"חשוב לי לדבר בפני אנשים ברחבי העולם, מפני שעכשיו יש הכחשות של דברים שקרו ב־7 באוקטובר, וגם מפני שיש לי חברים בין החטופים", אומרת יובל וקנין, ניצולה מהמסיבה ברעים, שחזרה לאחרונה מפריז, לשם הגיעה במסגרת משלחת הסברה ביוזמת משרד התפוצות ובשיתוף משרד החוץ.
לפחות 12 מנהרות הברחה ממצרים לעזה פעלו ערב המלחמה | דיווח
הנשיא הרצוג על החלטת האג: "עיוותו את דבריי, הטענה לרצח עם - עלילת דם"
על רקע גילויי האנטישמיות בעולם והתביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, מנסים ניצולי ה־7 באוקטובר ובני משפחה של נרצחים וחטופים להשמיע את קולם ברחבי העולם במטרה להדהד את הנרטיב הישראלי. וקנין, 24, מקיבוץ זיקים, היא אחת מהם. "הכחשת האירועים היא נוראית בעיניי", היא אומרת.
"זה כמו אנשים שמכחישים את השואה. אבל אני חושבת שאלה בעיקר אנטי יהודים, אנטי ישראלים. דיברנו בפריז מול המון אנשים, ביניהם נשיאת האסיפה הלאומית של צרפת יעל ברון־פיבה וחברי האסיפה, סגנית אגודת ידידות צרפת-ישראל קרוליין ידן, היו גם הרבה דיפלומטים, כתבים שונים. היה לי חשוב להעלות את המודעות למה שקרה באמת ולכך שיש אנשים שנמצאים עדיין בשבי, וצריכים לחזור משם, ועד שזה יקרה לפחות שיקבלו טיפול רפואי. סיפרתי כמובן גם את הסיפור שלי, של מה שעברתי ב־7 באוקטובר, וגם על חברים שלי מכפר עזה שנחטפו ומאז לא שמענו מהם".
וקנין בילתה במסיבה עם בן זוגה. כשניסתה להיחלץ מהמסיבה ברכב, שמעה יריות, ראתה מולה מחבלים, שלדבריה, "בנס התעלמו מאיתנו והצלחנו לעבור, כאשר בדרך ראינו גופות ופצועים. חברים שלנו נרצחו במסיבה. מה שקרה לנו זה נס, חד־משמעית נס. עדיין לא חזרתי לחיים רגילים, אי אפשר לחזור לחיים רגילים. זה מתבטא בתחושות, במחשבות, ברמת השינה, באוכל. כמעט בלתי אפשרי לנהל שגרה".
הרגשת אמפתיה כלפייך כשסיפרת את סיפורך בפריז?
"הרגשתי שהייתה המון הבנה, לסיטואציה שישראל נמצאת בה ולסיפור האישי שלי. הם רצו לשמוע, שאלו שאלות, התעניינו. זה אף פעם לא קל לדבר. זה קשה כי זה מחזיר אותך לאותו רגע. היה בכי, הייתה שבירה, אבל הערך של הסיפור, העובדה שאת יודעת שאת עושה משהו משמעותי - שווים את זה".
"התמונות רצות בראש"
"במיוחד מפני שאנחנו נמצאים במצב שמאשימים את מדינת ישראל ברצח עם, אז אני מרגישה מחויבת גם כישראלית, גם כיהודייה ובמיוחד כשורדת מסיבת נובה לעמוד על כל במה אפשרית בארץ ובעולם, לספר מה שקרה לנו, וגם כמובן לדבר את הקול של אלה שלא יכולים", אומרת מיכל אוחנה, 27, שגם השתתפה במשלחת ההסברה מטעם משרד התפוצות בפריז. היא גרה בפורטוגל בשנה האחרונה, הגיעה לבקר את משפחתה בארץ כשבוע לפני ה־7 באוקטובר ונפצעה מירי מחבלים במסיבה. "התראיינתי בעבר לרשתות BBC ו־CNN, עשיתי סרט שתיעד את מה שקרה לי והופץ ברחבי אירופה", מספרת אוחנה. "כשהייתי במשלחת בצרפת, הופתעתי ממש לטובה. כל מי שפגשתי שם ממש התעניין, רצה לשמוע, הביע התעניינות".
הרגע שלדבריה הכי קשה לה לדבר עליו הוא הרגע שמחבלים ירו בה. "קיבלתי כדור ברגל", היא משחזרת, "ובאותם הרגעים גם נגמרה לי הסוללה בטלפון ולא הייתה לי שום תקשורת עם המשפחה. חיכיתי שבע־שמונה שעות בשטח, מתחת לטנק, עד שרכב ממוגן של צה"ל הגיע לחלץ אותי. חשבתי שאני הולכת למות. במסיבה הייתי עם שני חברים, אחד מהם, בן שמעוני ז"ל, נרצח, ואחד חזר איתי הביתה. בן היה גיבור, יצא משטח המסיבה וחזר שלוש פעמים כדי להציל אנשים. חבר טוב נוסף, אלקנה בוחבוט, שהיה חלק מההפקה של 'נובה', החליט להישאר ולעזור לפצועים, ונחטף. כרגע נשארתי בארץ כדי לטפל בעצמי פיזית ונפשית. אני הולכת לטיפולים פסיכולוגיים, לקבוצות תמיכה של שורדי הנובה. גם חזרתי לגלוש, שזה הניצחון שלי על הפציעה. תוך כדי תנועה אני לומדת להכיר את מיכל החדשה".
הדיבור על מה שעברת מהווה עבורך סוג של תרפיה?
"מהשבוע השני התחלתי בראיונות. אני מרגישה שבשבילי זה כמו טיפול פסיכולוגי, שברגע שאני מוציאה את הדברים ממני זה ממש עוזר לי. בהתחלה זה היה לחזור על זיכרונות, ואז התמונות בראש רצות. אבל לאט-לאט נהיה יותר קל לספר, ואני גם מבינה כמה גדולה ורבה החשיבות שאנשים בעולם ידעו מה שקרה".
בתיה הולין (70) מתגוררת בקיבוץ כפר עזה זה 50 שנה, כמו גם ילדיה ונכדיה. "בשבת השחורה, כבר בדקות הראשונות, הבנו את גודל האירוע כשאני ובן זוגי רצנו לממ"ד וראינו מהחלון גברים חמושים עם פס בד לבן על המצח, מדברים ביניהם בערבית", היא משחזרת. "בשלוש בלילה הגיעו מהצבא לחלץ אותנו, אחרי יום שלם מורט עצבים".
כעבור כמה שעות נודע לה מה עלה בגורל בתה, רותם, המתגוררת אף היא בעוטף, שמחבלים פרצו אל ביתה וירו על דלת הממ"ד: "שישה מחבלים פרצו לביתה וירו על דלת הממ"ד, אחד הכדורים שרט אותה ונתקע בארון. היא דיברה עם המחבלים בקור רוח ואמרה להם באנגלית שהיא לבד עם שני ילדים. הם כיוונו אליה נשק, צילמו אותה בטלפון שלה עם הילדים, והעלו לפייסבוק שלה. אחרי זה הם עזבו. גיסתי, שראתה את הפוסט בפייסבוק של רותם, הייתה בטוחה שהם מתים או חטופים. קרה לנו נס".
מאז, בתיה ובתה רותם הוזמנו לשלושה סבבי הרצאות בארצות הברית כדי לספר את סיפור הינצלותם ואת סיפור הטבח הנוראי שביצע חמאס. "בערך חודש אחרי ה־7 באוקטובר קיבלנו רותם ואני הזמנה מקהילות יהודיות שאמרו שמאוד חשוב להן לדבר עם מישהו שהיה שם בזמן אמת ולא רק לקרוא על זה בדיעבד ברשתות החברתיות או לשמוע על כך בתקשורת", מספרת הולין.
"בפעם הראשונה הרצינו בפני קהילות יהודיות בלוס אנג'לס, והבנו כמה זה חשוב שאנשים פוגשים אותנו באופן אישי ושומעים ממקור ראשון את הסיפור, יש לזה השפעה מאוד גדולה על איך הסיפור עובר, ובשבילנו זו שליחות מאוד גדולה. המטרה שלנו היא שלא יהיה אחד בעולם שיגיד שהוא לא שמע או לא ידע על מה שקרה ב־7 באוקטובר. זו הייתה שואה, ושלא כמו ניצולי השואה, שלפני קום המדינה מיעטו לדבר והתביישו או פחדו לספר, אנחנו חושבים שחשוב לדבר כי יש כמות גדולה של מכחישי שואה בעולם, גם של השואה הזו".
מהן התגובות שאתן מקבלות?
"בכל הקהילות שאנחנו מרצות להן מחבקים אותנו מאוד. האנשים נשארים המומים מהסיפורים ופותחים בפנינו את הלב. אנחנו נמצאות בעיקר במקומות שבהם מזמינים אותנו ומראש אוהדים אותנו".
אחרי לוס אנג'לס ביקרו האם ובתה בפלורידה, בג'ורג'יה, בניו יורק, בניו ג'רזי, ועתה, בעודנו משוחחים, הן נמצאות בקונטיקט: "מדובר הרבה על האנטישמיות הגוברת אבל אנחנו מוכנות להתעמת עם כל מי שיכחיש את הסיפור שלנו, זה חלק מהעשייה שלנו. היו מקומות שבהם שאלו אותנו שאלות יותר קשות ונוקבות, יותר בהיבט הפוליטי, אבל מה שחשוב לנו זה בעיקר לספר את מה שקרה ב־7 באוקטובר, סיפור כל הקהילות בעוטף עזה, הסיפור האישי שלנו, מה המשמעות של זה היום ומה המשמעות של זה בשנים הבאות".
זה עוזר לך להתמודד עם הטראומה?
"אומרים שמי שכל הזמן משחזר ומעבד - זו עבודה טובה לטיפול בטראומה, אז יכול להיות שכן, אבל עכשיו המשימה העיקרית שלנו היא להעביר את המסר של החזרת החטופים כאן ועכשיו. אחרי זה צריך להתחיל לדאוג איך לשקם את העוטף".
"לפתוח פצע שמגליד"
אלמוג חולות, אם לשניים מקיבוץ נירים, שמרה על דלת הממ"ד נעולה כשהמחבלים ירו וזרקו רימון לתוך ביתה וסכנת חיים ממשית נשקפה לה ולילדיה. בנובמבר האחרון הוזמנה להעביר הרצאות על סיפור הינצלותה בפני הקהילות היהודיות בבודפשט. "בעיניי יש משהו מאוד תרפויטי בלספר את הסיפור שלך שוב ושוב ושוב", אומרת חולות.
"הייתי צריכה לספר פעם אחר פעם את מה שקרה ודרך הסיפור שמעתי את עצמי, הבנתי דברים ועיבדתי את החוויה בעוד ממד. נתתי עדות לכל מיני פרויקטים בהרבה צורות כמו תסריטאי שיהפוך את זה לסרט, אמן שיהפוך את זה ליצירת אמנות וכו'. מה שהניע אותי בצורה לא מודעת היה הצורך לפרוק את מה שעברתי שוב ושוב. עוד סיבה שלשמה עשיתי זאת היא לייצר עדות, כי מאוד פוצע לשמוע אנשים שאומרים לך שזה לא קרה, זה פסיכי, והיה לי צורך עז לצאת החוצה לעולם ולהגיד שזה קרה לנו. גיליתי גם שהחוויה הזו לא רק מרפאת אלא גם פוצעת, זה כמו לפתוח פצע שמתחיל להגליד, אבל זה חלק מתהליך ההתחדשות והריפוי".
כיצד הקהל הגיב?
"מלכתחילה זו הייתה קהילה אוהדת, אז התגובות היו מאוד טובות, מחבקות ומנחמות. אני חושבת שזה גם פיתח אצלי תובנות, והבנתי כמה דברים מאוד עמוקים, והאסימונים ממשיכים ליפול לי מאותה הסברה. דרך זה שאתה מסביר את עצמך ומונחים כמו 'צבע אדום' או מה זה לגדל ילדים בממ"ד. אנשים בחו"ל לא מבינים את זה, וזה גורם לך לחשוב על הדברים אחרת. אני חושבת שהמשלחות האלה קריטיות, ושהמפגש שלנו כישראלים עם העולם ועם הקהילות היהודיות צריך להיות אינטנסיבי ומחובר יותר. אני חושבת שזה צריך להיות חלק ממדיניות ההסברה של ישראל, לא רק לצורך גיוס כספים אלא מאיזושהי הבנה שמדינת ישראל תלויה בקהילות היהודיות בחו"ל כמו שהן תלויות בה".
במתקפת הטרור נרצחו בני הזוג סינדי ויגאל פלש ז"ל בביתם בכפר עזה. לאחר מספר שבועות שבמהלכם הוגדרו כנעדרים, הובאו למנוחות. מאז, בתם קרן ובעלה אבידור שוורצמן, תושבי כפר עזה אף הם שניצלו מהטבח, מרצים בארצות הברית ומעבירים את סיפורם האישי. "הרצינו בבולטימור, בקליבלנד, במינסוטה ובפילדלפיה, והתגובות היו מאוד מספקות", אומר שוורצמן. "הקהל חיבק אותנו בצורה יוצאת דופן ומעוררת השתאות. כשהגענו לשם, הסתבר לנו שלא בדיוק ידעו שם מה קרה, רק ידעו בכלליות שהיה טבח, אבל אנחנו העמדנו דברים על דיוקם והסברנו לפרטי פרטים מה קרה. בסוף ההרצאה הקהל הגיע לידי דמעות, עד רמה כזו".
לא היה לכם חשש להרצות בארצות הברית עם כל הדיווחים על אנטישמיות?
"היה חשש. שמענו על האנטישמיות הגוברת כשהיינו שם אבל לא נתקלנו במשהו כזה, נתקלנו בעיקר בתגובות אוהדות, ובהרצאות הרגשנו מאוד בטוחים והייתה לנו תחושה ביתית ומשפחתית".
מה החשיבות בעיניך של העברת הסיפור על מה שקרה לעולם?
"זה מאוד חשוב. זו שליחות מבחינתנו. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי להעביר את החשיבות של החזרת החטופים הביתה. אנחנו חלק מקהילת כפר עזה וכמה מחברינו חטופים. זה למען הקהילה שהיא כבר מזמן המשפחה שלנו. בכל סבב ההרצאות המטרה שלנו הייתה להעלות לראש סדר העדיפויות את סוגיית החטופים".