אליקים ליבמן נחטף כשחילץ פצועים בנובה: "סמל הערבות היהודית"

“זאת רכבת הרים", אומרת אמונה ניסים ליבמן, בתו של ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן ואחותו הבכורה של אליקים שלמה ליבמן, שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים שבה עבד. על צלע הר, בחוות הבודדים שלה ושל בעלה בדרום הר חברון, כשסביבנו רק נוף וחייל בודד שמפטרל, היא מתארת את התקופה הקשה ביותר שידעה בחייה ועל כך שהיא חווה אותה לבד: “הייתי מצפה שאת המשבר הכי קשוח בחיים שלי אעבור ביחד עם בעלי, שהוא האדם הכי קרוב אליי, אבל הוא נלחם עכשיו בעזה". 

שיחה עם חבר הנפש שלי, אליהו ליבמן, על אליקים בנו החטוף | קלמן ליבסקינד
המשפחות קראו לחטופים באמצעות רמקולי ענק על הגבול: "אל תתייאשו"

בזמן שאחיה של אמונה חטוף בעזה, בעלה, חגי ושניים מאחיה, אלקנה ואלישע, לוחמים ברצועה. לצד הדאגה הגדולה, היא חולמת על הרגע שבו הם יראו זה את זה: “אמרו לי כל הזמן לדמיין את אליקים חוזר, ולא הצלחתי לדמיין את הסיטואציה. אף תמונה לא התיישבה לי. ואז, פתאום משום מקום, דמיינתי את החוטפים של אליקים יוצאים יחד איתו, מחזיקים דגל לבן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי איזושהי תמונה. דמיינתי שחגי רואה אותו עם דגל לבן ומחזיר אותו הביתה". עד שזה יקרה, אחיה מותירים גרפיטי ברחבי עזה עם מסרים לאליקים. “אמון, האחות הגדולה מתגעגעת", הם כותבים לו בתקווה שהוא יראה אותם. “הלוואי שהוא ראה את זה", היא אומרת. 

דמותה העדינה ומלאת החיים של אמונה בולטת על רקע הנוף ההררי. היא אם לשלושה ילדים קטנים, ובימים אלה משקיעה את כל כוחותיה בתחזוק החווה שלהם, בגידול הילדים ובמלחמה להשבת אחיה שנחטף, לצד הדאגה לבעלה ולאחים שנמצאים בשדה הקרב: “זו התמודדות בכמה חזיתות. גם עם הגעגוע והדאגה לאליקים וגם עם חוסר הוודאות והדאגה לחגי". 

וזאת לא הפעם הראשונה שלו בעזה. 
“לא. הוא נלחם גם בצוק איתן, ירדן, הבן הגדול שלי, נקרא על שם חבר שלו מהצוות, סמ"ר ג'ורדן אפרים בן סימון ז"ל, שנפל בסג'עייה בצוק איתן. ג'ורדן, שהיה חייל בודד מצרפת, נהרג לידו, ממש מול העיניים שלו. הם היו חברים ממש טובים". 

“יוצא לי לחשוב הרבה על אליקים, וגם מה לעשות כדי לא לירות בחטופים בטעות", כתב חגי לאמונה במכתב לאחר התקרית האיומה שבה נורו בשוגג יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז"ל בידי כוחות צה"ל. “מקתגתי (“בחנתי את עצמי", מלשון מקרה־תגובה - מ"ב) את עצמי ואת הצוות והחלטתי שאם אראה או גברים ונשים, או בנים ובנות ביחד, או אנשים שרצים ומחזיקים ידיים, זה לא כל כך מאפיין את האוכלוסייה פה, ולכן אצעק להם לעצור בעברית, אסתכל על התגובה ולפי זה אפעל". 

לא מעט משפחות של חטופים חוששות מהלחימה בעזה, במיוחד לאחר התקרית הזו. מבחינתך זה עוד יותר מורכב? 
“אני מאוד מבינה את הפחד. זה מצב מאוד מורכב. אי אפשר לייפות את המציאות או להתעלם ממנה, יש סכנה שחטופים ייפגעו במהלך המבצע הצבאי. אבל אנחנו מבינים שבלי מבצע צבאי אין יכולת להוציא אותם".   

ומה באשר לעסקה? 
“הלחימה בעזה היא הדבר היחיד שיכול להוביל לשחרור חטופים, וזה לא משנה אם זה בעסקה או בדרך אחרת. הייתי בפגישה של משפחות החטופים עם הקבינט, וראש הממשלה אמר שלא משנה כמה ניסיונות היו למען עסקת חטופים, בלי הלחימה לא הייתה שום נכונות מצד חמאס. וככל שיהיה לחץ מסיבי צבאי זה יוביל לשחרור חטופים. אני הייתי רוצה ששחרור החטופים לא יהיה בעסקה, אלא במבצע צבאי, או בדרך שאנחנו לא משלמים עליה מחיר". 

למה? 
“אח של אבא שלי, שלמה ליבמן ז"ל, שאליקים קרוי על שמו, נרצח בפיגוע לפני 25 שנה. המחבלים שרצחו אותו שוחררו לעזה בעסקת שליט. זאת אומרת שיש סיכוי שהמחבלים שרצחו את אחיו של אבא שלי, חטפו את הבן שלו 25 שנה אחרי. אנחנו מבינים שלשחרור מחבלים יש מחיר מאוד גבוה". 

מה עבר לך בראש אחרי ששמעת על התקרית האיומה? 
“לבי יוצא גם אל המשפחות וגם אל החיילים שצריכים להיות בסיטואציה כזאת, שצריכים להילחם במציאות הזאת. הם טעו בזיהוי, זה הרי הדבר האחרון שהם היו רוצים שיקרה. אני חושבת על האחים שלי שנלחמים, ויכול להיות שאח שלהם נמצא במקום בו הם נלחמים. זאת מחשבה בלתי אפשרית". 

לא אמר “תוציאו אותי" 

ב־7 באוקטובר אליקים שלמה ליבמן עבד במסיבה ברעים. משפחתו לא ידעה שהוא שם. הפעם האחרונה שבה הם נפגשו הייתה שלושה ימים קודם לכן, בטיול משפחתי במדבר, שם פינק אותם בכנאפה בשטח. מאז חלפו שלושה חודשים, שבמהלכם ציינו את יום הולדתו ה־24. “הוא בשלב בחיים שהוא רוצה לחסוך, להיות עם חברים", אומרת אמונה, “הוא מתכנן לטוס, לטייל, לפני כמה חודשים עבר לתל אביב. הוא מאוד אוהב לבשל ואת עולם הקולינריה, אז הוא עבד במסעדה בתל אביב. יש לו חלום ללמוד משפטים, להיות עורך דין. הוא לוחם צדק". 

באותה שבת שחורה בתשע בבוקר התקשר אליקים לאביו. “כנראה רק אז הוא מצא את הרגע לעצור שנייה ולהתקשר", מסבירה אמונה. “אחר כך הבנו שמשש וחצי בבוקר הוא היה בעשייה. נסע, חילץ פצועים, הציל אנשים. היה משימתי. לפי עדות ששמענו הוא גם נחטף מאוחר, ב־14:00". 

מה הוא אמר לאבא? 
“הוא לחש לו, ‘מחבלים, מחבלים'. אבא שלי היה בטוח שהוא בתל אביב וחשב שאולי הגיעו מחבלים לתל אביב, כי הוא כבר ידע על המצב. אז הוא אמר לו ‘אל תסכן את עצמך, תשלח לי מיקום'. הוא שלח, וכתב: ‘יש פה מלא פצועי ירי שצריכים פינוי דחוף', ‘אנחנו מוקפים טנדרים', ‘והמחבלים סביבנו'. הוא לא אמר ‘תוציא אותי', הוא אמר לו שיש פצועים שזקוקים לעזרה". 

איפה אבא היה?  
“הוא היה בצפת וכבר התחיל להתקדם דרומה. כשהגיע למחלף קריית גת, הייתה לו את האפשרות לפנות לקריית ארבע או למסיבה. הוא התלבט. האינסטינקט הטבעי היה לנסוע למסיבה ולהציל את הבן שלו, זה מה שהוא רצה לעשות. אבל מצד שני הייתה סכנה גם לאיו"ש ויש לו תפקיד. הוא ידע שהוא שלח את כל מי שאפשר לשלוח לאזור המסיבה לחפש את אליקים, כולל את אחי אלישע, שעכשיו נלחם בעזה. לכן אבא נסע לקריית ארבע, לוודא שהכל בסדר, אחר כך הוא נסע למסיבה". 

מתי שמעת על מה שקרה? 
“התעוררתי מהבומים. שמענו פה את ההדים של ההפצצות, ולא הבנתי מה זה. בשבע בבוקר אחד מהחבר'ה שהיה איתנו הוקפץ. חגי בכיתת כוננות ואני עו"סית, אז אני בצוות צח"י (צוות חירום יישובי - מ"ב), אז לאט־לאט הבנו שקורה משהו. במקביל התקשרו לחגי מהצבא, וגם אבא שלי צלצל לחגי, אמר לו שהמצב לא בטוח ושיוריד אותי ואת והילדים ליישוב, למקום בטוח. באותן שעות הייתה תחושה שהולכים לכבוש את כל הארץ. הוא גם אמר לו שאליקים היה במסיבה ולא יודעים איפה הוא. בערך ב־12:00 אבא שלי התקשר שוב לחגי, ואני עניתי, שאלתי אותו מה עם אליקים, אם הוא דיבר איתו, הוא אמר שלא. הוא אמר שיש שם חטופים והרוגים והוא עוד לא יודע מה עם אליקים. הבנתי שזה משהו רציני". 

השעות חולפות, ואליהו ליבמן המשיך למסיבה, לנקודת המיקום שאותה שלח בנו: “זאת הייתה נקודת פינוי גופות. הוא עבר גופה־גופה וחיפש. במקביל בדקנו בבתי חולים. ביום ראשון בערב הגענו למאבטח בשם משה שהיה איתו במסיבה, והוא סיפר לנו שמהשעה 6:30, כשהחליטו לפזר את המסיבה, הוא ואליקים, איתן מור, חבר ילדות שלו מקריית ארבע, ורום ברסלבסקי, שגם עבדו במסיבה, התחילו לחלץ פצועים". 

מה הוא עשה?
“ברגע שאליקים הבין שיש שם אנשים בסכנה, הוא והחברים שלו לקחו טרקטורון שהיה שם והתחילו לחלץ את הפצועים הלוך חזור. הוא יכול היה לברוח, הוא בחור מאוד חזק, גם פיזית וגם מנטלית. הוא יכול היה ככל הנראה להציל את עצמו, אבל הוא בחר להישאר ולעזור. וזה משהו שחונכנו עליו מגיל אפס". 

ומה קרה אחרי? 
“כשהמחבלים הגיעו לשטח של המסיבה, הם לקחו קבוצה של 20 אנשים וחילצו אותם. תוך כדי נודע להם על שתי בחורות ששכובות על האדמה וצריכות עזרה. הם הלכו להביא אותן, הגיעו לבחורה הראשונה וראו שהיא כבר לא בין החיים והחביאו אותה באיזשהו קפל קרקע. אז הם רצו להביא את הבחורה השנייה. משה אמר להם לא ללכת כי זה מסוכן והיא כבר לא חיה. הם לא הקשיבו לו, הם אמרו שלא משאירים אותה ככה בשטח. הם לא רצו להשאיר את הגופה, שלא יתעללו בה או יחללו אותה או יחטפו אותה. שלושתם הלכו לקחת אותה ולא חזרו. משה מתאר שהקבוצה חיכתה עוד עשר דקות, רבע שעה, והם לא באו. בינתיים המשיכו לירות עליהם, אז הם ברחו. זה המידע שיש לנו". 

גם היום? שלושה חודשים אחרי? 
“כן. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו לא יודעים איפה הוא. אנחנו יודעים שלפי המדינה הוא מוגדר חטוף, אבל אין לנו מידע". 

בהתחלה פרסם חמאס סרטון שבו רואים בחור צעיר שכוב על טנדר, כשמסביבו המון צוהל. אמרו לכם שזה אליקים. 
“נכון, אחרי עשרה ימים קיבלנו מהמדינה הודעה שהוא חטוף. אחר כך הם אמרו שיש סרטון שרואים בו שחוטפים אותו. חודש אחרי ההודעה הזאת הודיעו שזה לא הוא בסרטון".

ובוודאי כל בשורה או שביב מידע שניתן או נלקח מטלטלים.  
“כמו שיש מלחמה בחזית, אז יש מלחמה בעורף. אני ממש מרגישה שגם אני במלחמה, במלחמה על הבריאות הנפשית שלי, על הבריאות הנפשית של הילדים שלי, של הסביבה שלי. אני גם מתמודדת עכשיו עם כל ההשלכות של זה שחגי לא נמצא, ויש הרבה עניינים כלכליים, וזאת חזית בפני עצמה. אבל הרוח חשובה". 

השליטה בסיטואציה 

היא מחייכת אליי, אבל בעיניים רואים את הכאב. “זה לא סותר", היא אומרת. “החיים יכולים להיות גם וגם. בסוף אנחנו בוחרים בחיים, אנחנו צריכים להרים את הראש ולקום כל בוקר. זה לא הופך את זה לפחות קשה, אבל בגלל שאין לי הרבה שליטה בסיטואציה, השליטה שלי היא באיך אני מתמודדת איתה. כנראה שהשם שלי מחייב אותי להאמין בטוב ולהאמין שיהיה טוב. יש לי אחריות, יש לי שלושה ילדים קטנים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות במיטה כל היום". 

ומה נותן לך כוח? 
“גדלתי בקריית ארבע לחיים של משמעות. אני אוהבת גם את החיים הטובים, אבל בסוף אני מאמינה במה שאני עושה, וזה מה שנותן לי כוח. גם ביומיום בחווה, וגם במציאות הזאת עכשיו, כשחגי נלחם ואליקים שם. מה שנותן לי את הכוח יותר מכל דבר אחר, זה ה־למה". 

את לא מרגישה בודדה עכשיו בחוות בודדים? 
“אני לבד וזה לא תמיד קל. אבל יש לנו הרבה אנשים שמקיפים אותנו, יש פה נערים מדהימים שמתנדבים ועוזרים בכל מה שצריך. יש גם יישוב ליד, שיש בו קהילה מדהימה ועוטפת. את גם יכולה הרי לגור בעיר, להיות עטופה במלא אנשים אבל להרגיש לבד".

“יש תחושה שיש מקומות בטוחים יותר ומקומות שבטוחים פחות", היא מוסיפה. “אבל מבחינתי כשאני מגיעה למרכז, אני חושבת על זה שיש טילים ואזעקות, ושאם יהיה מחבל, האם יהיה מישהו שיידע להתנהל מולו? אני חושבת שכל אחד מפחד, אבל בסוף יש דברים שלא תלויים בנו, כמו מה שקרה במסיבה".

ובכל זאת אין שער אלקטרוני בכניסה לשכונה שלי בתל אביב.
“עד ל־7 באוקטובר הייתה פנטזיה שמי שהולך למסיבת טבע בדרום לא יקרה לו כלום, ורק מי שמסכן את עצמו בהתנחלויות, או הולך למקומות שכוחי אל, הוא הבעייתי. אני חושבת שהמון שנים ניסו לשים את הפוקוס על המתנחלים, שהם מביאים את המלחמה, ושאם נצא מהשטחים הכל יהיה בסדר. לי זה חידד שזה הרבה יותר גורף ממה שחשבנו. שזה משהו הרבה יותר שורשי בקרב העם הערבי, שלא רוצה אותנו פה. הלוואי וזה היה אחרת". 

את מרגישה שהילדים חווים את האירועים? 
“אני מרגישה שיש לי הרבה אחריות בנוגע למה שאני משדרת להם, אבל הם מדהימים ואני מרגישה שזה עובד". 

מה עובד? 
“שאני מצליחה לייצר להם תחושת ביטחון, אני ממש עובדת בזה. בבקרים אני דואגת להתאוורר, לעשות דברים שעושים לי טוב, כדי שאני אוכל בצהריים להיות אמא טובה. אני אומרת להם שקשה לי, אני לא מסתירה מהם. אני מרגישה שהם מתגעגעים לאבא, ושהם מתגעגעים לאליקים. הם משחקים כל הזמן אחד עם השני במשחק שאחד קורא ‘אליקים', השני עונה ‘כן'. הם מסתכלים על התמונות שלו וחולמים שהם מצילים אותו. אפילו אורי בת השנתיים שלי אמרה אתמול ‘אליקים בא אליי'. הוא דוד מדהים והוא ממש אוהב אותם ומשקיע בהם, הוא מאוד משפחתי".

ספרי לי עוד על אליקים. 
“יש לו לב ענק. הוא נדיב ברמות. הוא כל הזמן רוצה לעשות טוב למען אחרים, לעזור. הוא מצחיק ומבשל מעולה. הוא אוהב אוכל טוב וקונה את הדברים הטובים. הוא גם אוהב לעשות ספורט ומאמן את הילדים. הוא חכם, חד, מבריק. אנחנו מתגעגעים אליו ממש. זה לא נתפס שהוא כל כך הרבה זמן לא פה, הוא פשוט נעלם. זה מרגיש לא אמיתי. ואנחנו עושים כל מה שאפשר בשביל להחזיר אותו הביתה, אם זה בלחימה, אם זה להעלות את זה למודעות". 

אבל לא דרך הפגנות? 
“לא. אנחנו רוצים להאמין שהמדינה והצבא עושים את כל מה שאפשר בשביל להחזיר אותם". 

שלא כהרגלה במצבי לחץ, אמונה ניגשה לבית הכנסת באותה שבת שחורה וקראה פסוקי תהילים, והם נתנו לה את הכוח: “הם דיברו על מלחמה אחרת בהיסטוריה. זה נורא, אבל הם נתנו לי פתאום אוויר, איזושהי פרספקטיבה והבנה עמוקה שבסוף יהיה בסדר. מול התחושה שהעולם נחרב, שלא נצא מזה, הייתה לי אמונה שלא משנה מה נעבור, וקשה ככל שיהיה, יש נקודת אור בקצה. מאז 7 באוקטובר מתגלים המון סיפורי גבורה בעם. מה שאליקים עשה הוא מאוד מיוחד. הייתה לו את האפשרות להימלט, והוא בכל זאת החליט להישאר במשך מספר שעות על מנת לטפל בפצועים ולחלץ אזרחים שהוא לא מכיר, כשהוא לא חמוש ויודע שמסביבו יש מחבלים. מה שהוא עשה מסמל בעיניי את הערבות ההדדית היהודית שיש בעם ישראל, וזה מה שיגרום לכך שננצח במלחמה. ואני לא אומרת את זה כססמה. הרוח שלנו תנצח". 