיתוף פעולה אזורי. פרס הקים את המשרד והיה השר, וג'וחא, שניהל באותם ימים ברמת רחל משרד פרטי שעסק בייעוץ ופיתוח תיירות כפרית, הגיע לשיחה עם פרס. הוא לא הכיר את דובדבני עד שנפגשו. היא הציעה לו להיות פרויקטור, וכשנכנס לחדר, פרס כבר הודיע לו “התקבלת, תתחיל לעבוד". הוא סגר את המשרד בקיבוץ, חילק את הפרויקטים הפתוחים, ובא לעבוד עם פרס ואפרת.
כשפרס נבחר לנשיא ב־2007, הוא ביקש שתמשיך לעבוד איתו.
“הייתי איתו עד יומו האחרון לפני שבע שנים, והיום אני מטפל בכל ההנצחות שלו ברחבי הארץ. בתי ספר, רחובות וכו'. כשנבחר לנשיא, הוא שאל אם אהיה מוכן להיות יועץ הנשיא לחברה הישראלית ולנוער. בבית הנשיא היו שני תפקידים קבועים - מזכיר צבאי ויועץ מדיני, אבל לא היה יועץ קבוע שיחבר בין הנשיא לעם ישראל, ולפרס זה היה חשוב. יזמתי עבורו בשבע השנים שלו כנשיא 900 סיורים ברחבי הארץ, עם כל מה ומי שזז. עיר, כפר, קיבוץ ומושב. יהודים, דרוזים, ערבים, צ'רקסים, בדואים, כולם. כל יציאה שלו לביקור בארץ הייתה על אחריותי. לוויה, ביקור, מסעדה, לא משנה מה. הכל חוץ מנושאים צבאיים. מדי פעם הצטרפתי גם לסיורים שלו בחו"ל, שקשורים לנושאי שואה ויהדות. הייתי איתו בנאום המפורסם שלו בבונדסטאג בברלין, בטרבלינקה, בבאבי יאר, וגם בהולנד. כיוון שאני דובר הולנדית, הוא רצה אותי שם בפגישות עם המלך, וגם בוושינגטון, כשקיבל מברק אובמה את עיטור החירות".
המנהיגות שלו חסרה?
“נו מה אתה חושב? פרס בא אליי יום אחד ואמר לי שכמו שבן־גוריון היה המנטור שלו, הוא רוצה להיות מנטור של מנהיגים צעירים, וככה הקמנו פורום של 22 חבר'ה, שלימים הגיעו לעשות דברים משמעותיים בחיים שלהם. למשל אופיר ליבשטיין, שהיה ראש מועצת שער הנגב ונרצח ב־7 באוקטובר, או טל אוחנה, שהיא היום ראש מועצת ירוחם, איתן פטיגרו, שהוא ראש מועצת שהם, ויפעת קריב, שהייתה חברת כנסת ורצה כמועמדת לראשות הוד השרון".
האירוע הזה שבו נחטף נכדך לעזה מעורר בך מחשבות לגבי כל הקונספציה של הסכמי אוסלו, שעליה עמל פרס? ויויאן סילבר ז"ל הייתה פעילת שלום ונרצחה. התנפץ אצלך משהו?
“לא התנפץ כלום. פגשתי בכיכר החטופים את ישראל מימון, מזכיר הממשלה בתקופת אריאל שרון וההתנתקות. הוא אמר לי שהיה חוזר על ההתנתקות גם פעם שנייה. כשהיה את כל סיפור ימית, הייתי יחד עם אברהם כ"ץ־עוז בין הקיבוצניקים שהתנגדו לנסיגה, אבל אני מתנגד לכל ההתיישבות והמאחזים האלה ביו"ש ולכל ההתנחלויות שהיו בעוטף עזה, שלא תרמו לשום דבר, אלא גרמו לנזק ולרצח של מאות יהודים. לאנשים יש פשוט זיכרון קצר, ילדים נסעו שם בשיירות מוקפים בשריוניות לבית הספר. היה גיהינום לתחזק את הדבר הזה. נתניהו עשה טעות ענקית שפיטם את חמאס ונתן לו לגדול, ולא ניסה לממש את החזון של פרס - להפוך את עזה לסינגפור".
לדבר על עזה במונחים של סינגפור לא נשמע הזיה?
“החטא הקדמון הוא הסכם לונדון ב־1987, שפרס חתם עם המלך חוסיין, והעביר את כל האחריות על הגדה לירדנים. חוסיין הסכים, אבל יצחק שמיר טרפד הכל. זה היה יכול להיות פתרון לחיים משותפים. פרס הביא את הנייר הזה לשמיר, ושמיר זרק אותו לפח".
עכשיו ג'וחא נאנח ואומר: “על דבר אחד אני יכול להיות שמח עכשיו - שפרס והוריי לא חווים את השואה הזאת".
דיברת עם החברים שלך במרכז פרס? מה הם אומרים על הכל?
“עוד לא הספקתי לדבר איתם, אבל הזכרת את ויויאן סילבר ז"ל והאמונה שלה בדו־קיום. מרכז פרס מימן למשל הסעה של ילדים חולים מעזה לטיפולים בישראל. היה ממש רצון וכוונה להושיט יד, ומעניין אותי לשמוע מה הם חושבים על הכל".
מה הפתרון לעזה עכשיו?
“תן לעולם לטפל בעזה. חמאס אמר שהוא רוצה להרוג את כל היהודים, וראית שאת כל הכסף העצום שהוא קיבל במזוודות, הוא שרף על בניית מנהרות וטילים. הטעות הגדולה היא שאפשרנו לחמאס להשתלט על עזה, ולזרוק את אנשי הרשות מהקומות הגבוהות. אבו מאזן לא רלוונטי. עוד שנה־שנתיים הוא ימות, אבל 7 מיליון פלסטינים לא ייעלמו מפה, ויחד עם העולם צריך לעזור להם להתרומם כלכלית".
אתה מאמין שאפשר לעשות את זה?
“מה האופציה שלך? המצב קשה ואני לא יודע מה יהיה, אבל אסור שיקרה שוב מה שקרה בשבת האיומה ההיא, ואם לא תהיה הבטחה שירייה אחת לא תישמע משם יותר, התושבים לא יחזרו. החבר'ה בעוטף רק מעכלים עכשיו את מה שעברו, ואני לא יודע אם מישהו יודע לאן הוא ממשיך. איך נירה, אמא של יובל, יכולה לקבל החלטה על חייה, ולאן היא ממשיכה ואיפה, אם בעלה יוסי נמצא חטוף כרגע בעזה? לוחצים עליהם לקבל החלטה אם לעבור בינתיים לאיזה מגדל בירושלים או לעבור לקיבוץ חצרים. מה היא צריכה לעשות? החיים התהפכו, ויש פה ממשלה שרוב השרים שלה לא מבינים בכלל מה לעשות, מה להגיד, איך להושיט יד. כלום. אז אם הם לא עושים".