"את הקשה עברנו, אנחנו אוטוטו בקל": משפחת אלזיאדנה מייחלת לשובם של קרוביה מהשבי

זה יום חמישי בצהריים. הגשמים של השבוע עוד ניכרים בשלוליות ענק בדרך הבלתי סלולה לביתו של יוסף אלזיאדנה בפזורה הבדואית, סמוך לרהט. שלטים גדולים עם הכיתוב: Bring Them Home מסמנים לנו את הדרך. עם הגעתנו מקבלים אותנו עשרות ילדים כשעל גופם חולצות וסווטשירטים ממטה משפחות החטופים. כל אחד מהילדים מצביע על התמונות של יוסף וחמזה אלזיאדנה ומיד מספר לנו מי זה מי והיכן הם נמצאים. די להביט בפנים תמימות מצביעות על תמונות החטופים כדי להבין שלאכזריות של חמאס לא הייתה רק כתובת אחת. בשבת השחורה היא הופנתה כלפי כולם, גם כלפי בחורה צעירה עם חיג'אב לראשה. 

"אתה נורמלי?": אם אחת החטופות נשאלה על נתניהו - וזה מה שענתה
מנהיג חמאס יסכים לעסקה? "סינוואר מבין שהוא צריך את קטאר ומצרים"

“הם ראו שעאישה בדואית", אומר עלי אלזיאדנה, אחיו הגדול של יוסף, שנמצא בשבי חמאס לאחר שנחטף עם שלושת ילדיו. “הם דיברו איתם בערבית ובכל זאת לקחו אותם". 

יוסף ושלושת ילדיו, חמזה, בילאל ועאישה, נחטפו בבוקר 7 באוקטובר מקיבוץ חולית. בילאל ועאישה, בני 18 ו־17, חזרו כעבור 55 ימים. יוסף בן ה־53 וחמזה בן ה־21 נותרו מאחור, הם חלק מ־24 גברים שהופרדו ממשפחותיהם בעסקת החטופים. “הזמן שהחטופים נמצאים בו בעזה רב מדי", מדגיש עלי שוב ושוב, “הם בתוך מנהרות מתחת לפני האדמה. הם במצב גרוע מאוד, הם מקבלים מעט אוכל ומים מלוחים והם גם לצערי הרב חולים. יוסף חולה סוכרת והוא צריך לקבל אינסולין, וחמזה סובל ממיגרנות מאז הילדות וגם מקבל עבור זה תרופה. אני לא יודע איך הם שורדים עם התנאים שיש להם שם. אנחנו כבר ארבעה חודשים בזה. אנחנו אומרים ‘די, מספיק'. אי אפשר יותר, כמה אפשר". 

זהו אמצע היום, ואנחנו יושבים באחת החצרות ושותים קפה. בני המשפחה אט־אט מתאספים. אנחנו אומנם רחוקים מכיכר החטופים בתל אביב, אך בכל זאת מושכת אליה החצר הזו לא מעט מבקרים. גם בבוקר הגעתנו הגיעו נציגי הממשלה לבקר את המשפחה. עלי פנה אליהם וביקש מהם ללחוץ על ראש הממשלה, שיוביל עסקה. 

צריך ללחוץ רק עליו? 
“הוא ראש הממשלה, אז הוא הכתובת. אין לנו כתובת חוץ ממנו. ואם הוא לא ייקח את העניין לידיים ויוציא עסקה שתתקבל על כולם ויחזיר את החטופים, אז חס וחלילה הם יהיו כולם חללים. וכבר יש מעל 30 חטופים שהם חללים. אני מבקש ומתחנן מכל הקבינט, כל הזמן אומרים לנו שהצד השני לא מקבל את היוזמה שלנו, אז שיתקנו את היוזמה. איפה שאפשר, תתפשרו. אני מקווה שעוד היום תצא עסקה להפסקת האש ולהחזרת החטופים".

“כל רגע הוא קריטי" 

ב־7 באוקטובר, כשהציבור היהודי התכונן לחגוג את שמחת תורה, הלך יוסף עם שלושת ילדיו לעבוד ברפת בקיבוץ חולית. “יוסף עובד בקיבוץ מזה 17 שנה", מספר עלי. “הם כמו משפחה בקיבוץ הזה. בשעה שתיים לפנות בוקר יצא יוסף לעבודה בחליבה עם שלושת הילדים שלו. הוא נחטף משם כאדם חקלאי, אדם עובד, הוא לא עשה משהו אחר. הוא והילדים שלו, שנחטפו יחד איתו". 

בילאל ועאישה מדברים מעט. במפגש איתם מיד מבינים שהכאב הוא לעתים חסר מילים. הם שוחררו מהתופת כעבור 55 ימים, ומחכים להיפגש עם אחיהם הגדול ואביהם. “באותו יום היינו בעבודה", משחזר בילאל את שאירע. “שמענו את הטילים ונכנסנו לממ"ד, ואז הגיעו החמאסניקים ומשם הם לקחו אותנו. הם צילמו אותנו ולקחו אותנו לשבי. זה היה קשה, לא חשבנו שאי־פעם יחטפו אותנו. אף אחד לא חשב על כזה דבר. לא יכולנו להתנהג אחרת. היינו בידיים של אנשים חמושים, לכן עשינו מה שהם אמרו לנו לעשות". 

איך הם לקחו אתכם? 
בילאל: “הם לקחו אותנו רגלית עד לגדר, ומשם כיסו לנו את העיניים ולא ידענו לאיזה כיוון אנחנו הולכים". 

הגעתם למנהרות? 
בילאל: “אני לא יודע לומר אם זאת הייתה מנהרה או בית סגור. אבל היינו ארבעתנו יחד, 55 ימים. ומאז אני לא יודע מה עלה בגורל של אבא וחמזה. ביום שאמרו לנו שעאישה ואני חוזרים, זה היה קשה, כי בעצם אמרו לנו שאנחנו נפרדים. שאנחנו חוזרים, אבל אבא שלי ואח שלי נשארים מאחורה". 

שאלתם את השומרים שלכם למה רק אתם יוצאים? 
בילאל: “הם לא דיברו איתנו. הם רק אמרו לנו מה הולך לקרות. אי אפשר היה לפתוח איתם בשיחה, זה היה קשה. כל רגע שם הוא קריטי, זה זוועה. חיכינו לרגע שנשתחרר. אבא שלי ממש סבל בזמן שהיינו שם, בגלל הסוכרת שלו, ולחמזה היו סחרחורות מהמיגרנות שיש לו". 

עלי מגונן על בילאל מהצד ומסביר כי הפחד שהם חשו היה גם מעצם היותם שבויים, וגם מרעש ההפגזות: “בילאל אמר שהם לא ידעו מתי יגיע הרגע שהם ייפגעו מהפגזה ישראלית, לכן אנחנו מקווים להפסקת אש, ולכך שהם יחזרו הביתה, במהרה ובשלום, יחד עם כל החטופים". 

בילאל, אם היית יכול, איזה מסר היית מוסר לאביך ולאחיך? 
בילאל: “תהיו חזקים". 

במתחם אחר, שבו יושבות הנשים, אני פוגשת את עאישה. היא מוקפת בבנות משפחתה שמגוננות ושומרות עליה. עד כה סיפרה רק להן את שעבר עליה. זאת הפעם הראשונה שהיא מדברת. “היא מתקשה לספר", מסבירה לי אחותה, שמסייעת בתיווך ובתרגום השיחה, “היא לא אוהבת ששואלים אותה יותר מדי שאלות. לנו היא סיפרה קצת ולפעמים היא גם מספרת לבד, בלי שנשאל אותה". 

אנחנו מתרחקות מחצר הנשים ונכנסות לחדר ריק. ההד בו מלווה אותנו. זהו רגע כמעט סימבולי, המרחב כמו חוזר על המילים המעטות שעאישה אומרת, מדגיש אותן. מנסה להשלים עבורה את החסר. אך האמת היא שכבר במבטה היא מספרת. היא מישירה מבט ועיניה הטובות מספרות את שעבר על בחורה בת 17, שנלקחה בבת אחת מחייה. “היינו ברפת", עאישה מספרת. “בדיוק סיימנו חליבה. הלכנו למטבח בשעה 6:15, ואז התחילו הפיצוצים. כששמענו את הפיצוצים, כולם הלכו למקלטים, וכשנכנסנו למקלט, אז הפיצוצים היו אפילו יותר רועשים. אפילו יותר ממקודם". 

שמעתם עוד רעשים? 
עאישה: “התחלנו גם לשמוע קולות ירי וקולות נפץ. וזה היה מאוד חזק. לאט־לאט התחלנו לשמוע את הקולות האלה מתקרבים. הקול של הנשק ממש התקרב אלינו יותר ויותר, עד שהם הגיעו אלינו". 

מה הרגשת שלקחו אותך? 
עאישה: “זיפת. רע מאוד, גרוע מאוד. את ממש מרגישה פחד, אימה". 

עאישה מתארת את הרגעים שבהם הם נלקחו מהמקלט, עיניהם כוסו עם חציית הגבול, והם לא ראו דבר עד שהגיעו. לאורך הדרך, כשעיניה היו מכוסות, היא ידעה לומר שאביה ואחיה איתה. אף על פי שלא ראתה אותם, ידעה שהם שם. כשהיא נשאלת לאן הם הגיעו, גם היא לא יודעת להשיב. זה יכול היה להיות חדר, בית, מנהרה. המקום שבו הוחזקו היה חשוך. והחשיכה הזאת ליוותה אותם במשך 55 ימים. “היינו במקום שהדלתות והחלונות היו כל הזמן סגורים", היא מספרת. 

מבעד לחשיכת החדר, הדי הפיצוצים סביב נשמעו היטב: “שמענו הרבה פיצוצים. 24 שעות שמענו פיצוצים. שמענו שדברים נשברים".
 
הם פגעו בך? 
עאישה: “לא. גם לא ראיתי אותם. הם היו כל הזמן עם כיסוי פנים. גם כשהם הביאו לנו את המנות של האוכל, הם היו פותחים את הדלת, מכניסים את האוכל והולכים".

עאישה מתארת את יום החזרה במילותיה המעטות: “הם הביאו לנו ארוחת בוקר, ואחרי שהם לקחו את האוכל, אמרו לי ולבילאל שנתכונן כי הם מחזירים אותנו. הם אמרו ‘אתם חוזרים הביתה' וזהו. זה היה קשה, אבא שלי ושני האחים שלי היינו ביחד, ואז שניים הלכו הביתה ושניים לא".
 
יש רגע שאת זוכרת במיוחד מהשבי? 
עאישה: “הרגע שנפרדתי בו מאבא שלי. אני מקווה שהם יחזרו בקרוב". 

קשה לך לדבר על זה?  
עאישה: “כן. מאוד". 

השיחה בינינו מקוטעת. ילדים מתרוצצים פנימה, והסיפור על העבר הקרוב מתערבב לרגעים בהווה. בחדר הריק והרחב קשה לדמיין מציאות בלי חלונות, בלי דלתות, בלי פתחים, כשכולם מסביבך מכוסי פנים. בכל פעם שעאישה מספרת, המחשבה על יוסף וחמזה מתעוררת שוב.