אולי דיון קולח על כביסה משותפת בחדר ישיבות מפואר במלון יוקרתי מספר יותר מכל את המציאות החדשה של קיבוץ מפלסים בדן אכדיה. לכאורה פעולה פשוטה, אך בערב שבו אנחנו מבקרים אותם, היא נראית לנו כמרכיב סימבולי של הבית החדש שהם נאלצו לבנות. סיור במרחבי המלון חושף את ההתארגנות המרשימה של הקיבוץ.
סוף עצוב: יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי נרצחו בשבי חמאס בעזה
בדרך החוצה? רשימת הדרישות של גנץ לנתניהו להישארות בממשלה | דיווח
עמדת דואר, ספא שהפך לפעוטון, טרקלין שהפך לגן ילדים, חדר האוכל שאורגן מחדש, לובי שבפינה אחת הוא מרחב מדומיין של הילדים המשחקים בו, ובפינה אחרת הוא עמדת סריגה או מקום מפגש. גם מרחבי הדשא, שרגילים לאורחים שמנסים לתפוס עוד קצת מהשמש, מטושטשים לפתע עם נוף הקיבוץ המרוחק.
“קיבוץ מפלסים נמצא קילומטר מהגבול", אומר מרטין סיאורנו, ממלא מקום מנהל קהילה. “בקיבוץ יש כאלף תושבים, מתוכם 192 ילדים עד גיל 18, 260 צעירים מגיל 18 עד 35 ו־102 תושבים מעל גיל 70. עד יום שלישי, 10 באוקטובר, לא הופעלה תוכנית פינוי סדורה. היו תוכניות מגירה שלא הופעלו, אף אחד לא תיאר לעצמו שיהיה אירוע כזה".
לא היה פינוי משותף?
“לא. כבר ביום שבת, בסביבות 18:00־17:30, משפחות התחילו להתפנות מהקיבוץ מבלי לדעת לאן. ביום שני בערב הבנו שהקיבוץ מפוזר ב־32 יישובים בארץ".
תחילה, פונו תושבי הקיבוץ למלונות בנתניה, אולם היה ברור כי המלונות הללו לא יוכלו לארח את הקהילה כולה ביחד. לכן הגיע סיאורנו לסיור בדן אכדיה. אלא שהמלון כבר הוציא את כל העובדים לחל"ת לקראת שיפוץ שעתיד היה לערוך במהלך החורף. משפחת פדרמן, שבשליטתה נמצאת רשת מלונות דן, התגייסה לעזור, ושלומי טחן, מנכ"ל רשת מלונות דן, אמר לסיאורנו: “תן לי יומיים־שלושה, אנחנו נארגן עובדים ונכין לכם את המלון". כיום, כמעט 740 תושבים מתגוררים בסביבת המלון, כאשר 500 מתוכם נמצאים במלון עצמו, תושבים נוספים מתגוררים ב־70 דירות בסביבת המלון, וב־40 חדרים במלון "ניקס", לא רחוק.
“להאמין שהחלום יחזור"
“נכנסתי לתפקיד בחירום", אומרת יובל מדר, רכזת הקהילה, ומסבירה שהתפקיד שלה לא קיים בשגרה. “הבנו שהצרכים הם הרבה יותר גדולים, שצריך לתכלל את כולם, ושיש לנו גילים שקצת מתפספסים".
אילו צרכים?
“בהתחלה, הדבר הכי חשוב היה שיהיה מקום לכולם. ועדיין, שלושה חודשים אחרי, יש אנשים שצריכים פינוי. למשל אנשים שפתאום חזרו ממילואים ואין להם איפה לגור. או מתקנים לפעוטות, כי לילדים הקטנים היה חסר מקום לשחק בו אחרי הגנים. או למשל ענבר (צורי רייז) העלתה את זה שחסר מקום בארונות. הרי ארון בבית מלון לא מותאם למשפחה, אז קנינו מדפים. אם תיכנסי לאחד החדרים את תראי שהכל מפוצץ בבגדים, אין מקום".
סיאורנו: “יש פה גם שלושה גני ילדים ושני פעוטונים. בהתחלה היו פה גם כיתות א’ עד י"ב, אבל היום תלמידי חטיבת הביניים לומדים בחטיבת סמדר, פה בהרצליה פיתוח, ותלמידי התיכון נוסעים לתיכון 'שמעון בן צבי' בגבעתיים. עבור בית הספר היסודי קיבלנו קומה בתוך בית הספר 'צומח' בגליל ים".
מדר: “יש גם צרכים של תעסוקה. אנשים לא איבדו בהכרח את העבודה שלהם, אבל אין להם לאן להגיע כי העבודה בדרום, וחלק מהמקומות נסגרו, אז הם הוצאו לחל"ת. לכן בשילוב עם כמה עמותות אנחנו מנסים למצוא פתרונות גם לצעירים וגם למבוגרים".
“אני עובדת 'אלטשולר שחם' בתל אביב, אז אני יכולה ללכת לעבודה", אומרת יפעת פרת, חברת קהילה, "אבל יש אנשים שהסיטואציה שלהם אחרת. המטרה בסוף היא לאפשר לנו לפתח שגרת חיים, בפרט שאנחנו מבינים שאנחנו כנראה הולכים להיות פה לא מעט זמן. אבל בהתחלה היה מאוד־מאוד קשה".
“אי־הידיעה וחוסר הוודאות מאתגרים", מוסיף משה רסקין, חבר הקיבוץ, “אני למשל הייתי מאוד מודאג בהתחלה מהחלק הכלכלי של הקיבוץ כי הרי זאת הפרנסה שלנו. רצינו לדעת מה קורה ברפת, מה קורה בלול, מה קורה בשדות, מה קורה בפרדס".
ומה קורה?
“ברפת במשך כמעט שלושה ימים הפרות לא נחלבו וזה אסון. הייתי רפתן פעם ואני זוכר שאם חליבה נדחתה בשעה־שעתיים, אז הפרות היו צועקות מכאב. תארי לעצמך מה זה יומיים־שלושה שלא חולבים אותן, וגם לא היה מי שיחלוב".
והיום?
“היום כל הענפים עובדים, גם הרפת חזרה לשלוש חליבות ביום. אבל יש פגיעה". ליאור סייף, רכזת צעירים בחירום, שגרה עם בן זוגה כבר חמש שנים בקיבוץ, מנסה להבין איך אפשר לסייע ל־260 צעירים שזקוקים לדברים שונים. בקבוצת הצעירים ישנם חיילים, חיילים משוחררים, חיילי מילואים, סטודנטים ושוכרים בקיבוץ שעבדו באזור.
“העבודה הכי קשה היא להבין את הצרכים שלהם", היא אומרת. “הם חבר’ה שהקהילה מאוד חשובה להם, אבל אין להם בהכרח ילדים שהם צריכים בשבילם מערכות חינוך, ואין להם משהו שמושך אותם כל יום למלון, למרכז של הקהילה. לכן, לי הכי חשוב שהצעירים ירגישו שהם עטופים, שתומכים בהם. שהם ירגישו שיש להם מקום".
הם לא מתגוררים במלון?
“רוב הצעירים מפוזרים כרגע. בהתחלה הרבה מהם באו לכאן, אבל לאט־לאט רובם עברו לפתרונות דיור בהרצליה או בתל אביב".
זאת קהילה שתחזור אחרי זה לקיבוץ?
“אני יכולה להגיד רק על עצמי, שאני מאוד אוהבת את הקהילה, אבל באותו יום בממ"ד רשמתי לעצמי פתק בטלפון שאני לא חוזרת לשם. אמרתי לעצמי שאני צריכה לזכור את זה גם בימים טובים, שאני לא יכולה להישאר בקיבוץ. היום הייתי רוצה לומר לך שנחזור, אבל אני לא יודעת. את רוצה להאמין שהחלום שהיה לך קודם יחזור, את מתגעגעת למה שהיה, אבל את לא יודעת מה יהיה אחר כך".
נס במטע הזיתים
ב־7 באוקטובר, במסגרת מסורת של הקיבוץ, ישנו 30 משפחות מחוץ לקיבוץ במטע זיתים סמוך. “זאת מסורת שאנחנו עושים פעם בשנה עם הילדים", מספר סיאורנו. “קמפינג משותף שכולם ישנים בו יחד בסוף חג סוכות. אבל ב־6:30 בבוקר התחיל צבע אדום".
“גם בעלי היה במטע הזיתים", מוסיפה ענבר צורי רייז, בת הקיבוץ, “כמו המשפחה של נטע (דויטש), כמו הרבה משפחות. כולנו היינו שם בערב לפני, אבל הייתי בחודש תשיעי אז נסעתי הביתה וב־6:30 בבוקר קמנו למטח מטורף."
סיאורנו: “אני הייתי שם עם הבן שלי ינאי, ונשארתי לבדוק שכולם יוצאים".
צורי רייז: “הבנתי שהילדים בשטח, חשופים לגמרי, בלי הגנה. אמרתי לבעלי, ‘תבוא איתם מהר’, והוא מספר לי שהם נשכבו על האדמה, הרי אלה ההנחיות. אבל כל המשפחות שהיו שם בשטח התחילו לפנות את עצמן והוא היה בלי רכב. למזלי מרטין עוד היה שם, מהאחרונים, אז דולב נסע איתו".
סיאורנו: “היינו הרכב האחרון שיצא משם ונסענו חזרה לקיבוץ. הרבש"ץ משה קפלן הגיע לוודא שאין אף אחד וכל הזמן טילים עפים לנו מעל הראש".
והצלחתם להיכנס בחזרה לקיבוץ?
סיאורנו: “כן. השער נסגר אחרינו. המון נסים קרו באותו יום בקיבוץ, נס אחרי נס אחרי נס. המחבלים באו מכיוון חורשת הזיתים, אם הם היו רואים אותנו, כנראה לא היינו פה".
צורי רייז: “זו שורה של נסים שיכלה בקלות להיות שורה של קטסטרופות. הם (המחבלים) דילגו על הילדים במזל. אם הם היו באים מהכיוון שיותר קרוב לכפר עזה, שגם שם יש שער למפלסים, הם היו רואים את האוהלים הצבעוניים ואת הילדים, ואז זה היה נובה".
מה עשיתם כשהגעתם לקיבוץ?
סיאורנו: “לקחתי את דולב והילדים שלו לכיוון הבית ונפל לידנו טיל פצמ"ר, עצרתי במיגונית הראשונה שראיתי, וכולנו נכנסנו לתוך מיגונית. שמענו תתי־מקלע. אשתי שלחה לי הודעות בוואטסאפ, כתבתי לה שלא תדאג, שאנחנו בטח שומעים ירי מהגבול".
“גם המשפחה שלי ברחה ממטע הזיתים, והם היו במיגונית מול בית הילדים. אני רצתי אליהם להביא אותם, כי הבת שלי לא הייתה מוכנה לזוז", מוסיפה נטע דויטש, חברת קהילה.
סיאורנו: “דולב לקח את שני הילדים שלו ורץ לכיוון הבית שלו בין המיגוניות, ואני עליתי על האוטו, ונסעתי לכיוון הבית שלי. יש לי ג’יפ, שנראה כמו רכב צבאי, והתחילו לירות עלינו".
ראית מי יורה עליך?
סיאורנו: “לא, הבן שלי בן ה־10 ראה. הוא ראה ונשכב על הרצפה באוטו, החלונות התנפצו, הרגשנו את הכדורים פוגעים באוטו, כמו בסרטים. ידעתי שאני צריך להגיע הביתה, למרחב מוגן. האמת, שאם לא הייתי עם ינאי, נראה שלא הייתי פה היום, כי הייתי יורד מהאוטו ויורה חזרה".
צורי רייז: “כשמרטין, דולב והילדים הגיעו למיגונית שליד הכלבו, שזה 300 מטר מהבית שלי בסך הכל, שמעתי את הקול של בעלי והתפרקתי, צרחתי, אמרתי לו, ‘בבקשה תגיעו הביתה’. בשלב הזה לא ידענו שהמחבלים בשער. ופתאום אנחנו מקבלים הודעה לטלפונים, ‘כולם להיכנס לממ"דים ולנעול דלתות. יש חשש לחדירה’. והמשפחה שלי בחוץ".
מתי הם חזרו?
צורי רייז: “נטע (דויטש) ולירן, בעלה, הם שכנים שלנו. הם הבינו שדולב עוד תקוע עם הילדים שלי במיגונית, כי קשה לו לרוץ עם שניהם. נטע פשוט אמרה לבעלה, ‘תרוץ, תעזור לו’. אז הוא שם נעלי ספורט, דפק לשם ריצה מטורפת כשכל הקיבוץ כבר בממ"דים, ורץ בחזרה עם הבת שלי. אין לי דרך להודות להם. כשדולב ושקד, הבן הגדול, סוף־סוף גם נכנסו, הייתה לי אנחת רווחה. ואת אומרת לעצמך ממה? הרי עכשיו כל הסיפור בעצם מתחיל".
סיאורנו: “הרבש"ץ, יחד עם כיתת הכוננות שלנו, ניהלו את האירוע בצורה מדהימה. הייתה לחימה מאוד אינטנסיבית בקיבוץ במשך שעות. כיתת הכוננות הצליחה להוריד מעל 30 מחבלים. יש לנו שישה פצועים, שניים מתוכם היו במצב קשה, היום הם בשיקום".
דויטש: “המזל היה, אני חושבת, שענבר ואני חווינו את זה ביחד. אנחנו שכנות, והמשפחות שלנו הרבה ביחד, אז זה היה טבעי. אני רק לא זוכרת אם ידעתי שיש מחבלים בקיבוץ ברגע הראשון, זאת אומרת אם הייתי במודעות לכך שיש מחבלים בקיבוץ, כששלחתי את לירן בלב שלם ללכת להביא אותם".
בינתיים, בבית אחר בקיבוץ, יפעת פרת נותרת לבדה עם שלושת ילדיה כשבעלה, שקד, נלחם עם כיתת הכוננות בחוץ. “היה לי איתו קשר מאוד חלקי במהלך היום, היו שעות שלא היה לי איתו קשר בכלל", היא מספרת. "שמענו יריות, פיצוצים, צבע אדום בלי סוף. אבל בכלל לא עלתה במוחי האפשרות שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. ואז, ברבע ל־9 בבוקר, ראיתי בחלון מישהו מנסה להיכנס אליי הביתה בכוח, זה השלב שכנראה הפנמתי מה באמת קורה וקפצתי לתוך הממ"ד, נעלתי את הדלת, והיינו סגורים בממ"ד כמה שעות טובות".
“ירדן, הבן הצעיר שלי, הוזעק לכיתת הכוננות ב־6:40 והוא השאיר בבית את אשתו סמנת’ה ואת שתי הבנות", משחזר רסקין, “כשהתחיל המטח, אני ואשתי נכנסנו לממ"ד, ובערך בשעה 10 עליזה, אשתי, אומרת לי: ‘משה, אולי תלך תעזור לסמנת’ה, היא לבד עם שתי הבנות’. בזמן הזה לא ידענו מה קורה, היינו מנותקים טוטאלית. לא היה לא טלוויזיה, לא אינטרנט, לא כלום. שמנו לב למשל שאין לנו בבית אפילו רדיו. אחד הדברים הראשונים שקנינו אחרי זה היה טרנזיסטור עם סוללות".
מתי ראית את ירדן שוב?
רסקין: “רק במוצאי שבת, ב־21 בלילה. הוא סיפר לי בכמה דקות על כמה דברים שהוא וחברי כיתת הכוננות עשו. הם עשו מעשים שלא ייאמנו, הם הרי לא התאמנו לדברים האלה, הם לא התאמנו לקרב מול 30 מחבלים".
מתי יצאתם מהקיבוץ?
פרת: “בסביבות השעה 15:00 היה כבר שקט באופן יחסי. זאת אומרת שלא שמענו יותר יריות וכיוון שלא היה אפשר לקבל הודעות, פשוט החלטתי לפתוח את הדלת בזהירות ולראות מה קורה בחוץ. הצלחתי ליצור קשר עם בעלי והמסר שקיבלתי היה ‘אין מחבלים חיים או משוחררים כרגע’. הוא אמר לי שיגיד לי מתי אפשר לקחת את הילדים ולצאת. יש לנו תיק חירום קבוע באוטו עם בגדים ליומיים, לקחנו עוד כמה דברים קטנים אחרי שהוא התקשר, רצנו לאוטו, ויצאנו מהקיבוץ דרך כל הזוועות שהיו על הכבישים".
צורי רייז: “לא יכולתי להישאר עוד דקה בממ"ד. הייתי צריכה לצאת משם. ובזכות נטע, באמת בזכות נטע, יצאתי. לי לא היה את האומץ, לא הצלחתי לתפקד".
דויטש: “אני חושבת שחוסר הידיעה גורם לך לעשות הרבה דברים שבדיעבד אולי לא היית עושה. יצאתי הרבה החוצה באותו היום. אפילו ראיתי את אשתו של משה, עליזה, נוסעת עם הקלנועית, ולרגע היה צליל של טלפון, אז הבנתי שיש קליטה, והיינו כמה שעות בלי קליטה, אז ביליתי במקום עם הקליטה לא מעט זמן, כשיש מחבלים בקיבוץ. התפיסה שיש מחבלים לא חלחלה".
צורי רייז: “גם לא ידענו שאין צבא".
היום אתן מבינות שזה מה שעברתן?
צורי רייז: “כשהגענו לשער וראינו את שקד הוא סימן לי עם היד. חשבתי שהוא מסמן לי לנסוע לאט, איזו תמימות, הוא בעצם ניסה לסמן לי ‘תורידו את הראש. אתם לא רוצים לראות את מה שאתם הולכים לראות'. אני לא הורדתי את הראש והילד שלי לא הוריד את הראש. אמא שלי ניסתה לצאת אחרינו חמש דקות אחר כך, אבל עצרו אותה כי היה קרב יריות בשער".
דויטש: “אני חושבת שלקחתי את הדברים קצת שונה מאחרים. אני הייתי מאוד בעבודה".
צורי רייז: “בעשייה".
דויטש: “וגם הייתי מאוד מנותקת רגשית. כשיצאנו, אמרתי לילדים שלי, וזאת פעם ראשונה שאמרתי להם דבר כזה, ‘תשבו על הרצפה, בלי חגורה, ועם הראש בין הרגליים’. הם שואלים אותי היום למה אמרתי להם את זה, אני לא יודעת לומר. התרגול שלהם איתי הוא שבדרך כלל, כשיש צבע אדום אני נוהגת מאוד מהר עד נקודה מסוימת ואז אני אומרת להם ‘אפשר לדבר ואפשר לנשום’, מה שנקרא. הם הבינו שהפעם זה משהו חריג. כששקד, בעלה של יפעת, ראה אותנו בשער כבר סימנתי לו שכולם עם הראש למטה, ואז השער נפתח".
ואז את מבינה?
דויטש: “את רואה ולא באמת מבינה. את רואה מחזה שהוא כמו סרט אקשן גרוע, עם מכוניות במקומות שהן לא אמורות להיות בהם. לא באמת חוויתי את זה, חוויתי את זה יותר כמכשול שאני צריכה לוודא שהוא לא מפריע לי כשאני נוהגת".
רסקין: “אלה מראות שראינו באוקראינה".
חיי קהילה באקסטרים
מאז הפינוי, אומר סיאורנו, נולדו לחברי הקיבוץ חמישה תינוקות, “אחת הלידות אפילו נערכה פה באחד החדרים". היו גם שלוש הלוויות כתוצאה מפטירה טבעית, ארבעה ילדים שהגיעו לגיל מצוות וחתונה אחת. “דקל שלי נולד פה, ב־9 בנובמבר", מספרת צורי רייז. "ילדתי ב'מאיר', והייתה חוויה מאוד טובה בדיעבד, אבל היה המון סטרס עד הלידה. היינו במקום קטן, עם כל הקהילה, זה מן הסתם לא אידיאלי. אבל אני גם חושבת שמה שהציל אותנו היה להיכנס ישר לעשייה. העשייה משאירה אותך שפויה".
רסקין: “אני ממלא את הבטריות כל הזמן. אני גם מורה דרך, אז אני לומד ומכין את עצמי לרגע שבו עוד פעם תיפתח התיירות".
החיים השתנו בשלושת החודשים האחרונים.
פרת: “בוודאי. זה שמיים וארץ. אני אוהבת את הקיבוץ, זה הבית שלי ואני רוצה יום אחד לחזור. אבל רק כשיהיה ביטחון אמיתי, מה שקורה היום באזור שלנו לא מאפשר חיי משפחה או חיים נורמליים".
אבל גם בית מלון לא כל כך מאפשר חיי משפחה או חיים נורמליים.
פרת: “נכון. אבל קודם אני חייבת להגיד שאפו ענק לכל האנשים שעושים פה המון, בהתנדבות. ענבר, נטע, מרטין, יובל, ליאור ועוד המון־המון אנשים שהקימו פה חיי קהילה מלאים, בכל תחום, חינוך, תרבות, רווחה. הם יורדים לפרטי פרטים, עד לשירותי כביסה, אסיפות ואפילו לשים בארוחת בוקר שקיות סנדוויץ’, כדי שהילדים יוכלו להכין סנדוויץ’ לבית הספר".
זה ממש כמו הקיבוץ המסורתי.
פרת: “חיי הקהילה כאן באקסטרים. דרך אגב, אני הרגשתי בתחילת נובמבר שקשה לי מדי עם האינטנסיביות הזאת, אז יצאנו לבית בכפר סבא. אבל החלטתי לחזור עכשיו".
למה?
פרת: “כי הצליחו לאפשר למשפחות לקבל טיפה מרחב נשימה, למשל לקבל שני חדרים. נכון, זה עדיין לא בית, ואין מטבח ואין המון דברים, אבל יש לפחות אפשרות לסגור את הדלת רגע ולקבל טיפה פרטיות. וגם כי הילדים שלי לומדים פה בבית הספר והחיבור לקהילה מאוד חשוב לי".
רסקין: “לי האינטנסיביות לא הייתה זרה. אני עוד זוכר את הקיבוץ עם חדר האוכל הגדול, עם שלוש ארוחות ביום, אפילו בשבת".
בניגוד לקיבוצים אחרים, אתם נשארים במלון ולא עוברים לבניינים.
צורי רייז: “אני מעדיפה להיות פה, מבחינתי יותר קשה להיות בבניין בעיר, למרות שאת יכולה לבשל ולכבס. אנחנו באמת בסדר פה. יש לנו מרחב ודשא, והילדים מקבלים קצת ממה שהם רגילים אליו, שזה מקום לצאת אליו ולנשום בו".
ובאופן סימבולי, בדרך החוצה אנחנו מבחינים בשלט בכניסה - “קיבוץ דן אכדיה".