באחת מהפעימות של עסקת החטופים בחודש נובמבר קלרה מרמן, יחד עם אחותה גבריאלה ליימברג ובתה מיה, שוחררו משבי חמאס. מאחור נותרו פרננדו מרמן, אחיהן של קלרה וגבריאלה ולואיס הר, בן זוגה של קלרה, והלילה (ראשון-שני) הגיע האיחוד עם חילוצים ההירואי של השניים על ידי כוחות הביטחון ברפיח.
במבצע נועז ברפיח: החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר חולצו בחיים | כל הפרטים
המודיעין, האימונים, הקרב עם המחבלים | כך חולצו החטופים: כל מה שאפשר לספר
זהו סיפורם: במתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר נחטפו קלרה מרמן בת ה-63 יחד עם בן זוגה לואיס הר מביתה בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה. ויחד איתם נחטפו אחיה פרננדו ואחותה גבריאלה ליימברג עם בתה מיה.
ב-28 בנובמבר, בפעימה החמישית של עסקת החטופים, שוחררו כאמור גבריאלה, מיה וקלרה בזמן שפרננדו ולואיס נותרו בשבי חמאס. אחת התמונות שלא יישכחו מהשחרור מהשבי היה של מיה בת ה-17 יחד עם כלבתה בלה, כשהיא מגוננת עליה מפני המחבלים.
"הם הצליחו לשמור עליה, נתנו לה מהאוכל שלהם. זה היה לא פשוט, אבל הדאגה לכלבה החזיקה אותן ואת ההישרדות שלהן שם", סיפרה אז אחייניתה של גבריאלה.
"בהתחלה בחמאס לא הבינו שמדובר בכלבה, חשבו מדובר בבובה ובגלל זה היא הגיעה לשם. לפי מה שהן מספרות, מיאה הייתה עם כותונת בגלל שהמתקפה העירה אותה משנתה, החזיקה את הכלבה בידיים לכל אורך החטיפה וחיבקה אותה. אז מי שלקח אותן חשב שזו ילדה עם כותונת שמחזיקה בובה של כלב שישנה איתה. רק בשלב יותר מאוחר, אחרי כמה שעות, היא קצת זזה בידיים שלה ואז פתאום קלטו שזאת כלבה. פרץ שם ויכוח, מה עושים איתה, ובסוף הן הצליחו להשאיר אותה.
קלרה מרמן שחזרה, בימים הראשונים לאחר שחרורן מהשבי: "נפרדנו מלואיס ופרננדו לפני שעברנו לפה. נפרדנו בביי, בחיבוק, 'עוד יומיים שלושה אנחנו נפגשים' אמרנו, 'נתראה בקרוב'".
האיחוד המרגש של המשפחה
זאת הכלבה של מיאה, ומיאה נהיית מאוד נחושה כשמדובר בה. הכלבה אכלה את המעט שהם אכלו, הם הפרישו לה מהמנות שקיבלו. בבית חולים כבר דאגו לה. כמו שהן קיבלו רופאים - היא קיבלה וטרינר. טיפול עשרת אלפים, עשו לה קוקיות". מאז השחרור מהשבי, משפחת ליימברג-מרמן נאבקה יחד עם משפחות החטופים בפורומים השונים להחזרת כלל החטופים מהשבי.
קלרה מרמן שחזרה, בימים הראשונים לאחר שחרורן מהשבי: "נפרדנו מלואיס ופרננדו לפני שעברנו לפה. נפרדנו בביי, בחיבוק, 'עוד יומיים שלושה אנחנו נפגשים' אמרנו, 'נתראה בקרוב'. אז זה לא היה דרמטי כלפי חוץ, אבל היה לנו מאוד מאוד קשה. לדעת שעובר עוד יום ועוד יום ואין להם בכלל מושג מה קורה בארץ, כמו שלי לא היה. התקבלתי בארץ עם הרבה תמיכה וחיבוק, ועטפו אותי מאוד טוב, אבל הם לא יודעים אם אפילו יש מאמצים להחזיר אותם, אם שכחו אותם. הדאגה הכי גדולה שלי היא שהם יישברו נפשית".