"חרבות ברזל": החטופים הישראלים שחזרו משבי חמאס ממשיכים לספר על התנאים הקשים ברצועת עזה. עדויות השבויים הוקרנו הערב (שבת) בעצרת משפחות החטופים והנעדרים בכיכר החטופים בתל אביב ונתנו הצצה נוספת לימים הקשים שעברו עליהם.
עדינה משה בת ה-72, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז בשבת השחורה ב-7 באוקטובר, ושוחררה בזמן הפסקת האש, סיפרה: "השארתי שם את החברים הטובים שלי מקיבוץ, הם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע שונות וללא תרופות מתאימות. מצב המזון שם הולך והידרדר, הגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד". לאחר מכן, פנתה לחברי קבינט המלחמה: "בתחינה ובבקשה מכל ליבי אנא עשו הכל למען שחרורם, גם כדי שאני אוכל להשתקם, כי עד שהם לא יחזרו, אני לא אוכל להשתקם. אנא דאגו לכך, תחזירו אותם הביתה ואחר כך תעשו פעולות צבאיות".
מיה רגב בת ה-21, שוחררה משבי חמאס לאחר 50 ימים. אחיה איתי, בן ה-18, שוחרר ארבעה ימים לאחר מכן, לאחר שהשניים נחטפו לרצועה בשבת השחורה. האחים שיתפו: "הימים שם עוברים כמו נצח, הימים שם קשים מאוד, אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זה המנטליות הקשה, התנאים הקשים. כל יום שם הוא כמו גיהינום. פחד לא נורמלי, אפס שינה בלילה, הגעגועים מטורפים והחוסר ידיעה הוא פשוט מפחיד". לאחר מכן, סיפר האח איתי: "יש לי חבר בשם עומר שאני מאוד מתגעגע אליו. עומר עדיין שם, ואני יודע מה הוא עובר שם, אני יודע איזה פחד יש שם, צריך להחזיר את עומר ואת כל החטופים עכשיו, וכמה שיותר מהר".
מרגלית מוזס, בת ה-77 מקיבוץ ניר עוז, סיפרה: "בשבת ה-7 באוקטובר הורידו אותי למנהרה. אני בלילה משתמשת במכשיר נשימה, ואני לקחתי איתי כדי שאוכל לישון. וההוא, האחר שהיה התעצבן עלי ולקח ממני את המכשיר ואז... וזה היה רגע מאוד קשה כי אני אמרתי לו שזה החמצן שלי, ודיברתי איתו בערבית. הוא הבין בדיוק אבל זה לא היה לו אכפת, והוא לקח והלך אחורה. רופא שראה אותי בהתחלה הציע לי לשבת. להשעין את הראש ככה על הקיר ושאני ככה אוכל לנשום. יכולתי לנשום, אבל לא לישון. 49 יום לא ישנתי. היו קשיים, היו קשיים נפשיים, פיזיים, וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. המצב של להיות חטופים, המנהרות או איפה שלא נמצאים, זה מצב בלתי נסבל, קשה מאוד, ועם תנאים לא תנאים. וחייבים להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר".