אמרה ישנה טוענת שמאחורי כל לוחם מסתתרת סבתא שקורצה מברזל. ואכן, סבתא נינט, שליקטה נתונים שסייעו למוסד לחלץ את החטופים באנטבה, הניחה את יסודות הגבורה לשושלת משפחת מורנו.
כולל תרגיל הטעייה: מתקפות הסייבר של איראן על ישראל נחשפות
"נלחמים בהם בתוך המנהרות": השיטה החדשה שפיתח צה"ל מבהילה את בכירי חמאס
הבן שלה, אילן, אביו של גיבור ישראל עמנואל מורנו ז"ל, עלה לישראל ונאבק על זכותו לשרת במלחמה חרף גילו המבוגר. חמישה בנים הביא לעולם, כולם חיילים, כולם לוחמים, כולם מחויבים ליחידות מובחרות. שניים שירתו בגולני, אחד בגבעתי, עמנואל ז"ל נפל בקרב ועד היום אסור להראות את תמונתו, ובן נוסף נפצע במסגרת סודית שאסור להזכיר את שמה. באוקטובר האחרון, במערכה הנוכחית, נפל בקרב גבורה האחיין איתי מורנו ז"ל.
"אני לא רואה בזה משהו חריג", אומר שמואל מורנו, האח והדוד השכול. "ההסתברות שמשהו כזה יקרה במשפחה שהרבה מתוכה יוצאים לקרב היא מאוד גדולה. זה כמו שאנשים יחצו את הכביש 50 פעם. הסיכוי שלהם להיפגע יהיה הרבה יותר גבוה מאשר אחרים שיושבים על ספסל וקוראים עיתון, מסתכלים על ההיסטוריה בצורה פילוסופית ופחות מעורבים ביצירתה".
כגודל הסיכון כך גודל המחיר.
"אנחנו מרגישים שזו זכות להעמיד לוחמים ולתת כמה שיותר. ככה גידלו אותנו. זה אולי מוזר, אבל כשעמנואל ואיתי נפלו, זה לא הפליא אותי שבזמן כל כך קצר הם סיימו את מה שהיו צריכים לעשות בעולם הזה. הרבה פעמים אומרים על אנשים שנהרגים שהם קדושים. אני טוען שזה ההפך, בגלל שהם קדושים הם נהרגים.
אנשים מיוחדים בחייהם הגיעו לאיזו שלמות, ואז הם נלקחים מאיתנו, כי בזמן מאוד קצר הם הספיקו לעשות דברים מאוד משמעותיים. ככה אני מרגיש. וככה ראיתי את זה אחד לאחד בביקורים שערכתי בבית המשפחות השכולות במלחמה הזאת. כל כך הרבה אנשים משכמם ומעלה נהרגו, ולא בגלל שנפלו הם הפכו לכאלה, אלא בגלל שהם שייכים לדור יוצא דופן".
וזה מנחם?
"אני לא יודע, אבל זה המחיר שצריך לשלם. המוות של איתי זה עוד חור בלב שצריך להתמודד איתו, אבל מתוך הכאב הקודם יודעים איך לספוג ולהכיל את הכאב החדש. למרות שהכאב של אחי משה על בנו איתי ז"ל הוא חדש ושונה לגמרי. לפני כמה ימים הוא אמר לי, עד שהפכתי לאב שכול בעצמי, לא הבנתי מה ההורים שלנו עברו עם עמנואל. עכשיו אני מתחיל להבין".
ואתה?
"אני חיתנתי את איתי לפני שנתיים, וכמו בכל אירוע משפחתי, הזכרתי את עמנואל. אף אחד לא יכול היה לדמיין באירוע ההוא, השמח כל כך, שאיתי יהיה עמנואל הבא במשפחה. בוודאי לא אני. בוודאי לא בחופה. איתי מאוד עזר למשה להחזיק מעמד בהתמודדות עם נפילת עמנואל, ולכן הייתה התרגשות מאוד גדולה כשהזכרנו אותו בחופה.
היה דמיון גדול בין שניהם, בצניעות, בענווה, ברצון לא לדבר על עצמם, להצניע את המעשים הגדולים שעשו. כמו עמנואל, גם איתי היה כולו אור וטוב לב והכל בשקט ומאחורי הקלעים. הוא גדל בהשראת עמנואל ולמד ממנו לעשות כל מה שאפשר בהקרבה ובמסירות.
לכן כשהוא נפל, הרגשתי שהמשבר מבשר משהו. אני מדבר עם צעירים לפני גיוס וגם עם מילואימניקים על מוטיבציה והקרבה. עד היום סיפרתי רק את הסיפור של עמנואל. היום אני מוסיף את סיפור הגבורה של איתי, את ההסתערות שלו על האויב למרות שידע שהוא יורה את הכדורים האחרונים.
כלומר, הוא הלך למותו כדי להציל את חבריו. אישר להם לתפוס מחסה והיה להם למגן אנושי. הוא וחברו דניאל קסטיאל גדלו יחד, הסתערו יחד וגם נהרגו יחד. הסיכוי שלהם לשרוד ממכת האש שחטפו היה אפסי, אבל הם פעלו כמו שצריך לפעול, והגנו על החברים שלהם במסירות נפש, מתוך ידיעה מוחלטת שהם ישלמו על המעשה הזה בחייהם.
אז היום אין ספק שהסיפור של איתי מאפשר לדבר על רוח הנתינה ביתר שאת, כי זה עדכני, זה טרי, כולנו בשנת האבל הראשונה עליו. אני מדבר כאח וכדוד שכול, וכשאני מספר על עמנואל, אני מספר גם על איתי, כדי להוכיח שרוח ההקרבה שחשבנו שהיא לא קיימת בדור הזה נוכחת לגמרי ושהצעירים של היום לא צריכים הרבה כדי לגלות שהם חלק ממשהו גדול.
בפסיכולוגיה אומרים שילד שנותנים לו הרבה אהבה ומפנקים אותו, בסוף הוא מלא ביטחון עצמי ומסוגל לכל. אבל אנחנו חשבנו שהפינוק משחית, שצמח פה דור שלא יודע להילחם ברוח, וגילינו שכולנו קטנים לידו.
הדור של איתי נותן מבחירה, לא מפקודה, ודווקא כי יש לו כל כך הרבה מה להפסיד. הוא הדור הכי שמן, הכי שבע, ולכן גם הכי עוצמתי. במלחמות הקיום הראשונות במדינת ישראל אנשים התגייסו למערכה מתוך חיים לא קלים, כי לא הייתה ברירה. הפעם אנשים עזבו משפחות ונכסים וחיים נוחים מבחירה בשביל להציל יהודים".
הצניע את הצניעות
סא"ל עמנואל יהודה מורנו ז"ל, לוחם בסיירת מטכ"ל, פיקד על פלוגה שרכשה ידע ויכולות מבצעיות מיוחדות. מבין עשרות הפעולות החשאיות שבהן השתתף, את חלקן גם הוביל, הותרו לפרסום שתיים בלבד, האחת בשנת 1994, כשהשתתף במבצע עוקץ ארס, שבמהלכו נחטף מוסטפא דיראני מביתו שבלבנון, והשנייה בשנת 2003, כשפיקד על מבצע לחילוץ נהג המונית אליהו גוראל שנחטף בידי פלסטינים והוחזק במרתף בביתוניא.
במלחמת לבנון השנייה, לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף, הוביל מורנו כמאה לוחמים בפעולה באזור בעלבכ, שאליה הגיעו בשני מסוקי יסעור כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון. הידיעה על הפעילות דלפה לכלי התקשורת הלבנוניים ולחיזבאללה, אך בחדר הפיקוד במטכ"ל הוחלט בכל זאת להמשיך בתכנון, והיא הושלמה בהצלחה.
בדרך חזרה נתקל הכוח במארב של חיזבאללה, ומורנו, שישב בג'יפ, נפגע ונפטר מפצעיו. על הפעולה הוטל איפול כבד, ומורנו הפך לחייל הראשון בתולדות צה"ל שתמונתו אסורה בפרסום גם לאחר מותו.
שמואל זוכר את עמנואל כילד קטן, מופנם ונחבא אל הכלים, אבל גם רודף צדק ויושר. "קראנו לו ‘החוקי', כי הוא תמיד העמיד אותנו על האמת ועל הדין", הוא מחייך בכאב.
"ולמרות שהיה הרביעי מבין האחים, אם הוא היה רואה משהו מעוות, היה לו את האומץ והמקום לתקן. מה שאפיין אותו יותר מהכל זה הרצון לעזור מהצד, שלא ישימו לב, לא רק הסביבה אלא במיוחד מי שצריך את עזרתו. כשאורחים היו מגיעים אלינו, הוא תמיד בדק את הכרית שלהם, ואם חשב שהיא לא נוחה, ארגן אחרת בלי שיידעו וירגישו.
הקטע הזה של להיות אפקטיבי בלי לבלוט, לעזור בלי שירגישו, היה ממש מילדות. כשאחרים עשו תנועות באוויר, הוא עשה מה שצריך על הקרקע. ולא רק בגלל שצריך להתנהג בצניעות, אלא כי הוא באמת לא אהב את אור הזרקורים".
אז אולי העובדה שתמונתו אסורה בפרסום עולה בקנה אחד עם אופיו?
"כן. אני טוען שהוא הצליח להצניע את הצניעות. בגלל שהשתדל להיות בצל, רק אחרי מותו פתאום כולם הבינו מי הוא היה. אפילו אני כאחיו הגדול לא ידעתי על המסלול שהוא בחר ועל הדברים המיוחדים שהוא עשה למרות שגרנו באותו הבית. הוא אפילו לא התאמץ להסתיר אותם, זה לא הגיע למצב שהיינו שואלים והוא היה צריך להתחמק.
רק אחרי מותו הבנו שהוא עשה דברים ייחודיים בכל קנה מידה. ראש אמ"ן וראש השב"כ דאז אמרו לנו שעמנואל היה תמיד כמה צעדים לפני כולם, הוא הקדים את דורו, ולכן היו דנים בדברים שהוא הניח על השולחן בשאלה אם לפעול על פיהם.
הם סיפרו שהוא הניח את החריש ליחידות שפועלות היום בשטח והמציא אותן מחדש. היה לו זיכרון פנורמי לצילומי שטח ויכולת פילוח מדהימה בחטיבות ובאוגדות. אני זוכר שכשראש אמ"ן בא אלינו לשבעה וסיפר את זה, כולנו הופתענו, כי לא שמענו ולא ידענו על כל זה בחייו".
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, חברו ל"צוות גיורא" יחד עם מתן כהנא, סיפר בעבר שתמונתו של עמנואל תלויה בביתו. "שניהם היו אצלנו בבית כל השנים, הכרנו אותם כחברים של עמנואל, לא כפוליטיקאים, למרות שאין לי ספק שהם הושפעו ממנו. הם טוענים ש'החלל מחוֹלל', וכשעמנואל נהרג, זה גרם להם למוטיבציה לעשות משהו לאומי משמעותי הרבה יותר מאשר כסף או תואר. בגלל ששלושתם היו צוות, הם אמרו, עמנואל תובע מאיתנו לעשות למען הציבור".
הוא הזכיר את חטיפת דיראני?
"לא. קיבלנו את הפרטים על המבצע כשהייתי בשליחות בז'נבה. גם אבא שלי היה שם, כגזבר הסוכנות. אמרו לנו שעמנואל היה חלק משמעותי במבצע הזה, אבל כשחזרנו הביתה, הוא לא רצה לדבר על החטיפה. זה הביך אותו. מבחינתו, צריך לעשות מה שצריך ולהמשיך הלאה. הוא לא הרגיש שיש פה איזו תהילה".
הנשמה ממשיכה
מורנו ז"ל נפל באוגוסט 2006. באותה עת התגורר ביחד עם שלושה מאחיו ושמואל בתוכם במושב תלמים בדרום: "עמנואל נפל בשבת, אבל לנו בישרו במוצאי שבת, רק לאחי הצעיר הודיעו בבוקר, כי הם היו מאוד קשורים ופעלו יחד גם מבחינה צבאית. ובאמת ראיתי חיילים וחברים נכנסים לבית של אחי ולא הבנתי למה, אבל גם לא התעכבתי על זה, כי הרבה פעמים חברים מבקרים אותנו בשבתות.
אחר הצהריים ישבנו בבית הכנסת ולמדנו עם הילדים, ואחי הצעיר סיפר על התנא רבי מאיר ששני בניו נפטרו בערב שבת, ואשתו ברוריה החביאה את גופותיהם כדי שלא לצער אותו בשבת. אחי מספר את הסיפור ומסתכל עליי ופתאום יצא החוצה לבכות. ואני לא חשדתי בכלל. רק במוצאי שבת הכל התחבר".
ההלוויה התקיימה בשתיים בלילה, בהר הרצל: "יצאנו מהדרום לכיוון ירושלים, והדבר הראשון שאמרו לנו היה שעמנואל שונה מכל הנופלים עד אז, ואסור לפרסם את תמונתו. המון שאלות צצו, כי לא חסרות יחידות סודיות או טייסים שאסור להראות את פניהם בחייהם, אבל במותם מה הבעיה לפרסם את תמונותיהם, כי מה יכול להיות גרוע יותר ממה שקרה להם. וככה הבנו שהוא עשה דברים משמעותיים שאם יתפרסמו עלולים לגרום לתקרית מדינית".
מאוד יוצא דופן שאחיך הפך לסמל גבורה למרות שהפרטים על גבורתו לא ידועים.
"זה נכון. עמנואל לא נהרג בסיפור הרואי של סכנה חד־פעמית. כל השירות הצבאי שלו היה רצוף בגבורה. הוא סיכן את עצמו עשרות פעמים, ופעם אחת מתוכן הוא איבד את חייו. אבל בדור שכל דבר שזז מיד מתעדים ומפרסמים אותו, ואם עשית ולא הראית, אולי אתה לא קיים, זה מתחדד אף יותר.
אבל אצל עמנואל זה בדיוק הפוך. אנשי הביטחון לא יכלו לספר על נסיבות מותו או לפרסם אותו כגיבור לאומי תורן, ודווקא בשקט הזה יש הרבה ברכה. אולי העובדה שלא מספרים מה היה, מאפשרת לדמיון לפעול בצורה הרבה יותר דרמטית. מבחינתנו זה מסר שלא חשוב מה מספרים עליך בחוץ, אלא מה שאתה עושה בפנים. הערך המוסף באיסור פרסום תמונתו של עמנואל הוא שלא חשוב איך אתה נראה, אלא מה עשית עם עצמך".
וגם בזה יש נחמה?
"כן, כי גם אם לא ידענו על מה הוא נפל, כי לא סיפרו למשפחה את כל הפרטים, רק משהו לקוני ועל כל השאר הטילו איפול, עדיין היינו גאים בתוך תוכנו שעמנואל היה כל כך משמעותי בנתינה שלו למדינת ישראל. כאנשים מאמינים חינכו אותנו שטוב לאדם יום המוות מיום היוולדו. כשאדם מסיים את פרק חייו כאן, החיסרון הוא אצל הנשארים, אבל הנשמה שלו ממשיכה לעולם הבא שכולו טוב".
לקדש את החיים
17 שנה אחרי נפילת הדוד, האחיין, רס"ר איתי שלמה מורנו, בנו של האח השכול משה מורנו, נפל בקרב גבורה בקיבוץ זיקים. מורנו, לוחם מילואים ביחידת מגלן בחטיבת הקומנדו שחלם להגיע לסיירת מטכ"ל, יצא ביום שבת 7 באוקטובר עם צוותו לעוטף עזה והשתתף בלחימה.
לאחר ארבעה ימים המשיך לכיוון זיקים, נתקל במארב מחבלים ונפל בקרב. אמו סיפרה שהיה ילד של חיוך, ושבבוקר האחרון בחייו כתב בסטטוס שלו "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". בן 24 היה במותו. "איתי היה מוכשר, צנוע ובעל מידות, אבל גם בעל עוצמה יוצאת דופן שהצליחה לסחוף אחריה אנשים סביבו", מספר עליו הדוד. "היה לו חיוך קבוע, לב ענק, ויכולת לעודד אחרים להיות אידיאליסטים ותמיד לחשוב על הזולת".
הוא היה דומה לעמנואל באופיו?
"לכל אחד מהם היו תכונות נפש שונות, אבל אצל שניהם מאוד בלטה הצניעות. עמנואל היה חזק אופי, איתי היה אופטימי, זורם והיו בו גם כנות וישירות שהזכירו את עמנואל".
היית קרוב אליו?
"כן. לא חלקנו שיחות נפש, כי הוא היה סולידי וגם בטוח בעצמו, לא אחד שבא ומתייעץ עם הדוד, אבל היו לנו שיחות של ציונות ואהבת הארץ, כי הייתה בו מוטיבציה מאוד חזקה להגן על מדינת ישראל. הוא היה מסודר וממוקד מטרה. בגיל צעיר כבר ידע מה הוא רוצה להגשים בחייו, כמעט בכל תחום. כשנפגשנו היו תמיד חיבוקים והרבה אהבה.
שמחתי שהוא בחר בי להיות הרב שיחתן אותו עם גל. הוא היה הבכור במשפחתו, מגדל האור שלה. חמש שנים חיכו לו עד שנולד. ולכן, כשבישרו לנו על נפילתו, בראש ובראשונה חשבתי על משה אחי, אבא שלו. ידענו שהיה לו מאוד־מאוד קשה עם מותו של עמנואל, ואחר כך חשבנו על ההורים שכבר איבדו בן ועכשיו נאלצים להתמודד עם מוות של נכד".
איך הם מתמודדים?
"הם מלאי עוצמה. עם כל הכאב והשבר הם קודם כל חושבים איך לחזק את המשפחה ואת משה ותמי. הם מוטרדים מזה יותר משהם מוטרדים מעצמם ומהאובדן שלהם. אני מתבונן עליהם מהצד בהערצה ובהשתאות".
ואתה, איך אתה מתמודד?
"אני אומר לעצמי שלא באנו לכאן כדי להישאר. אני מדבר ומנגן ומשתמש בחלל שנותר כדי לחלל ולעשות דברים טובים. אני אומר, הם לא כאן, אבל אנחנו פה וצריכים להמשיך, וזה מה שהם היו רוצים. להמשיך בנתינה. אנחנו לא יכולים לתת את מה שהם נתנו, אבל כן לקדש את החיים ולהעביר מסרים של ענווה ואחדות.
גדלנו במשפחה של חוזרים בתשובה. במקור לא היינו דתיים אלא יהודים, וזו הנקודה שהתגלתה והתחדדה במלחמה הזאת: לא צריך להיות דתי או חילוני או מתנחל כדי להיות מאוים על ידי האויב. וכל מי שנלחם למען העם והמדינה הוא יהודי ואח. ההבנה הזאת חיברה את כולם".
דווקא כרב דתי, לא עולה הרהור למה השבר הכה בכם פעמיים?
"לא, להפך. אני בוחר לראות את זה כמחמאה שמשמיים בחרו במשפחה שלנו. אני לא מרגיש בכלל שאלה למה בורא עולם לקח אותם. אני מרגיש ויודע שלוקחים את הטובים ביותר, ואם בחרו בהם, זה בגלל שהיו מיוחדים ובעלי משמעות".
בלי מלחמה אין הלחמה
בשבעה על איתי מורנו ז"ל הגיע רוני ינאי, מראשי אמ"ן ששלחו את עמנואל למבצע שבו נהרג, לנחם את המשפחה בשעתה הקשה. כמו רבים דפק על דלתם בנסיבות כואבות גם בפעם השנייה.
"בפעם הראשונה כשהוא ניחם אותנו על עמנואל, היה לו את האומץ להגיד למשפחה שלנו שהמבצע של עמנואל היה כל כך חשוב, שגם אם היו יודעים שמורנו ישלם עליה בחייו, הם היו לוקחים את זה בחשבון אבל עדיין שוקלים להמשיך אותו", דומע שמואל.
"הפעם אמר לנו, אם חמאס היה קצת יותר חכם ומסוגל להתאפק עוד קצת, הוא היה פוגע בנו אפילו יותר. זה כמו הדיאלוג שהתנהל בין המצביאים הרומיים לפני חורבן ירושלים. אחד מהם אמר, למה אתם ממהרים, אנשי ירושלים כל כך מסוכסכים עם עצמם.
תחכו קצת בסבלנות, כי אם ניכנס בהם עכשיו, הם מסוגלים להתלכד ולהתאחד ואז נפסיד את הקרב. אבל אם תחכו עוד קצת, הם ייחלשו ויעשו את העבודה בשבילנו".
הוא התכוון לרפורמה המשפטית ולשסע שפילג את העם בעקבותיה?
"הוא אמר, אם חמאס לא היה תוקף ב־7 באוקטובר, וממתין עוד חצי שנה אפילו, מי יודע מה היה קורה לנו. בגלל שלא יכלו להתאפק, הם תקפו וגרמו לכולם להתאחד על בסיס הקיומיות שלנו, וככה הצלחנו להדוף אותם ולכבוש את המוצבים והיישובים מחדש.
בזמן מאוד קצר אנשים גילו רוח של אהבה ורעות, ובניגוד למה שהרס את החברה הישראלית לפני המלחמה, התברר שכולנו עם אחד, ואף אחד היום לא בודק מי ראשי המחאה בקפלן או מי תומך ברפורמה המשפטית.
זה ממש לא מעניין, כי כולם מבינים שיש פה הרבה יותר מעבר לשופטים ולהפגנות, ושהזהות הישראלית היא הדבר היחיד שחשוב ומחבר. רק חבל שהיינו צריכים את האסון הזה כדי להתעשת. כנראה בלי מלחמה אין הלחמה".
איך אתה מסביר את מחדל 7 באוקטובר?
"אני חושב שהמחדל המרכזי היה הניסיון לשכנע את עצמנו להאמין במציאות שרצינו לראות מול העיניים. אמרנו, אולי כסף יענה את הכל, אולי כשחמאס מדברים על השמדת ישראל, הם רק שרים ומלמדים את זה בבתי הספר, אבל לא מתכוונים לזה באמת. אם ניתן להם כספים וחשמל ודלק ומלט, הם יהיו מרוצים ויעזבו אותנו במנוחה. המחשבה הזו, שננהל את המחשבה שלהם היא קצת ביזיון לאינטליגנציה.
חטאנו לחשוב שאם אנחנו לא מאמינים במוות, אז גם אחרים לא מאמינים בו. לא יכולנו להאמין שהם מאמינים באדמה, אבל גם בג'יהאד, בלהיות שהיד. היינו צריכים להקשיב למה שהם אומרים ולפעול בהתאם, כי זה אפילו לא היה רחשי לב מוסתרים, הם אמרו את זה בפה מלא. התפיסה האסלאמית הדתית הרווחת היא שכשיש אפשרות להשמיד, משמידים.
אין אפשרות, מחכים. ולא מפחדים מדרך ארוכה. זה בדיוק מה שראינו במערכה הזאת מול חמאס. הם סבלנים, כשיש אפשרות הם עושים לנו פוגרום תרפ"ט, וכשיש אפשרות הם עושים כמה תרפ"טים ביחד. אבל כשהם מתגלים כפראי אדם, אנחנו עומדים מול הרוע המזוקק מופתעים ופעורי פה".
כנציג משפחת לוחמים, איך אתה מסביר את העובדה שהצבא הופתע?
"הקונספציה והשיקולים המדיניים לא פוסחים גם על אנשי הצבא. הם חיים בתוך אזרחי ישראל ומושפעים מהם וממנהיגיהם. ועדיין, אסור למתוח עליהם ביקורת בלי להביא בחשבון את התמונה הגדולה.
התפיסה לפיה חמאס מורתע לא פסחה על הצבא ועל אמ"ן ועל שב"כ, והיא שעיוורה את עיניהם ומנעה מהם לראות את העומד להתרחש. במקום לבנות את המציאות, הם המציאו מציאות שלא קיימת. זה אפילו לא נבע מיהירות אלא מתוך חוסר רצון להכיר במציאות מורכבת יותר.
עד 7 באוקטובר לא יכולנו להאמין שהרבה בתים בעזה מחנכים למוות ושאנשים מסוגלים לטבוח בכזו אכזריות. כשנסעתי לתמוך במפונים במלון בים המלח, מישהו עם עיניים שקועות אמר לי, אתה אבא של מורנו? אמרתי לו, אני האח.
אמר לי, שני אחים שלי נרצחו, והגיסות עשו את עצמן מתות וככה ניצלו, וכמי שהיה שם אני חייב לומר לך שהם לא בני אדם, הם מפלצות. זה היה יומיים אחרי הטבח, ואתה רואה אנשים בשוק, בהלם. הם לא הבינו שעם שעבד אצלם ודיבר איתם וחי את חייו ממש מעבר לגדר, יכול לגלות בבת אחת פראיות ושטניות שכזו. זה לא היה לכבוש את בארי ואת כפר עזה, זה היה להחדיר בנו אימה ובעתה וזוועה ושנאה.
זה לא היה רק להרוג. זה היה כמה שיותר להכאיב. אז אפשר להאשים את ההנהגה ואת הצבא ואת השב"כ, אבל כולם הם רק חלק ממכלול שלם שהיה מסנוור מהתיאוריות שבנה וטיפח וסיפר לעצמו שאם רק ניתן להם את גוש קטיף ונעזור להם להתנהל כמו מדינה בפני עצמה, הם יגידו תודה רבה וירצו לחיות לידנו בשלום. מתברר שהם לא רצו רק את גוש קטיף. הם רצו להשמיד, להרוג ולאבד".
אחיך עמנואל התנגד להתנתקות, הוא אמר שאם יבקשו ממנו לפנות יהודים, הוא יסיר את הדרגות וילך הביתה.
"ההתנתקות הייתה שגיאה. הפלסטינים טענו שאם היהודים נשארים בעזה, זה לא יאפשר להם לפתח אוטונומיה משלהם. ובסוף התברר שהם אומנם רצו את האדמה, אבל לא הסתפקו בה. התפיסה האמונית שלהם היא שהמוות פחות חשוב מהאדמה. ולכן היציאה מגוש קטיף הייתה מבחינתם ניצחון".
אבל עזבנו את גוש קטיף בגללנו, לא בגללם.
"בכל הזמן שהיינו שם, ירו עלינו ובמרכז הארץ בכלל לא הרגישו את זה כי הטילים נעצרו שם. אולי גם לא הייתה להם יכולת לפתח טילים למרחקים ארוכים כשאנחנו יושבים בתוכם. מרגע שהחלה ההתנתקות, שאנחנו מכנים אותה גירוש, הטילים הגיעו עד לרעננה ולמקומות נוספים בארץ. חמאס רק שיפר עמדות".
בשבוע שעבר התקיים כנס שנוי במחלוקת שתומך בהתיישבות מחודשת בגוש קטיף, אתה בעד?
"זה תלוי בנו. אני מאמין שנחזור לכל חלקי ארץ ישראל. הרי גם ירושלים המערבית נחשבה משאת נפש דמיונית לפני עשרות שנים. לפי האמונה שלי נחזור לכל חלקי ארץ ישראל, כי עם שיפסיק לחלום בגדול יפסיק ללחום. זה מה שעמנואל אמר לפני שיצא לקרב האחרון בחייו. יש חלום שכדאי להתחבר אליו ומנצחים איתו כמו שקומץ קטן של מכבים ניצח את היוונים".
פרקטית, איך אפשר להתגורר בהתנחלות מבודדת בלב עזה הרצחנית?
"אני חושב שרק התיישבות יהודית בכל מקום, בכל צורה ודרך, תגן עלינו לאורך זמן. כי בסוף הוויכוח הלגיטימי בין היהודים והערבים הוא מי היורש של הארץ הזאת, וברגע שאנחנו רק נלחמים ולא מתיישבים, אנחנו לא מתקדמים באמת. ממשל צבאי הוא רק סוג של שליטה. אבל אם נאמר, פגעתם בנו ואנחנו בתמורה נלחמנו, ניצחנו, כבשנו ועכשיו זה שלנו, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי גם להרתעה".
"וזו גם הדינמיקה בכל מלחמה בעולם, הכובש מנצח ומתיישב באדמה שהחזיר לעצמו. להיות בייביסיטר של פראי אדם זו לא אופציה. אבל התיישבות של יהודים בתוכם זו המכה הניצחת והנכונה מולם. כל מפגע, אם לוקחים לו את הבית ושמים בו יהודי, זה פוגע בו ולכן זה מרתיע".
בימים האחרונים מתגברות הידיעות על עסקה משמעותית להחזרת החטופים, מהי עמדתך לגבי המחיר שחמאס דורש עבורם?
"כתוב שלא פודים את השבויים יותר מכפי דמם, כדי שלא להביא את העסקה הבאה. מה שקרה ב־7 באוקטובר זה מחיר העסקה הקודמת, פדינו את גלעד שליט, רק שבוי אחד, וקיבלנו כל כך הרבה הרוגים. אני חושב שעם כל הכאב על כל נשמה של יהודי ויהודייה, חייבים גם להביא בחשבון את המחיר ולהניח את השיקול הציבורי לפני השיקול הפרטי".
אין זמן לשיקולים כאלה, כל יום שעובר מסכן את החטופים שעוד נותרו בחיים.
"צריך להסתכל גם על העתיד. אם חמאס יקבל מחיר כבד תמורת החטופים, זה יסכן את המדינה בעתיד. כל עסקה שמשחררת מחבלים עם דם על הידיים מסכנת אותנו בפיגועים בהמשך. סנוואר שישראל האכילה וריפאה ושחררה הוא הדוגמה הטובה ביותר".
אתה לא חושב שכמדינה וכחברה יש לנו חובה מוסרית כלפי החטופים קודם כל עכשיו, במיידי, בלי לחשב חשבונות עתידיים?
"היהדות לוקחת את המחיר בחשבון. המהר"ם מרוטנבורג שהיה גדול ישראל והפוסק הגדול של יהדות אשכנז נכלא, ואמר לראשי הקהילה, אני מבקש מכם להשאיר אותי בכלא, ואל תשלמו את מה שהצוררים מבקשים תמורתי, כי זה יעודד אותם לחטוף אחרים ולהמשיך לבקש עוד".
אתה מבין שהמשמעות של הנמשל שלך היא להפקיר את החטופים.
"המוסר היהודי הרבה יותר מורכב. כולנו רוצים חטופים עכשיו, שלום עכשיו, אבל צריך להסתכל גם על המחר. כי הוא יגיע. אם נהיה מספיק ערמומיים ונדע שמותר לנו לעשות להם מה שהם רוצים לעשות לנו, על אחת כמה וכמה יותר, אולי לשחרר את החטופים בתמורה למחבלים ומיד אחר כך לאתר ולחסל אותם, זה יהיה חכם יותר".
אם ישראל תתחייב למחיר מסוים, מדינות יערבו לקיומו, לא בטוח שאפשר יהיה להפר את ההסכם.
"נכון שישראל תתחייב לדבר אחד, אבל אין לנו שום מחויבות למרצחים שפלים. הם רימו אותנו, התאכזרו אלינו, ולכן ברור שמותר לנו לעשות מה שנכון לנו ולהחזיר להם כגמולם. לקחת את מה ששלנו בחזרה ואחרי זה בעצם להמשיך את המלחמה בצורה הכי אכזרית. זה האידיאל.
אם אתה לא מנצח את הרוע, אתה מתבוסס בו בעצמך. היינו רעים כשאפשרנו להעביר כל כך הרבה משאיות של בטון בשם המוסר. אנחנו נמצאים בדילמה מוסרית וערכית מורכבת, וצריך להביא בחשבון מה עשינו בעבר כדי ללמוד איך לעשות בהווה".
יש ציפייה כזו מראש הממשלה נתניהו, שלא מביא בחשבון את מה שעשה בעבר ולא לוקח אחריות על אירועי 7 באוקטובר.
"אני חושב שכל מי שהיה קשור לקונספציה שכשלה, וכל מי שהוביל אותה, צריך לשלם את המחיר. אבל צריך להביא בחשבון שאם המחליפים של נתניהו יתנהגו יותר גרוע ממנו, אז מה עשינו בזה? החשש שלי שאלו שמועמדים מול ביבי, שבלי ספק אחראי יותר מכולם, יהיו שבויים באותו מוסר של נוצרים שאם נותנים לך סטירה, אתה צריך להגיש את הלחי השנייה".
"אי אפשר להתעלם מזה שהיו מנהיגים דגולים כמו דן חלוץ ויאיר גולן שדיברו דברים קשים מאוד במערכה הזו. וכשאני שומע את הדברים של חיים באר על בני הציונות הדתית שמשרתים במסירות במערכה ונופלים עליה, אני נשאר פעור פה וחושש לבאות".
באר לא מועמד לראשות הממשלה.
"אפשר לשגות, אפשר ליפול, ובטוח שצריך למצוא מחליפים טובים לנתניהו, אבל צריך שיפעלו בצורה נחושה ועוצמתית. שלא ישתפו פעולה עם הכנסת הציוד ההומניטרי לעזה כדי לתת לאויב כוח להשמיד אותך. גם אם יש סביבנו מדינות שיוצרות את הלחץ הזה, צריך מנהיג חזק שיגיד להם שידאגו לעצמם תודה רבה, ושיניחו לנו להילחם באויבים בדרכנו, בדיוק כפי שהן היו מגיבות אם היו במקומנו".
"קל לתת עצות מוסריות או פוליטיות מבחוץ. זה כל כך בלט בבית הדין הבינלאומי בהאג. יושבים שם שופטים מכובדים ומלומדים ומשקרים שקר גס ביחס אלינו. אנחנו מבצעים רצח עם? אנחנו, שרצחו בנו וניסו להשמידנו רק לפני ארבעה חודשים? זה הרי משפט מכור ומשחק פוליטי אבסורדי. שדרום אפריקה תצניח קמח ודלק לנצורים בעזה, כדי שיוכלו להתארגן ולהרוג עוד יהודים. לא אנחנו".
בדרכי עמנואל
לאחר נפילת עמנואל מורנו, הקימה משפחתו את עמותת "בדרכי עמנואל", שייסדה את ישיבת דרך עמי לחוזרים בתשובה. שמואל הבכור עומד בראשה והיא פועלת "להרבות אהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל".
מורנו גם המייסד של "מפגשים", ששוקדים להפגיש את נציגי החברה הישראלית בצורה בלתי אמצעית. "חילונים ודתיים יושבים ביחד, לא מדברים פוליטיקה אלא רק מה אפשר לעשות למען העם", מחייך שמואל, "כי בסוף הכל מתחיל מהדיבור הפשוט, הבסיסי".
מורנו מאמין בכל לבו שהחיבור הזה יוביל בסופו של דבר לשיקום ביום שאחרי, ושנקודת המחלוקת היא לא אם מדובר בשני עמים שלא ניתן לגשר עליהם אלא בוויכוח לגיטימי בין שני חלקים של עם שלם.
"אנחנו הסלוגן של המלחמה הזו", הוא אומר בביטחון, "ולכן אני לא בעד הססמה הזו של ‘ביחד ננצח', כי משתמע ממנה שהביחד הוא למטרת המלחמה, וכאשר ננצח כבר לא יהיה צורך להיות ביחד. אני אומר, צריך לשנות את 'ביחד ננצח' ל'ביחד לנצח'. להבין שזו תפיסה אסטרטגית מהותית, לא להיות ביחד כדי לנצח, אלא להיות ביחד כדי להמשיך להתקיים".