כמו רוב תושבי המדינה, השבת השחורה תפסה את ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית, בביתו בתל אביב. תחילה התעורר מהאזעקה וחזר לישון. "ואז הייתה עוד אחת ועוד אחת, וכבר הבנתי שמשהו מתרחש ופתחתי טלוויזיה", הוא מספר. "באותו שלב בכלל לא שיערתי עד כמה גדול יהיה האסון, אבל כן הבנתי שזה הולך לכיוון של אירוע רב-נפגעים. אז כינסתי את העובדים של המכון וביקשתי מכולם להגיע לעבודה בחג. בהתחלה חשבנו על 100 נפגעים. אחר כך על 150. ניסינו להתארגן. אמרנו שנצטרך להביא מכולות קירור כי לא היה מספיק מקום במקררים".

"שומרים על מורל גבוה": הצצה למרכז הרפואי בו משתקמים פצועי המלחמה
אלמוג כהן הגיע עם עשרות צעירים: ההפגנה שיצאה משליטה מחוץ לתיכון בת"א

לאט-לאט התברר ההיקף המחריד ובמכון הבינו שמלאכת הזיהוי הגדולה והמורכבת לא תוכל להתבצע שם: "בצה"ל ובמשטרה התקבלה החלטה שהזיהוי יעבור למחנה שורה, כי שם יש הרבה יותר מקום. אבל גם שורה היה צר מלהכיל את כל הנרצחים. יש שם מקום ל-300 חללים סך הכל. החלטה התקבלה בלילה, ובבוקר כבר הציבו שורה ארוכה מאוד של מכולות בשורה. זה היה נראה כמו נמל, אבל במקום סחורה היו גופות".

מה מספרות הגופות?
"בימי שגרה, רוב הדברים שאנחנו רואים פה הם מקרים רגילים של רצח. מישהו רצה להרוג מישהו ועשה את זה בצורה מאוד מהירה, כמו ירי או דקירה. מה שמבדיל את המקרים האלה למה שראינו פה הפעם, זה הרשע הטהור. כי הרציחות היו מתוכננות, אטיות, אכזריות במיוחד, בכוונה כדי להראות כמה רוע מזוקק היה שם. זה היה רצח בסגנון דאע"ש.

אם אתה קושר אנשים ואחר כך שורף אותם בעודם חיים, או אם אתה קושר אנשים במקום אחד ועובר אחד-אחד ויורה לכולם לפי התור בראש, או שאתה גם דוקר אותם וגם יורה בהם וגם שורף אותם ולבסוף גם דורס אותם, זה מצביע על הרבה יותר מאשר רוע, זה סדיזם טהור. מפלצתי. ומה שנורא שזה לא קרה רק לחיילים. ראינו שהם התעללו בנרצחים למרות שהם לא ישראלים ולא יהודים, כאילו, מה רע עשו לך התאילנדים? התינוקות? איך אפשר בכלל להרוג ילדים ובצורות כל כך אכזריות".

"חלק מהתעללויות היו בגופות, בהחלט אפשר להגיד את זה, אבל חלק לא. נניח אנשים שנשרפו בעודם בחיים. וזה נורא, כי אם התעללו במישהו ואחר זה הרגו אותו, את יודעת בגדול שהיה קשה מאוד אבל מהר מאוד בא הקץ לייסוריו. מה שקשה היה לי לראות שנרצחים קיבלו מכות ולקח זמן עד שהם מתו. ואין לתאר את הכאב, הפחד, האימה".

"אני רק יכול לדמיין מה עבר להם בראש. ואם זה היה בקרב כמה בני משפחה, אז אני אפילו לא מסוגל לדמיין. אנחנו משליכים הרבה על האירועים מעצמנו. כל הזמן אנחנו חושבים מה היה קורה אם היינו שם במקומם. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור שאנשים במדינה הרגישו איום קיומי, ולכן לא יכולתי להימנע מלחשוב שזה היה יכול לקרות לי".

רבים בעולם מנסים להכחיש את התקיפות המיניות האכזריות ב-7 באוקטובר.
"זה מרתיח אותי. אנחנו יודעים היטב שכשמישהי מתלוננת על אונס או התעללות מינית אז קודם כל מאמינים לה, לא רק המשפחה והסביבה והרשויות, אלא כל ארגוני הנשים. אבל במקרה שלנו זה לא מספיק, וחייבים להביא סרטונים ודנ"א כדי שיוכיחו שהייתה התעללות. זה אבסורד. הרי גם בחיים הרגילים רק במיעוט קטן של מקרי אונס מוצאים דנ"א של התוקף, גם כי בדרך כלל התוקף נזהר שלא להשאיר עקבות בקורבן, אז פתאום אצלנו רוצים שנביא הוכחה? סליחה, העדויות המצמררות לא מספיקות?".

הראיון המלא יפורסם ביום שישי במוסף מעריב