תקומה ושחיטה מתחככות בסיפור הזה. בשבת הנוראה ההיא נשרף מכון החלב, הכדורים חוררו את המכלים, המתבן קרס והמכונות הושבתו. אך אחרי ארבעה ימים חזרה הרפת של קיבוץ עלומים לתפקד. אומנם חסרים עובדים, נשענים על מתנדבים, וחולבים פעמיים ביום במקום שלוש, אבל הפרות שוב רובצות בנחת, שוב מעלות בשלווה את גרתן, שוב מתגברות על פגעי הזמן ומייצרות חלב.
במהלך הלילה: אזעקות בעוטף ובגליל העליון; צה"ל תקף מטרות חיזבאללה | עדכונים שוטפים
קרבות פנים אל פנים בלב סג'עייה: פיר מנהרה נמצא בבי"ס | תיעוד דרמטי
כמה מטרים משם מתנוסס גוש אפל שנחצב כאילו ממכרות הפחם ביורקשייר. “וילה תאילנד", כפי שכונו מגורי העובדים הזרים, הייתה לקרמטוריום. 23 נפאלים ותאילנדים נהרגו בה ובסביבתה. באוויר עדיין שאריות עשן. צחנתן מתכתשת עם ניחוח מתקתק שעולה ממכון החליבה. בזה ארומה של נוזל חיים, באחר מוות מלוא הריאות. הקרבה בין השניים מגדירה את ישראל בסתיו 2023. ארץ זבת חלב ודם.
ביום ה־46 למלחמה, השמיים מעל עלומים התעננו והתבהרו חליפות. בחוץ נצמד צה"ל לגדר הקיבוץ, בפנים כבש את חדר האוכל ואת מגרש הכדורסל. במשק נותרו רק אנשי כיתת הכוננות ובעלי תפקידים פה ושם. רוב התושבים תפסו מרחק. ביום השני למלחמה פונו לבית מלון בנתניה. בהיעדרם, עצי הצאלון והמכנף הנאה פרקו עול. צמרותיהם דמו לראשו של מילואימניק שלא ראה מספרה. ענפים מיותרים סוככו על שבילים דוממים. צעדינו רשרשו בשלכת מפוארת שיכלה לפתוח סרט סתיו מלנכולי. אבל טיל עזתי שחלף מעלינו הזכיר שהסערה הייתה כאן מבראשית.
בינואר 1943 הוקם פה קיבוץ דתי ושמו בארות יצחק, אבל חבריו לא ממש הספיקו לחוות את קסמי החולות. כעבור חמש שנים, במלחמת העצמאות, נאלצו לעמוד מול צבא מצרים. בקרב הרואי הדפו את הפולש, אך הקיבוץ חרב עד היסוד. החברים נטשו והקימו מחדש ליד יהוד את בארות יצחק. אבל הקיבוץ הדתי לא ויתר על האדמה הטובה. ב־1966 עלו לכאן עלומים ואורים, גרעיני נח"ל של בוגרי בני עקיבא.
בהם היה צביקי (78), אחיו של חנן פורת המנוח, מהמנהיגים הכריזמטיים של המתנחלים. יעל וצביקי פורת התנחלו 3.9 ק"מ מגבול עזה, הביאו לעולם חמישה ילדים, שהביאו 15 נכדים. בבואם גילו מציאות ביטחונית שמהותית לא תשתנה ב־57 השנים הבאות.
הגדר הייתה “מצ'וקמקת", כהגדרתו של צביקי, חוליות מרצחים מעזה עברו דרכה כפי שעברו דרך יורשתה היומרנית ב־2023. גם הניצחון המזהיר בששת הימים לא שינה בתחילה את פני הדברים. ב־16.10.69 יצא חבר הקיבוץ יהודה קינן לחרוש שדה כשני ק"מ מעזה. לילה קודם הטמינו מסתננים מספר מטענים בדרך העפר המובילה לשדה.
קינן עלה על אחד ונפצע אנושות. בסורוקה עמלו שלושה צוותים להשאירו בחיים, אבל לא היה לו סיכוי. כעבור חמישה ימים הלך יהודה קינן לעולמו. לאחר טבח שמחת תורה יגיע בנו, שמנהל רפת במקום אחר, לסייע בשיקום רפת נעוריו.
אבל השנים שלפני חג הדמים ידעו גם נינוחות שברירית. שגרה ואיום השתלבו באופק. חברים עשו קניות בשוק אל־קובה בעזה, אבטיחים ומלונים מוינו בבית האריזה קרני, שהוקם אחרי ששת הימים. כשכביש סעד נחנק בפקקים, נסעו דרך עזה צפונה ובמוניות ערביות דרומה לבאר שבע. “אבל כל זה נגמר באינתיפאדה הראשונה", אומר פורת, “ב־20 השנים האחרונות חווינו בעיקר מערכות של ירי".
איך עמדתם בזה?
“תמיד אמרנו שאנחנו חיים ב־80% גן עדן ו־20% גיהינום. לירי הייתה איזו חוקיות. יש התחממות בגזרה, הם יורים, אתה מגיב, יש מבצע. תקופה של שקט, וחוזר חלילה. בלית ברירה לומדים לחיות עם זה".
הפכפכות הזמן לא הרתיעה. אנשים שגרו במחוזות השובע הישראליים רצו לשנות כאן את חייהם. הנגב המערבי היה מפוצץ, במובן הטוב של המילה. צצו ממ"דים והביקש גדל. חודשים ספורים לפני שבת הקללה החליטה הממשלה לאשר הקמה של יישוב חדש.
לא הרגשתם שהאזור משתנה לכם?
פורת: “תחושת הביטחון התחזקה באופן דרמטי עקב הקמת הגדר. הייתה הרגשה מבוססת שהמכשול מהווה פתרון למנהרות ולחדירות".
קו בר־לב קם לתחייה?
“הדעה הייתה שזה פתרון טוב אבל לא מושלם. היו הפגנות ופה ושם ירי".
וזה לא הוליד תחושת סכנה?
“התחילה הבנה שיש בעיה, התחילו פיצוצים על הגדר, אנשים הסתובבו סביבה. אבל מצד שני היה ברור שיש מודיעין ויש תצפיתניות, כך שלצבא יש התרעה מספקת. מעבר לכך יציאת כמות גדולה של עובדים מדי יום לעבודה בישראל היוותה כעין ערובה שיישמר השקט בגלל האינטרס הכלכלי, ומכאן הנכונות להכלה מצד הצבא. לצערנו ההתפכחות הייתה כואבת מאוד".
את ערב שמחת תורה חגגו ברוב עם. בבית הכנסת פצחו בריקודים של התעלות הנפש. למחרת תכננו אותו הדבר. עם שבע הקפות באמצע התפילה וקידוש על מדשאת חדר האוכל. אבל בן לילה התהפך עולמנו.
שמחת תורה, עלות השחר. כמנהגו בשבתות ובמועדים, השכים פורת לתפילה עם הנץ החמה. לפתע הדהד מעליו הרעם. “ספרתי 21 כיפות ברזל ואז נגמרה להם התחמושת". עדיין האמין שזה עוד אחד מאותם מופעים מוכרים. כששמע את שיעולי המקלעים, הבין שזה משהו אחר. הוא נעל את דלת ביתו, והצמיד אליה מתרס שהקים מספה גדולה, שולחן וכיסאות.
במה התחמשת, בסכין?
“זה מה שיש".
פחדת?
“מפליא אבל לא".
איך לא?
“כנראה הרגשתי שהכל יהיה בסדר, עברתי את ששת הימים וכיפור. יש בי איזו אופטימיות. רק דאגנו לשני בניי שגרים פה ולמשפחותיהם. פתחנו טלפונים ודיברנו כל הזמן".
לפני שהגיף את תריסיו עוד הספיק לראות את חברי כיתת הכוננות מתרוצצים בחצרות.
אייל ריין הוא הרבש"ץ וראש כיתת הכוננות. בן 50, אב לארבעה וזה 23 שנה חבר עלומים. ב־6:30 של הבוקר ההוא שמע מטח אימתני, שם עליו אפוד קל, לקח נשק ויצא לבדוק אם אין נפילות או נפגעים. בדקות האלה האמין אף הוא שאלה הקסאמים הרגילים. למשהו גדול יותר, כך ידע, אין כיתתו מצוידת.
פרשת כיתת הכוננות בקיבוץ עלומים, וביישובים אחרים בעוטף, היא שערורייה מופקרת. מטעמי ביטחון, הנחה הצבא שנשקם של רוב הלוחמים יופקד בנשקייה ולא יוחזק בביתם. מה שיאלץ את חברי הכיתה לרוץ באותו בוקר לנשקייה כדי להתחמש. שנים ביקשו מצה"ל כוונות מדויקות לרובי ה־M16 שבידיהם, “אבל התייחסו אלינו כאל נודניקים, כאל סרח עודף שיושב על הצוואר", יספר איש הכיתה איתן סבג. מרחו אותם בתירוצים. הובטח להם שכאשר הצבא הגדול יקבל כוונות חדשות, יזכו בישנות. אפודים קרמיים אומנם סופקו, אך לא נגד 7.62 מ"מ, הקוטר של רוב התחמושת שבידי המחבלים.
ריין הסורק ודאי לא ייחל באותו בוקר למפגש עם מי שכינינו ברוב יהירות “צבא יחפנים". הוא ידע שהיחפנים חמושים במקלעים כבדים, שבאפודיהם שפע רימונים, ושהם מסוגלים לירות אר־פי־ג'י כמו קפצונים. אף שוודאי לא חשב על כך באותם רגעים, נחה בתודעתו מחשבה מטרידה: עקב תחושת הביטחון שהקרינה הגדר, קוצצה כיתתו מ־22 ל־16 אנשים. וגם אימוניהם של אלה התכווצו והלכו. פעם בשנה תרגלו השתלטות מחבלים על בית בקיבוץ ולקיחת בני ערובה. בתסריט הזה כיתתו הייתה אמורה להגיע ראשונה, לכתר את הבית, להקפיא את המצב ולהמתין לצבא. בתוך 15 דקות גג החיילים היו אמורים להתייצב. פעם בשנה ירו אנשי הכיתה במטווח. השנה זה קרה במרץ. בשבעת החודשים שקדמו לעימות אצבעות אנשיו של ריין לא סחטו הדק שייצר אש חיה. ולמרות כל אלה פעלו אנשיו בעוז רוח ובמסירות למופת. יעל שיר לכיתה אלמונית.
אייל ריין לא הספיק כנראה להשלים את סריקותיו. בתוך דקות החטיבה הצפונית של אוגדת עזה הייתה על הנייד שלו. “אנחנו באירוע מורכב", דיווחו לו, “עליך לבודד מרחב", כלומר לסגור צירים ולהקפיץ את כיתת הכוננות. בדקות האלה עדיין אין שומעים ירייה, וריין מתקשה להבין. מה לאירוע של קסאמים ולכיתת כוננות? הוא מתקשר לגדוד נחל עוז. כשרעשי מהומה ברקע הוא מצליח לשמוע שיש אירוע בגזרה. “וזה הקשר האחרון שלי עם גורם צבאי שאמור לתת לי הנחיות או עזרה", סיפר לי. מעכשיו הכיתה שלו היא כוח אורגני של 12 איש ועוד שלושה צעירים שהתנדבו.
באחת המצלמות קולטים ארבעה מחבלים על אופנועים נכנסים דרך השער האחורי. הם דוהרים לשער הקדמי. ריין מורה לכיתתו לפעול לפי גירוי. רצים להיכן שיש ירי, חשים לכל בית שקורא לעזרה. בעת הזאת, בן המשק סגן ניתאי עמר נקרא לפיקוד באוגדה. הוא נקלע לאש ביער רעים, נלחם ונהרג. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. המחבלים שנכנסו דרך השער האחורי עוברים במגורי התאילנדים ליד הרפת, רוצחים שניים, פוצעים כמה, מתבצרים על השער הראשי ופותחים באש קלצ'ניקובים, רימונים ואר־פי־ג'י אל חוגגים שברחו מהמסיבה ברעים. צוות של גולני מגיע ממוצב קרוב ומנהל איתם קרב, אחד ממפקדי המחבלים נפצע, כולם עולים על אופנועים, חוזרים לשער האחורי ונבלעים במטעי החוחובה והאבוקדו.
השעה היא 7:15 כשגלעד הונוולד, מרכז האבוקדו, מקבל קריאות עזרה מהתאילנדים שנפצעו. גלעד חובש ונהג אמבולנס. הוא אוסף את עמיחי שחם, חובש מכיתת הכוננות, ויחד הם חשים אל התאילנדים והנפאלים. מבינים מיד שהפצועים חייבים פינוי, וגלעד רץ להביא את מכוניתו.
פיצוץ אדיר נשמע אז. עמיחי מזהה שזה מכיוון הבית שלו ואין זה קסאם, “כי לא שמעתי שריקה". הוא רץ אל ביתו, תוך כדי כך יורה אל המחבלים, עוצר אותם מלהגיע למגורי התושבים, מתקרב אל הבית שלו ונפצע בשתי ידיו. הוא מפונה לבית שכנתו מיכאלה קורצקי, מיילדת בסורוקה. גלעד מגיע בינתיים עם האוטו לאזור הנפאלים, מחבלים פותחים עליו באש. הוא מזנק מהמכונית, רץ אחורה, המחבלים נכנסים לאזור מגרשי הספורט, הבריכה וגן הדר.
ממולם, מאחורי הכביש, כשבתי המשפחות בגבם, נפרשים אנשי כיתת הכוננות. מצדי גבעונת סמוכה לשלט לזכר הדר גולדין, מתחוללים חילופי אש. איש הכיתה אייל יונג מול סגן מפקד המחבלים. הם יורים זה על זה, יונג מחסל את התוקף ונפצע באורח קשה בירי ממקור אחר. כדור שחדר מעורפו קורע את ריאותיו ויוצא מהגב. גם הוא מפונה לבית של מיכאלה. האחות מתחילה לטפל ומבינה שמצבו מתדרדר. תחת אש, בעלה צביקי מתניע את מכוניתו, מגיע לפתח הבית מעמיס את יונג ואת עמיחי החובש. כשאשתו איתו הוא פותח בנסיעה קמיקזית לנתיבות. בדרך 11 כיכרות, ולפני כל עקיפה הוא נאלץ להניח רגל כבדה על הברקס. הוא מגיע לאמבולנסים בנתיבות כשבלמיו שרופים וגלגליו בוערים. אנשים עם מטפים מתנפלים לכבות את מכוניתו.
קובי בארי, חובש נוסף מכיתת הכוננות, מוזעק בשעות האלה לבית אחד התושבים. הוא מוצא בסלון פצועה שברחה מהמסיבה ברעים. בגבה כדור והוא ממהר לחבוש אותה. מנסה לטפל אך אין לו די ציוד. הוא מבקש אספקה בדחיפות. גלעד מהאבוקדו מגיע עם מה שצריך. קובי נועץ בה אינפוזיה, אך מעבר לזה אין לו הרבה מה לעשות. הצעירה זקוקה לפינוי דחוף. גלעד מגיע עם רכבו, מעלים את הפצועה וקובי יושב איתה מאחור. בדרכם החוצה הם פוגשים אש תופת ליד השער. החמ"ל הקיבוצי מצווה עליהם לעצור. כעבור חמש דקות החמ"ל מודיע: “רשאים לנוע". הם חוצים את השער, פונים שמאלה אל כביש 232 לכיוון נתיבות ומגיעים לצומת סעד. בפנייה ימינה נשמע צרור חזק. “הבנתי שיורים עלינו", סיפר לי קובי, “ניסינו לנסוע כמה שיותר מהר, אך כמה כדורים פגעו במכונית. הרגשתי מכה חזקה בגוף". הוא רואה את כף ידו מדממת. מבין שזה לא כדור, אולי זרקו עליהם רימון.
בנתיבות תחנת הפינוי מלאה. הוא מבקש שלצד הפצועה יעמיסו על האוטו את הפצוע שמצבו הכי קשה שנמצא שם ובליווי איש רפואה שולח אותם לסורוקה. רק אז התפנה לטפל בפציעה שלו. התברר שאחד הכדורים בצומת סעד פגע בנשקו, פירק אותו והרסיסים חדרו ליד שלו.
בעלומים המשיכה כיתת הכוננות בקרב הגבורה מול המחבלים שניסו לחדור לבתים. כשהבינו שלא יעלה בידם, פנו המרצחים למגורי העובדים הזרים ליד הרפת. הם לכדו ארבעה נפאלים, הובילו אותם דרך מכון החליבה לשטח ללא מצלמות וירו בהם למוות. את מעון התאילנדים העלו בלהבות. 23 מדייריו איבדו את חייהם. כמה הצליחו לברוח. אחד הבורחים הגיע בערב לשער הקדמי, עשו עליו נוהל מעצר חשוד, מכיוון שלא דיבר עברית, אנגלית או ערבית, ירו בו והרגו אותו. כמה תאילנדים הסתתרו תחת גופות חבריהם, אחד התחבא בגג מכון החליבה.
קוראים לו קוואי, כבן 30, מאודון תאני שבצפון־מזרח תאילנד. השאיר בבית אישה ובת. נחשב לעובד אחראי, מסור, אינו מרשה לעצמו להחסיר יום. כשבועיים לפני התקפת חמאס הלך אביו לעולמו. הוצע לו לנסוע הביתה, אך קוואי סירב. את ארבעת ימי הטקס של שריפת הגופה העדיף להעביר במגוריו בקיבוץ. “ואחר כך עבודה", הבטיח בג'יבריש שובה לב. קוואי היה בין הבודדים שלמדו קצת עברית. הוא אימץ את הממזריות הישראלית, ייתכן שהצילה את חייו.
כשהתלקחה האש במעון התאילנדים, נס למכון החליבה, שגם בו אחזו הלהבות. הוא עלה על ארונית ברזל בחדר התרופות, טיפס על הקיר, עקר פאנל מהגג הדקורטיבי, חצב לעצמו גומחת מחבוא ודחס את גופו הצנום לתוכה. כשהאש איימה על חרטומי מגפיו, ירד לארון התרופות, הצטייד באינפוזיות שמיועדות לפרות, שב למסתור בגג וצינן בהן את אבריו. תוך כדי כך עשה גוגל טרנסלייט ותקשר עם מרכז הרפת אבי פריימן: “בעל הבית אני אולי עוד מעט מת", “בעל הבית בוא תציל אותנו". פריימן גייס את כל המילים הטובות, את כל הטונים החומלים והסביר שאינו יכול לעשות כלום, גם הוא נצור בביתו. יותר לא שמע מהעובד שלו ולאשתו אמר: “זהו, הרגו אותו". אבל קוואי המשיך להילחם על חייו. הוא התקשר לעומאר מרהט, חברו לעבודה ברפת, ושוחח איתו בלחישות זועקות. 17 שנה שעומאר אל־קרינאווי עובד בעלומים. הוא מכיר את כולם, מנסה להרגיע, מבקש לדעת מי נשאר ומי נקטל, מי אבד ומי שרד:
עומאר: “כמה מת נבאל (נפאל - מ"ח)?"
קוואי: “כולם, כולם".
עומאר: “כולם מת?".
קוואי: “נקון (נכון - מ"ח) נקון".
עומאר: “צבע אדום או בום־בום?".
קוואי: “אנשים, אנשים, בום־בום־בום".
עומאר: “אוקיי, אוקיי".
קוואי: “עמיקאי (עמיחי החובש - מ"ח) גם היה פה".
עומאר: “בקיבוץ כולם יודעים, כולם יודעים...באו פוליס?".
קוואי: “למה לא תביא הרבה פוליס, יא עמי? (“ידידי", בערבית - מ"ח) לא מספיק, תגיד בעל בית הרבה אנשים מת".
עומאר: “טוב, בסדר".
קוואי: “מהר, מהר, הרבה אנשים מהם (כנראה המחבלים - מ"ח), תגיד בעל הבית עוד פעם".
עומאר: “אוקיי, אוקיי".
חולפות כמה דקות ועומאר מתקשר שוב לקוואי.
עומאר: “מה המצב חבר?".
קוואי: (משמיע קולות הכאוס) “הרבה אנשים, תקשיב, תקשיב".
השיחה מתנתקת ומתחדשת שוב.
עומאר: “עכשיו טוב או לא טוב?".
קוואי: “לא טוב, לא טוב, מסוכן מאוד".
עשר שעות עברו על קוואי במחבוא הלוהט בגג. הוא ניצל ושב למשפחתו. כמו רבים מחבריו גם הוא חולם לחזור לנגב המערבי. אבל מאהה וצ'יראלונגקון, מלך תאילנד, מעדיף בינתיים את נתיניו בבית.
7 באוקטובר לא חס גם על הנפאלים. אחד נחטף ונראה בסרטון שצילם דובר צה"ל בבית החולים שיפא. השאר התרכזו כבר בשלב הקסאמים במיגונית ליד גן הדר. 16 נטבחו.
במרוצת הבוקר הגיעו לקיבוץ עוד כוחות. יס"מ של המשטרה, יהל"ם של חיל ההנדסה ומצדה של השב"ס. הם טיהרו את אזור הבריכה כשכיתת הכוננות עדיין עומדת בעקשנות מול המחבלים: אנשיה הורגים עשרה מחבלים, כ־20 נמלטים. ב־12:30 מגיעים כ־50 לאזור בתי האריזה, נתקלים בכוח צנחנים של גדוד 890. מסוק קרב מחסל את רובם.
השעה היא 13:00. המצלמה לכיוון מטע האבוקדו מזהה תוקפים מדלגים מעל לשער האחורי. הם מספיקים להגיע לבית הראשון ששוכן ליד ביתו של צביקי פורת. אחד מיושביו יוצא לראות מה קורה ונורה בבטנו. כוח יהל"ם מספיק לחסל שני מחבלים. מפקד הצוות נהרג מכדור בראשו. זה אירוע הירי האחרון בקיבוץ ביום ההוא. נפתחו סריקות שיימשכו כיממה כדי לוודא שהקיבוץ נקי ממחבלים. בדרכם אל הלולים חולפים הסורקים ליד הרפת ומגלים את התופת.
“גופות, גופות שכבו כאן", מסנן איש כיתת הכוננות איתן סבג, “אנשים היו לשלדים מפוחמים". מהדיר שהיה פה פעם עשו הקיבוצניקים וילה. צביקי פורת, שעבד מול האדריכל, זוכר את החדרים המרווחים, את החלונות הקרועים אל הפסטורליה. עכשיו אתה הולך באפר, והאימה מכה בך. צחנת המוות. אנשי זק"א ליקטו שאריות אדם, לא את ריח הרקב.
מישהו מכוון אותי אל מיטות הקומתיים, אל שלדי הברזל הדוממים. אני רואה מיטה סתורה. אדם התעורר ברגע האחרון ולא שב למנוחת הצהריים. כרית הפוכה, סדין כחול שהתקמט, שמיכת פוך שמישהו התכרבל בה. צונן הסתיו בנגב המערבי. והנה המקלחות של הקרמטוריום. סוחפות לאסוציאציה בלתי נמנעת. שבעה תאי מקלחת, שלושה כיורים, שיש מכוסה אבקה פחמית. כוס הפלסטיק שרדה משום מה את הלהט. בתוכה מברשת שיניים מעוכת זיפים וקרם פאנטן “הנוסחה הקלאסית". המטבח היה אמור לתפקד כממ"ד, והאש לא יכלה לקירותיו. טיפות מהתקרה נושרות אל אגמון מי חלודה. כפה פעור בתדהמה פתוחות שתי דלתות תא ההקפאה במקרר. שקי אורז מתאילנד שנערמו בחיפזון למתרס.
הזוועה והנס, כתבתי למעלה, מתערבבים בסיפור הזה. הנס הוא אבי פריימן, ואנחנו נפגשים במכון החליבה ממול למעון השרוף. ב־20 השנים שחלפו, מדי שבת ב־6:20, נהג לצאת להליכה. היה צועד דרך הרפת, עובר בשער האחורי ויוצא לשטחים, לאוויר הפתוח. בשבת הטבח יצא כבר לכביש העוקף שלמרגלות ביתו, אך לפתע זיהה דחף טמיר לחזור על עקבותיו, שהפעם ישוב לקרוא עיתון. פריימן נכנע לדחף. עודו יושב במרפסת ופורם את השרוכים בנעלי הספורט, הדהד ביישוב "צבע אדום". מטחי שאול נורו אל עלומים, ובעקבותיהם צרורות. בביתו היו אז 12 נפשות, בנותיו ונכדיו שבאו לחג. הדיווחים התחילו לזרום. אחד היה של חתנו המשרת ביחידה מובחרת: “אבי, נא להיכנס לממ"ד, להסתגר הרמטית ולסתום את הפה". 29 שעות יעברו על פריימן ועל בני משפחתו במקלט הביתי. “לו יצאתי להליכה בוודאות הייתי נהרג, הם באו בדיוק במסלול שלי".
לאלוהים יש איזו נגיעה בהחלטה שלך לשוב הביתה?
“אני לא עושה חשבונות לריבונו של עולם, אבל למישהו פה הייתה נגיעה. השגחה עליונה? גורל? מזל? לא יודע, קרא לזה איך שאתה רוצה".
אמרת ברכת הגומל?
“עשיתי הגומל גדול עם הרבה בכי".
איש עם לב אבי פריימן. היה חברו הקרוב של ראובן הייניק, מנהל הרפת של כיסופים. ביום השלישי למלחמה ניסה לשכנעו שלא ייצא מביתו באשקלון לקיבוץ. “המקום שורץ מחבלים", הזהיר. אבל הייניק התעקש: “הפרות שלי סובלות, כבר שלושה ימים שלא אכלו ולא נחלבו". אבי לא ויתר. אמר לעמיתו שהצבא לא יאשר לו להיכנס. הייניק השיב: “אני קומבינטור". הוא אכן השיג את האישור המבוקש והלך אל פרותיו. שני מחבלים שהמתינו במכון החליבה רצחו אותו. לא שפריימן לא מבין את מניעיו של הייניק, הוא אפילו מזדהה עמם. “אתה לא יכול לעבוד עם בעלי חיים אם אינך ער למצוקתם", אמר לי.
אתה נקשר אליהם נפשית?
“לא יודע אם נפשית, אבל ברור לך שפרה שלא נחלבת או לא אוכלת שלושה ימים, סובלת סבל נורא, היא מתחילה להשתגע". הוא שולף מהנייד את תמונתה של 3008 שנטרפה בייסוריה, התנפלה על גדר הרפת ונחנקה. והיו עוד רבות כמותה. “המחבלים לא ירו לכיוון הפרות, לא הם שהרגו אותן".
איך חלבתם אם חוררו לכם את דודי האחסון?
“חלבנו לביוב, העיקר לשחרר אותן, לפטור אותן ממצוקתן".
לקראת צהריים גן הדר מנסה להתאושש. מהשיחים נאספו כמויות אדירות של תחמושת שהשאירו המחבלים, במגרש הכדורסל אין קולעים שלשות אבל קולות חיילות וחיילים מפיחים בו חיים. הבריכה מחכה לאביב שיירד אל הנגב המערבי, פינת הקומזיץ משחרת למדורה, והמיגונית לבעל מלאכה שיעלים את נקבי ה־7.62. ורק לוח הזיכרון להדר גולדין, כהד עמום להפקרת לוחם, ישמור על צלקות אוקטובר. שלוות הגן והאפרוריות סביב, פותחת את הגברים שאיתי, מאפשרת להם הצצה חטופה אל חייהם שהיו ואלה שיהיו.
קובי בארי כבר הספיק לפתח פרספקטיבה. לשחזר את עצמו ביום ההוא. 30 שנה שהוא חובש אבל מעולם לא נחתה עליו כמות כזאת של הרוגים ופצועים. והוא מתייסר. למען רובם לא הצליח לעשות הרבה. “אלה שלהם לא הצלחתי לעזור היו רבים מאלה שלהם הצלחתי". כל אותה שבת היה מנותק ממשפחתו ולא ממש ידע מה עובר עליה. רק בשובו הבין שהיו נצורים בממ"ד ללא אוכל, ללא שתייה ורוב הזמן גם ללא חשמל. אפילו לעשיית צרכים לא העזו לצאת. ולמרות כל אלה לא שכחו אותו. “מה קורה איתך אבא?", סימסו לו בדאגה, והוא רק ענה בקמצנות ולעניין: “שבו על הארץ והחזיקו חזק את הדלת".
אייל ריין מודה שבהתחלה לא חשב על יקיריו. אבל ככל שהתמשכו הקרבות, ככל שזרמו עוד ועוד מחבלים, הבין שהשאיר אישה וארבעה ילדים מאחור. “ורוב הזמן הם לא יודעים מה קורה איתנו בחוץ, והם לחוצים הרבה יותר מכולנו". איתן סבג הרגיש שעוד רגע יישחטו יקיריו, מה שמעלה שאלה קיומית: האם ימשיכו לחיות כאן? תשובותיהם נבוכות, עטופות בערפל הזמן.
בארי רואה את עצמו בעלומים גם בשנים הבאות. אבל לא הוגן להחזיק כאן את הילדים. בלתי אפשרי לוודא כל ערב בשש היכן הבן שלך. האם הוא על מגרש הכדורגל? האם מישהו מקבוצת הוואטסאפ “איפה הילד?" יכול לנדב מידע? ומי ראה את נבו, ומה קורה עם תמיר? פשוט לא ייתכן לחיות כך.
אני מבין שלא תישאר בעלומים?
“הכל תלוי במצב שיהיה פה, אבל כרגע קשה מאוד לחשוב על זה". סבג סבור שאין השעה יפה להחלטות נחרצות. כרגע אין מה לומר לילדים. הרבה תלוי בדרך שבה המדינה וצה"ל יסיימו את האירוע. אשתו אורית ברורה יותר. “אין מצב שאני חוזרת לפה", היא שבה ופוסקת. באותה שבת נאלצה לקחת סכין לממ"ד וללמד את בכורה מה לעשות בו. “אתה תדקור", הורתה לו, “ואני אנסה לתפוס את מי שנכנס". והבת, רק מלאו לה 14, החביאה תחת המיטה את שני אחיה הקטנים. “זאת מדינה נורמלית?", שואל אותי אביה, “ברוך השם אצלנו הם לא חדרו ומשפחות לא ניזוקו, אבל הילדים שמעו את הצעקות בערבית, את הצרורות. מה זה עושה להם?".
בארי: “מהרפת ראינו קודם יופי את עזה. הכל בנוי שם, כלום לא השתנה. הזוי אבל נראה כאילו הכל, הכל, הכל נמצא שם". התותחים שוב יורים. מנסים כאילו להוכיח שעוד לא גמרו את הסיפור עם עזה. “צריך לייצר מצב כאילו אין אויב בצד השני", מחווה איתן סבג.
אתם מאמינים שצה"ל מסוגל לעשות את זה?
סבג: “אני נורא רוצה להאמין, אחרת חלק מהנגב המערבי יחדל להתקיים, וכך יהיה גם בצפון".
מין שטח הפקר כזה?
“שטח ההפקר צריך להיות בצד השני, מעבר לגדר. לא חושב שאיזה פוליטיקאי רוצה להצטייר כמחסל של הנגב המערבי, כאיש שגמר חבל ארץ שלם".
קובי בארי מזכיר שאין חכם כבעל ניסיון. כל כך הרבה סבבים עברו עליו, והכל שב לקדמותו המייאשת. נכון שעתה הכל יותר גדול, יותר גרנדיוזי, יותר מטורף. אולי שנתיים־שלוש באמת לא ייתנו להם להתקרב, אבל אחר כך יחזור הסיפור הידוע מראש.
“לסכם לך במשפט?", שואל סבג, “ברגע שירימו מכאן את המיגוניות, אדע שאפשר לחזור".
מה קודם למה, מיגור חמאס או שחרור כל החטופים? סבג מדגיש שכל חטוף הוא עולם ומלואו ולעתים כמה עולמות באותה משפחה. אבל עיני העולם נשואות לישראל. ביום אחד עשו לה שואה, איך היא בדיוק מגיבה? המצב כל כך מסובך. קשר גורדי שאפילו אלכסנדר מוקדון היה מתקשה לנתק. “צריך לברוא יצור כלאיים: גם להילחם וגם להתעסק עם החטופים", מציע בארי. “לתת עוד הפוגות ולהמשיך להילחם. כל עוד זה לא יגיע אליהם, כל עוד זה לא ייגע בסנוואר ובנבלות שלו, לא יקרה דבר. לא אכפת להם מכלום".
כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כאילו נחטף, כאילו מישהו מיקיריו נמצא שם.
בארי: “לגמרי. לו אני במצבם, הייתי מנהל את כל המלחמות שבעולם. כלום לא היה מעניין אותי".
הבית של צביקי פורת יושב על הגדר שמול מטע האבוקדו. באותה שבת דילגו מעליה המחבלים, נכנסו לקיבוץ, וכוח יהל"ם יחד עם כיתת הכוננות בלמו אותם. בצהריים הגיעו לחצרו הצנחנים של 890 ופירקו את סוכתו. מאבני המדרגות הקימו עמדות ואבטחו את היישוב אל מול הגדר.
הלכנו בבוסתן הפקאן של יעל וצביקי. העצים מלאו פרי אך לא היה קוטף, אגוזים נשרו אך לא היה אוסף. בימים כתיקונם ילדי המשק היו באים ללקט. עכשיו אינם. צביקי הגיע לכמה שעות מהמלון בנתניה לראות מה העניינים. שמח להיווכח שהגינה שמרה על ירוק עז, שאפילו תחת אש המלחמה פעל הטפטוף האוטומטי. “וזאת נקודת אור קטנה בחשיכה הגדולה".
מי אחראי לחשיכה הגדולה? שאלתי, נתניהו, הרמטכ"ל, אמ"ן? פורת דיבר על שנה תזזיתית במידה בלתי שפויה: “שני הצדדים הגזימו. העם הביט מלמטה ושאל: ‘תגידו, השתגעתם? עילת הסבירות, עכשיו?', וההפגנות האלה. כשזה הגיע לצבא חשבתי שהשבר בלתי ניתן לאיחוי. שמערערים על האתוס הכי בסיסי, שזאת דהירה לקראת חורבן, שהאויב מבחין בהתפוררות, שאדני הציונות נמסים והולכים".
ואין בלבך על נתניהו, שיצא לפני הכל למאבק על נושא קריטי כמו הרכב הוועדה למינוי שופטים?
“יש בלבי על שני הצדדים. ניתן היה למצוא פשרה בין הנצים, אבל הפוליטיקה ניצחה את השכל הישר, והתוצאה הייתה חוסר הקשבה עד כדי שנאת אחים וחשש של ממש לגורל המדינה".
פורת חבר לגופים כמו הקיבוץ הדתי, קבוצות שאומרות “עם אחד" וניסו ליצור הידברות. כשהתחיל להרגיש ראשיתה של הצלחה, נחת על הארץ הזאת 7 באוקטובר. לצד השבר המצמית, לצד הכעס הנורא על הצבא, עם ישראל התנער מהבלבלה. גילויי האחדות שברו שיאים, והתקווה היא שהלקח נלמד.
ונתניהו לא עושה פוליטיקה, הוא לא מכין את היום שאחרי? אינו אוסף מסמכים של ממשלות קודמות?
“יכול להיות, אבל מה שחשוב עכשיו הוא ניהול המלחמה תוך כדי אחדות, וזה כנראה מתבצע נכון דווקא על ידי מי שכשלו ב־7 באוקטובר".
אתה מחמיא לכל החברים האלה, אבל אינך מרגיש נבגד? אתה חי פה על הגבול, 20 שנה שאתה חוטף קסאמים, אבל עושה את שלך והאנשים האלה נרדמו, לא עשו את עבודתם.
“צודק. אבל זה לא הזמן לעשות חשבון. עכשיו צריך להילחם, ואת זה עושים היטב הצבא ומפקדיו".
אבל אני שואל על תחושתך האישית. אתה לא מרגיש שהאנשים האלה בגדו בתושבים שכבר שנים משלמים בדם על ישיבתם באזור הזה?
“בגדו? בשום פנים ואופן לא. הייתה כאן טעות חמורה. חזרו על הטעות של מלחמת יום כיפור, אבל כפי שאז - מתוך תחושה שהעם בסכנה - לא כעסתי לא על גולדה ולא על דיין, גם כאן אותו הדבר. היה כאן ליקוי מאורות שגרם נזק גדול, ושנים יידרשו לתקן אותו. בבוא היום יעמדו האחראים ויצטרכו לתת תשובות, אבל כעת, עת מלחמה היא, ואת זה, על פי מביני דבר, הם עושים היטב, וזה עכשיו העיקר".
מה מניע אותך כיום מול העזתים, הרצון לנקום?
“כשהתחילה האש, לא הבנתי למה יורים. הרי בחודשים שחלפו כ־20 אלף מהם נכנסו כל יום לעבוד בישראל. הייתי שבוי בקונספציה שאין שום היגיון שילחצו על ההדק. טעיתי. הם - ולא רק חמאס - תכננו הכל כדי להרוג אותנו. חלק מפעולות הזוועה נעשו בידי אזרחים. היה בגזרה טנק שלא ירה עליהם כי הם בלתי מעורבים. אבל אותם בלתי מעורבים היו מעורבים עד צוואר במעשי הזוועות, ולקינוח סחבו נשים וילדים בשערות לעזה. התובנה עכשיו ברורה מאוד: אין מחילה, ואין כפרה".
החיים יחזרו למסלולם?
“צריך להקים מחדש ולצמוח. אנחנו הולכים על מכפילי כוח".
יסדו את מנהלת תקומה? הוא שואל רטורית, צריך לקרוא לה: “תקומה ותנופה". לא להסתפק בשום אופן במה שהיה. הצלנו את הרפת מכליה? הוא אומר, עכשיו צריך להגדיל את הייצור בעוד מיליון ליטר. מפעל “קילופים" (לקילוף פרי ולאריזתו בשקיות לחודשים)? שיתחיל מיד בשיווק, שיכפיל את תוצרתו. לגשת מיד לבנות את עשרות היחידות שכבר אושרו לקיבוץ. הנזק הכלכלי ליישוב הוא עצום, לכן החובה לבנות היא על הממשלה. ככלל, יישובי העוטף, שעולמם חרב, זכאים לתמיכה משמעותית ביותר כדי שישובו לאיתנם ואף להוסיף כוח. “אם כך ייעשה, העוטף עוד יהיה פורח".
יש דיבורים על שיבה לגוש קטיף, אתה בעד?
“שאלה מורכבת. אני חושב שאין זו השעה הנכונה להעלות את הנושא נוכח הטלטלה החברתית שעברנו בשנה האחרונה. עתה העת לשמר את האחדות ולנצח במלחמה".
אחיך, חנן פורת, היה תומך בשיבה לגוש קטיף כאן ועכשיו?
“לא יודע. חנן למרות התדמית לא היה איש קיצוני. בצד עמדותיו הלאומיות הנחרצות תמיד הייתה לו יכולת לבחון את הדברים גם באופן מעשי. דבר אחד אני יודע: הוא חסר מאוד לעת הזו".
רגע לפני שיעלה למכונית שתחזיר אותו לנתניה, העיף מבט אחרון אל צמחי הנוי, אל הפקאנים העצובים, אל הדשא שזקוק לליטוף. “הגשם שירד אתמול עזר קצת", אמר בנחת, “כשנחזור נתחיל הכל מחדש".