״החיים מנצחים״: אבידע בכר היה בגיהנום. עכשיו זורע בבארי | ריאיון מטלטל

הכתבה מכילה פרטים קשים לקריאה: "חקלאי לא עוזב את האדמה שלו", אומר אבידע בכר ומחייך חיוך של מישהו שנחוש להסתער על המטעים בכל מחיר. והמחיר כבד: החקלאי הוותיק איבד אישה, בן ורגל, ובכל זאת חזר אל השדות כדי לזרוע מחדש. גדם הרגל מגביל ומייסר, הגעגועים אל הרעיה דנה, הגננת המיתולוגית של קיבוץ בארי, ואל הבן הקטן כרמל, שגסס מול עיניו בממ"ד המפויח, מרסקים את הנפש, אבל החיוך של בכר אופטימי ואיתן. מבעבע מעמקי הבטן, מידבק ומשכיח כל בכי.

יוביל את גנץ לפרישה מהממשלה? הלחץ על איזנקוט מתגבר
מאחורי הסורגים: כך שינה הטבח את הבחירות מוניציפליות

חמישה חודשים למלחמה, ובכר מניף את עצמו מכיסא הגלגלים וחוזר לבארי כדי לעבד את האדמה היפה והקשה הזאת. שבועות ארוכים חלפו מאז הטבח, והכלניות פורחות בבארי במלוא צבען העז. ריחו של הטבע משכר. רעם תותחים מאחורי גדרות התיל. רצועת עזה שחורה ומעשנת, אבל האווירה פסטורלית והצמיחה הירוקה מתחדשת למרות ועל אף הכל.

אבידע מתכופף אל רגבי העפר, תוחם את הזרעים, בוחן ומטפל. ריח עז של אדמה רוויה עולה כאד ובכר מרוצה. "כמה שבועות אחרי הטבח, כשעוד הייתי פצוע קשה בבית החולים, פנה אליי מנהל המפעל של דפוס בארי כדי להתייעץ אם להחזיר את המפונים לעבודה", הוא מספר. "רבים מאנשי בארי רצו להקים לתחייה את בית הדפוס, גם את חדר האוכל ובעיקר את החקלאות, אבל אני התנגדתי לזה".

למה?
"את האמת? כי הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להיות חזק. 22 שנה נופלים קסאמים בבארי ואנחנו מתמודדים, מתעשתים וחוזרים לעבודה. עד כדי כך אנחנו מסתדרים, שהמדינה בכלל לא מבינה שמשהו קורה בדרום. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשפגע בנו משהו כל כך נורא וכל כך דרמטי, הבנתי שאסור להיות חזקים יותר, כדי שגם המדינה תבין מה עובר עלינו. כל ההתגוננות הזאת עשתה לנו רק רע, כי שידרנו חוסן. הבעיות טופלו נקודתית, זקפנו את הכתפיים, ניקינו את הרסיסים וחזרנו לעבודה וכולם חשבו שהכל בסדר ושאפשר להמשיך הלאה".

ומה, אנשי בארי קיבלו את דעתך?
"לא. למרות שאמרתי שאסור לנו להיות חזקים יותר, אנשי בארי החליטו לפתוח את בית הדפוס ואת חדר האוכל ולחזור לעבודה ולשדות. ואני שמח על ההחלטה הזו, כי כשהתנגדתי לה עדיין לא הבנתי מה זה להחזיק קהילה של אלפי אנשים בתוך מלון גדול עם הטראומה, הייסורים, הכאבים, הגעגועים והפחד. אפילו באושוויץ כתוב 'העבודה משחררת', אז אני מבין את התפיסה הזו של אנשי בארי שאמרו, אנחנו נחזור לקיבוץ שלנו כדי שלאנשים יהיה מה לעשות וכדי שעם העבודה יגיעו גם תקווה וריפוי ושיקום".

בית הדפוס היה המקום הראשון שחזר לפעילות?
"כן, וכשאנשים חזרו לעבוד בו, לא רק בבארי אלא גם מתוך חדרי המלון, נוכחתי לדעת שגם אם היו מביאים משאית עם ניירות למלון כדי שאנשים יכניסו אותם למעטפות ואחר כך היו מחזירים את המשאית ובסיבוב זורקים את הניירות והמעטפות לפח, עדיין זה היה שווה כדי שהמפונים יעשו עוד משהו משמעותי חוץ מאשר להתאבל. עד שהתחילה העבודה, המלון של מפוני בארי היה מקום של שכול, כי אין כמעט משפחה בבארי שלא נפגעה. רק בשכונה שאני גרתי בה יש שלושה בתים שאין מי שיחזור אליהם כי כל יושביהם נרצחו. אבל כשהתחילה העבודה, עוד ועוד אנשים חזרו לבארי ואיתם חזרה גם הרוח ובסוף גם אני חזרתי לעבד את השדות ולהחזיר את החקלאות".

ומה זה עשה לך?
"גאווה. הרבה מאוד גאווה ושמחה שאני מסוגל לצבוע את המטע והפרדסים בירוק. בסוף אני חלק מהטבע, החקלאות היא גלגל החיים, ואין לנו ברירה אלא להתגלגל איתם. אז חזרתי וזרעתי והשקיתי ונטעתי, וככה גם הבנתי שבסוף החיים מנצחים".

אבידע בכר הוא אחד הפצועים הבכירים בממלכת שיקום אורתופדי במרכז הרפואי שיבא. לא משום שהפציעה שלו היא בין הקשות או משום שהוא אחד הוותיקים מבין פצועי המלחמה והטבח, אלא ובעיקר משום שהוא פצוע אופטימי. קשה לתאר במילים כמה להט ואנרגיות האיש הזה מפזר במחלקה הצפופה. כולם מכירים אותו, כולם עוטפים ונעטפים בו, מחבקים, מסתחבקים, צוחקים ולפעמים גם בוכים. מישהו מביא לו שקשוקה חריפה בפיתה. אחר מביא גחלים ועושה על האש. חולה ניגש בביישנות ומציע כרית לתמיכה. כל הזמן מסתובבים שם אנשים שמחלקים משהו. ממתקים, תמרוקים, מתנה, תקווה, חיבוק. הבוקר מישהו הביא ציורים שצייר, חילק גם לצוות הרפואי עם חתימה ועטיפה מרשרשת.

חדרי השיקום נפתחים אל מרפסת ירוקה, וכל פצוע פתח שולחן. יש כיסאות, פרחים בעציץ, פק"ל קפה, תה ועוגיות. יושבים ומדברים על המלחמה, על החיילים, על החברים שיצאו ועל החדשים שהגיעו. המלחמה נוכחת פה במלוא עוצמתה, נדמה כאילו אין במסדרונות חולים של סתם יום חול מלבד חיילים ותושבי העוטף. ומשום מה, למרות הפציעות הקשות, האווירה מחשמלת. ובכר הוא הפנים שלה.

"אני מודה על מה שיש", הוא אומר בפשטות. "לא המצאתי את זה, אבל זה גאוני. הבנתי את השיטה כשהתעוררתי מהניתוח של כריתת הרגל. זה היה ביום ראשון בבוקר. מחלקת כלי דם בסורוקה, לידי שוכב הרב אליהו דחב"ש מנתיבות, איש מתוק שחטף קסאם ברגליים ושנינו מתרגלים לשגרת מחלקה. צריך להבין שהחיים בבית חולים מתחילים בשש בבוקר. האחיות מגיעות ומורידות את התחבושות, מנקות את הפצעים. הרופאים מגיעים בשבע, חמש דקות סיבוב, ובשמונה האחיות סוגרות את הפצעים וחובשות מחדש. ככה כל יום.

"ואני מסתכל על השכן התימני שלי, שבכל בוקר כשמורידים לו את התחבושות הוא בוכה, צורח, כי הרגליים שלו התפרקו והכל התמלא בפצעים ורסיסים וזה כאב שאי אפשר לתאר, אבל בכל בוקר הוא לא רק בוכה וצורח אלא גם מודה לאלוהים. אחרי כמה זמן הבנתי שזו שיטה, שהוא כנראה רואה משהו שאני לא רואה. אמרתי לו, 'אליהו, מה אתה מודה לאלוהים, תראה איך הוא טחן אותנו, למה מגיע לו אחרי 7 באוקטובר מילים של הודיה?', והוא אומר, 'שמע, זה מקל עליי'. לקח לי עוד ארבעה ימים להבין שקיבלתי ממנו את השיעור הכי טוב שקיבלתי מעודי.

"זה שאתה מודה, ולא משנה למי או למה, עוזר לך. אתה יכול להודות גם לעצים ולאבנים, אבל אם אתה מודה, אתה מסתכל קדימה. אם אתה מודה, כנראה שיש לך על מי ועל מה להודות. יכול להיות שהשארת מאחור גם מאתיים מתים, אבל אם יש לך מישהו חי אחד, עליו אתה מודה ואליו אתה נושא עיניים ואת המאתיים לא תראה בכלל כי אתה עסוק במי שחי ובמה שיש לו להציע לך".

ולך יש לא מעט יש.
"בדיוק. יש לי הרבה יש. גם במה שאיבדתי יש הרבה יש. הייתה לי אישה נדירה שחייתי איתה בזוגיות מופלאה 32 שנה. זה לא מובן מאליו. אנשים לפעמים מתגרשים תוך שנתיים. והיה לי בן, ילד מושלם שזכיתי לגדל 15 שנה. אני רואה במחלקות אונקולוגיות ילדים בני שנתיים שהולכים לעולמם. נשארו לי בת ושני בנים, וזה מאוד מחזק אותי. לכן, גם כשלקחו לי אני לא יכול לכעוס. אני יכול להיות עצוב, להתגעגע, אבל בסוף אני אומר תודה על מה שהיה ועל מה שנשאר".

גם על אירועי 7 באוקטובר אתה לא יכול לכעוס?
"יהיה קשה מאוד לחקור את אירועי 7 באוקטובר בגלל הכאוס שהיה שם, אבל אני מאמין שכל החלטה שהתקבלה באותו יום הייתה כנראה טובה לאותו רגע, ולכן אני לא כועס על אף אחד שם. להפך. צריך לבחור בין כל החיילים, הפרמדיקים, כיתות הכוננות, המתנדבים, אנשי זק"א וכל מי שעזר - את אלו שבלטו במיוחד במעשי גבורה ולחלק להם צל"שים, כי לצד הזוועה היו כל כך הרבה סיפורים הרואיים".

ב־7 באוקטובר ניעורה משפחת בכר משנתה בשל ירי קסאמים. ערב קודם לכן חגג קיבוץ בארי 77 שנים להיווסדו. "רצנו החוצה לראות מה קורה ולא התרגשנו יותר מדי", משחזר בכר, מנהל החקלאות של הקיבוץ. "אשתי ואני ירדנו מהקומה השנייה, אני זוכר ששמתי על עצמי מכנס קצר ואשתי שמה גלבייה. עמדנו בגינה עם הילדים כרמל והדר וחיכינו לצבא. אמרתי להם, שני מסוקים אמורים להגיע, ברגילה, בקבוע, 22 שנה אנחנו בזה ותמיד אותו סיפור, קסאמים, מסוקים ושקט. רק שהפעם לא היו מסוקים ולא היה שקט. בהמשך הגיע 16F אחד בודד, אפילו לא בלהק של שניים או שלושה, צילם את השטח וחזר. ומאוחר יותר התחילו יריות ובוואטסאפים של הקהילה עפו הודעות מחרידות ששורפים ורוצחים ובוזזים. בשלב הזה מיהרנו להיכנס לממ"ד וסגרנו את הדלת".

פחדתם?
"הבנו שאנחנו בבעיה, רק שלא ידענו עד כמה היא קשה ומורכבת. כל הזמן חשבנו שעוד שנייה הצבא מגיע. הרי אנחנו המדינה הכי חזקה, הצבא הכי חזק, המפקדים הכי תותחים. אנשים סמכו על הצבא ועל הממ"ד ועל הגדר, וכל ההגנות קרסו. לכן במקרה הבא אני אומר לך שאם יבואו מחבלים, אנשים יברחו, הם יבינו שהממ"ד זה מלכודת המוות הכי נוראה וגם המיגוניות לא עוזרות. בפעם הבאה אנשים יברחו, כי הם יבינו שלא בטוח שגם הצבא יגיע, או שהם יידעו שיש סיכוי שהצבא יגיע מאוחר מדי".

לפני שנכנסו לממ"ד, הורידו את התריסים, כיבו את האורות וחיכו. "הבן שלי הביא ארבעה סכיני ארקוס מהמטבח. אמר לי, אבא, אם ייכנסו לפה, נשחט אותם. אמרתי לו, כרמל, אנחנו לא שוחטים אף אחד, רק מנסים לשמור על עצמנו. וישבנו יחד. לפני כמה שנים קנינו פעמון פרות גדול באוסטרליה ותלינו על הדלת, והפעם אמרנו, אם מחבל ייכנס, מיד נשמע אותו, כי הפעמון יצלצל. הזמן עבר, ולקראת שמונה וחצי בבוקר שמענו את היריות גם בשכונה שלנו. אנשים זעקו לעזרה, השכנים שלנו נשחטו, נשרפו, עונו, ולא יכולנו לעזור. שמענו רק צעקות וצרחות נוראיות, הרבה יריות. חשבתי, ככה נראית קטסטרופה. בשלב הזה, ובעצם בשום שלב, לא היה לנו קשר עין עם המחבלים, כי חטפנו מהם כשהם בחוץ ואנחנו בפנים.

"אבל לקראת תשע בבוקר הקולות שלהם התקרבו וגם בלי לראות להם את הלבן בעיניים שמענו אותם בבית וידענו שהם מאחורי הדלת. כרמל ואני תפסנו את הידית של הממ"ד והחזקנו אותה בכל הכוח. מאחורי הדלת מחבל אמר, 'תפתחו את הדלת' וקילל, ואני אמרתי לו, 'רוח, רוח', והחזקתי בכל הכוח. פעם המחבל מזיז קצת לצד שמאל, פעם אני מזיז קצת לצד ימין. בסוף התייאשו וירו צרור לעבר ידית הממ"ד. מהיריות, הידיים של הבן שלי עפו. בצרור השני הרגל שלי עפה. אבל היריות גם דפקו את מנגנון הפתיחה של הממ"ד והוא נתקע. אי אפשר היה לפתוח, להיכנס או לצאת. אז המחבלים המשיכו הלאה ונתנו הוראה לחוליה אחרת לשרוף את הבית מבחוץ. הם עבדו בצורה מאוד מסודרת, מאוד שיטתית. יחידה אחת הייתה אחראית לפתוח את הבתים, להיכנס לממ"ד ולרצוח, יחידה אחרת הייתה אחראית לשרוף את הבתים במקרה שאנשים מתבצרים בפנים ולא מצליחים להגיע אליהם, ויחידה שלישית הייתה אחראית על העינויים והביזה".

השעות נקפו ובני משפחת בכר נאלצו להשתין לתוך סירים וקערות ולספוג את הדם במגבות. "המחבלים התחילו לשרוף את הממ"ד מבחוץ. החדר התמלא עשן סמיך ולא יכולנו לנשום, אז לקחנו את המגבות הספוגות בדם ומגבות אחרות הספגנו בשתן וניסינו לנשום דרכן כדי לסנן את העשן. היו לנו שתי אופציות: או למות, או לפתוח את חלון הממ"ד ולמות. המחבלים ניסו לפתוח אותו מבחוץ עד שצד אחד של החלון נתקע וצד אחר נפתח לרוחב כעשרה סנטימטר. זה הציל את החיים שלנו, כי העשן יצא החוצה דרכו. ואז המחבלים זרקו שלושה רימונים לתוך הממ"ד.

שניים מהם התפוצצו בתוך הממ"ד, והדר חטפה רסיסים ברגליים. כרמל ישב על הרצפה כשהוא מדמם, אני שכבתי על צד שמאל על הרצפה, דנה שכבה לידי כפיות, והדר הקטנה בצד עם מזוודת טרולי על הראש, מסמסת לכולם שיבואו להציל אותנו כי אנחנו הולכים למות. ניסינו לשים לכרמל חוסמי עורקים, אבל לא הצלחנו לעצור את הדימום. אני זוכר שהדר אמרה לי, אבא, הרימון הזה לא תקני, ואני לא הבנתי, שאלתי מאיפה ילדה בת 13 מביאה את היציאה הזאת, אבל היא אמרה שהיא מצליחה להוציא ברגים שלו מהרגליים שלה. ואני צעקתי, אל תוציאי את הברגים כי תדממי למוות".

ככה שכבתם שעות בממ"ד?
"כן, בשלב מסוים שמענו שתי יריות מהחלון לתוך הממ"ד, ודנה אמרה פתאום, 'איי, אני לא יכולה לנשום', ומתה. הדר התקשרה למד"א ואמרה, 'ירו באמא, מה לעשות?', ואמרו לה, 'תפשיטו אותה כדי לראות איפה ירו בה'. עשינו את זה ולא ראינו שום מקום שממנו נכנס או יצא כדור, אבל היינו חלשים ולא יכולנו להלביש אותה בחזרה. אחרי שפינו אותנו, הפרמדיק שפינה את הגופה של אשתי מהממ"ד בא אליי לבית החולים והיה לו חשוב להגיד לי שהם כיסו את הגופה של דנה ופינו אותה בכבוד הראוי. שאלתי אותו, איך חתמת על מקרה המוות שלה? והוא אמר, 'אשתך קיבלה כדור בצלעות'. אמרתי לו, 'לא ראינו כלום, לא פתח ירי ולא דם'. והוא אמר, 'לא יכולתם לראות, כי כשכדור קטן חודר לתוך הגוף, מקום הפציעה נסגר בשנייה ואם הוא לא יוצא, הפצוע קורס לתוך עצמו'. ועוד הוא אמר, 'היא לא סבלה הרבה, היא מתה מהר'".

וזה מנחם?
"במידה מסוימת. אבל באירוע עצמו ניסינו לחשוב על החיים. לא היה ממד של זמן בממ"ד. מי שהחזיק את השעון המטאפורי ותחזק את האירוע הייתה הדר הקטנה, בקושי בת 13 עם הטרולי על הראש, היא התנהלה עם שלושת הפלאפונים שלנו במקביל. היא הייתה החמ"ל. אחרי שדנה מתה, לקראת ארבע אחר הצהריים גם כרמל הבין שהוא לא ייצא מזה. הוא דימם ודימם ובשלב מסוים הוא אמר לי, 'אבא, כשאתם קוברים אותי, תקברו אותי עם הגלשן שלי'. הוא ילד של ים. ואני כעסתי עליו, אמרתי לו, 'מה אתה מקשקש, הצבא אוטוטו מגיע, תחזיק מעמד, ילד', ואז הוא נשם את הנשימות הקצרות האלה, כמו דנה, ומת. אמרתי להדר, 'תקשיבי לי, לאמא ולכרמל הכל טוב, לא כואב להם כבר שום דבר'. ואני רואה שהיא בהלם, מתחילה להבין שיש דברים סופיים בעולם.

"ואז היא אמרה לי, 'אבא, אל תעזוב אותי'. הייתי פצוע קשה, דיממתי כהוגן, אבל אמרתי לה בתקיפות, 'ברור, לא עוזב אותך עד שמגיעים להציל אותנו'. והדר אומרת, 'אבל תראה אותך, בלי רגל, ומדמם'. טיפסתי על הספה עם הרגל האחת שיש לי ועם רסיסי הרימון בכל צדי הגוף ונשכבתי שם. אמרתי לה, 'אני אחזיק מעמד עד שיגיעו לחלץ אותנו'".

רק בשבע בערב הגיעו המחלצים הראשונים. כוחות הנדסה כיתרו את השכונה בבארי ועברו בית־בית תחת אש ותימרות עשן. "עד אז הדר דיברה עם מד"א בטלפון, הם הדריכו אותה איך לטפל בפציעה שלי, אבל שנינו היינו חלשים ולא יכולנו לזוז. כבר הייתי בטוח שאני לא יוצא מזה, ופתאום שמענו פיצוץ גדול והדר צעקה, 'אבא, באו לחלץ אותנו'. מיד אחר כך שמענו עברית ליד החלון, ודווקא אז הדר נבהלה ואמרה לי, 'זה לא משלנו, זה לא אמיתי, אני לא מזהה את המבטא', כי כל הזמן הזהירו בוואטסאפ שגם אם מדברים בעברית ומבקשים מאיתנו לפתוח את הממ"ד, לא לפתוח בשום אופן, כי היו בני ערובה שהמחבלים הכריחו לדפוק על הדלתות ולפתות את הנצורים לצאת החוצה. אמרתי להדר, 'אם נישאר בממ"ד ממילא נמות'.

"באותו רגע חייל בשם נועם התקרב אל החלון והאיר עם הפנס שלו פנימה לתוך הממ"ד החשוך. שמענו אותו צועק לחבר'ה שלו, היו שישה או שמונה מאחוריו, 'יש פה טבח', אמרתי לו מהספה, 'יש פה שניים מתים ושניים חיים'. ואז הוא שאל את הדר, את יכולה לעזור לנו לפתוח את הדלת? והיא אמרה, 'הדלת תקועה אבל את החלון אני אצליח לפתוח'. והתרוממה בקושי, ועלתה על הספה, ופתחה את החלון. והחיילים לקחו את הדר על כיסא והניחו על הדשא ושמו לה ולי חוסמי עורקים, ובדקו אם יש לנו חורי ירי בגוף ואמרו לי, 'וואללה, אתה במצב סביר, רק כמעט בלי דם'. ולהדר שמו חוסם עורקים על הרגל. שני חיילים אחרים בדקו את הגופות וראו שאין מה לעשות איתם. שאלתי, אתם משאירים את אשתי והילד בממ"ד? והם אמרו, 'קיבלנו הנחיה לקחת רק אנשים חיים'".

הניחו את אבידע הפצוע על הגלשן של השכנים, העבירו אותו בתוך חורשת זיתים ומשם לאלונקה ואחר כך לאמבולנס שיסיע את האב לטיפול נמרץ ואת הבת אל המיון בסורוקה. "בדרך לבית החולים הייתי צמא. בצד האמבולנס, מתחת לספסל, ראיתי כמה בקבוקי מים. אמרתי לפרמדיק, 'תביא לי קצת מים, בבקשה', והוא אמר, 'מצטער, אני לא יכול, אתה צריך להיות בצום כי אתה בדרך לניתוח'. אמרתי לו, 'אם לא אשתה עכשיו, לא אגיע לניתוח'. אז הוא ריחם עליי והביא לי בקבוק. כמה ימים אחר כך כשהוא בא לבקר אותי, הוא אמר, 'בכלל לא הייתי בטוח שנצליח להביא אותך בחיים לבית החולים, לכן אמרתי לעצמי, לפחות שישתה משהו לפני שימות'".

שני הבנים הגדולים היו הרחק מהעוטף באותה שבת שחורה. רותם, 22, טייל בהודו, ונופר, 18, היה בגוש עציון. "די מוקדם בבוקר רותם קיבל את ההודעות הראשונות על מה שמתחולל בבארי והפסיק את הטיול ונסע לשדה התעופה וקנה שלושה כרטיסים. אמר, לפחות אחד מהם יביא אותי הכי מהר והכי קרוב. ונסע לגואה וטס דרך אדיס אבבה ובערב כבר הגיע לבית החולים. וגם נופר הגיע, וכשיצאתי מהניתוח וראיתי את האחים שלי מולי, שאלתי מי ליד הדר, ואמרו לי, נופר ורותם ואחות של אשתי. שאלו אותי, אתה רוצה לדעת מה קרה לשכנים שלך? ואמרתי, לא רוצה לדעת, גדול עליי. מי שמת מת. נגמר. וגם כשהתאוששתי קצת והתחלתי להסתובב עם כיסא הגלגלים ונסעתי לבארי לעבד את השדות, לא נכנסתי לבתים. זה קשה מדי. אבל חזרתי לבארי. בלי אישה, בלי ילד, בלי רגל, חזרתי ואמרתי לעצמי, חייבים להיות חזקים".

איך אפשר להיות חזקים אחרי אירוע בלהות כזה, אחרי אובדן כה כבד?
"אנחנו חזקים. זה לא קשור למה שאיבדנו. אשתי ובני נהרגו, זה נתון, אי אפשר להשפיע עליו. אז אני משקיע אנרגיה במה שכן אפשר לשנות. זו ההתמודדות שלי. אני מנסה להסביר לעצמי דברים מורכבים במילים פשוטות. כשאני שואל את בני המשפחה והמבקרים שלי מה זה שכול, הם נותנים לי תיאורים שמרסקים אותי, שמדרדרים אותי למטה, שמחלישים אותי רוחנית. אז אני מנסה להבין מה זה שכול מכיוון אחר. שכול זה געגוע. אני מתגעגע לאשתי ולבן שלי, ואני לא יכול לנסוע לבקר אותם. זה לא כואב לי שהם מתו, אני פשוט מתגעגע אליהם. ויחד עם זה אני גם מודה על הזמן שהם היו איתי. זה שכול. ולכן השכול לא מוריד אותי ולא כואב לי.

"כתוב לי בתעודת הזהות שאני אלמן ואב שכול, וזה צף בכל דבר שמעורר את הגעגוע. כשאני שומע שירים שהם אהבו, כשאני רואה את התמונות שלהם שהגוגל מקפיץ לי מול העיניים, ואני מתגעגע כל כך שהלב שלי מתפוצץ. ואז אני אומר לעצמי, אם הם היו נוסעים עכשיו לארצות הברית, ולא היית יכול לבקר אותם, היית מתגעגע גם".

אבל לפעמים יש רגעי שבירה ובכי. "אתה בוכה לא על מי שמת, אלא על מי שנשאר", אומר אבידע בדמעות. "אני מסתכל על המשפחה שלי, על הילדים שלי, כמה הם חזקים ואיך הם מתמודדים. ולפעמים אני שואל את עצמי מה יש להם שאין לי, ואז אני מבין שאני מתאר לעצמי סיטואציות שהילדים שלי בכלל לא מסוגלים לתאר. אני יכול לדמיין את הדר מתחתנת ואמא שלה לא לידה, הדר בכלל לא מסוגלת לתאר לעצמה דבר כזה. ועל זה אני בוכה. אני בוכה על מי שנשאר, כי אני נכנס לנעליו ושם קשה לי דווקא בגלל שאני מבין שהם חזקים ולא רואים את מה שאני רואה".

מה אתה רואה?
"אירועים משפחתיים שיהיו ויעמיקו את הגעגוע. חגים. סופי שבוע. הכי קשה לי בסופי שבוע. וגם לאנשים פה במחלקה. בבית החולים אנחנו עטופים. לא עוזבים אותנו לרגע. והכל גם נגיש ומחבק. בבית לא הכל נגיש, ולפעמים חוזרים לבדידות ולמקומות שכל פינה וכל שעה מזכירה את מה שהיה ולא יהיה יותר. זה קורה לי לא מעט, אבל אז אני שב ומזכיר לעצמי שבכלל לא מובן מאליו שהכרתי את אשתי בגיל 17 וחצי, ושהקמנו יחד משפחה וקהילה וילדנו ארבעה ילדים, ושיש אנשים שעוברים את הכביש ונהרגים בתאונה, אבל אני הצלחתי לחיות איתה 32 שנה, אז אני תותח. וגם על הבן שלי אני יכול להגיד תודה, כי היו לי איתו 15 שנים מדהימות. זה נגמר, אבל עד שנגמר היה מעולה, הכי טוב שאפשר".

ואין לך טענות כלפי הצבא ושאר גורמי הביטחון שבמשמרת שלהם התרחש הטבח הנורא הזה ושלקח להם כל כך הרבה זמן לבוא ולהציל אתכם?
"לא. אומנם אם היו מגיעים אל הבן שלי כמה שעות יותר מוקדם, אולי היו יכולים להציל אותו, כי הוא נהרג מאובדן דם מתמשך. אבל המחבלים היו פי עשרה מאיתנו. במונחים צבאיים, אם יש מולך צבא חמוש שהוא פי שלושה ופי 20 מהכמות של החיילים שלך, גם אם תהרוג עשרה, ב־11 תיפול. וזה מה שקרה עד השעה שבע בערב, שאז הגיעו ארבעה טנקים לבארי והם היו שוברי השוויון הראשונים, כי הם נכנסו לשכונות ופתחו דרכי מילוט וחילצו את התושבים. על הקונספציה עצמה אני עוד לא מסוגל לחשוב, אבל אני בהחלט מסתכל על היום שאחרי.

"אני לא ראש ממשלה ולא איש צבא, אבל בתור חקלאי ותושב במקום שהופגז במשך שנים בטילים וקטיושות, אני יודע שצריך לשדר לעולם שעם השכנים האלה אנחנו לא יכולים לחיות יותר. דו־קיום כבר לא יהיה. זה או שהם ייסעו מפה או שאנחנו ניסע, כי הסכנה גדולה מדי. אם 7 באוקטובר היה מתרחש בעפולה, במטולה או בכפר סבא, היינו היום עם 140 אלף הרוגים. אני אומר, כל שטח שהצבא ישחרר לנו נעבד אותו ונזרע ונחיה ונהפוך לחקלאות ולאסם התבואה הגדול ביותר במדינת ישראל. אני לא קובע מדיניות, אבל אני מוכן לעבד את השדות עד קו הים, עד הגלים. ואני לא רוצה את הרצועה, כי אם היא תישאר שם, בעוד חודשיים נחזור לחטוף קסאמים, והפעם הבאה תהיה רעה יותר".

אתה לא מאמין שיש עדיין סיכוי לדו־קיום?
"ממש לא. עד 7 באוקטובר האמנתי בדו־קיום. פלסטינים מבית לאהיא עבדו אצלי בפרדסים. אמרתי שאם ניתן להם 400 שקל ליום ולא 100 שקלים, הם לא ירצו לפגוע בנו, והתבדיתי. התפכחתי. היום אני אומר, אם יש מאות חטופים בעזה ואפילו פלסטיני אחד לא מביא מידע עליהם, אז כולם חמאס, מקטן ועד גדול. אין אמצע. אין צדיק בסדום. לא קיים. ולכן אין להם תקומה. בתפיסה הביטחונית שלי, לא מגיע להם להיות פה, כי מי ששרף אותי זה הילדים שלהם ומי שירה בי זה ההורים שלו, ומי שלקח את השבויים שלי ובזז את הבית שלי זה הזקנים עם כיסאות גלגלים וקביים. ראיתי אותם במצלמות. בכל הגילים, בכל המצבים, כולם־כולם השתתפו בחגיגה. לכן מבחינתי אין להם זכות קיום במקום הזה. הייתי כורת את הדקלים ברצועת עזה, ואת הבארות הייתי מייבש ואת הבתים הורס כדי שלא יהיה להם מקום לחזור אליו. גם לא מפתח. אפילו את הדגים הייתי מרעיל, כי אין תקומה לאזור הזה, רק תקומה שלנו. רק אנחנו מסוגלים לגדל פה חקלאות ולקום מהאפר והעפר".

זו חתיכת התפכחות.
"זו התפכחות ריאלית. והיא אפילו לא כואבת, כי אם לא היינו מתפכחים היום, הינו מוצאים את עצמנו בעוד כמה שנים במציאות הרבה יותר גרועה. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו חייבים ויכולים לבחור את האויבים שלנו. מדינות ריבוניות לא ניתנות לבחירה, לכן במצרים אי אפשר לגעת וגם לא בלבנון ובסוריה. אבל בעזה אפשר לגעת, וזה אומר לפגוע בתשתיות ובמזון ובבתים. לישראל אסור למצמץ בעזה, כי ערביי האזור והעולם מסתכלים עלינו, רואים מה קורה פה ומשליכים על עצמם. אם ישראל תמצמץ בעזה, יקומו עלינו אחרים. אנחנו צריכים להיות שם אריה פצוע. אבל כרגע הצבא לא אריה פצוע. הוא רק אריה שממלא משימות".

הצבא לא עובד בנחישות ובגבורה?
"הצבא מבצע משימות, אבל המדיניות שמתווה את הדרך לא מכוונת אותו למקומות הנכונים. אני חושב שצריך להפסיק את המלחמה ליומיים ולתת אולטימטום לרפיח: תוך 24 שעות החטופים פה, אני בכלל לא רץ אחריהם, ואם לא, אני מאדה את רפיח, היא נעלמת לתוך מכתש גדול, ואני אפילו לא סופר את הגופות".

ראינו בעזה שלחמאס לא ממש אכפת מהתושבים. שיטחו את הרחובות שם והחטופים עדיין לא חזרו. למה שזה יהיה שונה ברפיח?
"כי לא באמת איידו את עזה. יש שם כמה רחובות הרוסים, אבל פנייה אחת ימינה ושמאלה ויש חיים. אפילו השוק בעזה עובד היום. כשמאיימים לאדות את העיר, מאדים אותה, ואם תוך יומיים החטופים לא בבית, עוברים אל העיר השנייה".

עוד לפני הסוגיה המוסרית והמדינית, לישראל יש יכולת צבאית לאייד ערים שלמות?
"ישראל זה פיקציה. אין לה כלום. היא נשארה ב־48' עם 16F ו־16M, הנשק והמטוס. גדלנו על האמונה שאנחנו הצבא הכי חזק בעולם והמדינה הכי עוצמתית, ולצערי ראינו את כל הכוח הזה מתפרק השכם בבוקר שבת 7 באוקטובר. לכן אני אומר, בואו נתעשת. כל מה שלא מדינה ריבונית, לא קיים, ולעזאזל האמריקאים. אני בטוח שכשביבי וביידן יושבים לשיחה פרטית על כוס קפה שחור, ביידן אומר לביבי, תטחן אותם כי הם הבעיה של העולם וכמה שיותר מהר".

אתה מדבר עליהם, אבל מה איתנו? איפה אנחנו כשלנו?
"אנחנו יהירים, והיהירות הרגה אותנו. יהירות מביאה כאוס. כשאתה יהיר, אתה מפחד מכל מי שיודע יותר ממך כי הוא עלול להחליף אותך. אני מנהל חקלאות, מעבד 15 דונם אדמה, אבל אני לא יודע להשקות עץ אחד, כי יש לי אנשי מקצוע שמשקים את האדמה ואגרונומים שמכוונים אותם. אם אפחד שאגרונום יחליף אותי בתפקיד ולכן אפטר אותו, אני אבוד, כי ברגע שתהיה לי בעיה עם האבוקדו, הלך עליי. אבל בהנהגה רק מפחדים ומפטרים. היו אנשים טובים בממשלה שפיטרו אותם כי פחדו מהם. היינו יהירים וחשבנו שרק אנחנו יכולים, וכל מי שידע משהו אחר איים עלינו וסילקנו אותו. וככה יכולנו להתמכר בנחת לשקט מדומה שעלה לנו בדם".

ועם זאת, ולמרות הכל, אבידע בכר בוחר בחיים. ולא סתם חיים אלא ימים שלמים של עשייה ויצירה ותקווה. "באנו לעולם הזה לחיות טוב", הוא קובע, "ואני אומר לך, היו לי חיים טובים ועוד יהיו לי חיים טובים. אני יודע את זה במאה אחוז". הוא בן 50, וממשיך לטעת אבוקדו ועצי הדר בפרדסים, וגם חוחובה ומנגו ותפוחי אדמה ובוטנים וחיטה ושעורה. "קיבלתי החלטה לא להחזיר את הפועלים הערבים, לכן אמרתי למדינה, תביאו לנו תאילנדים. ואנחנו נעזרים בישראלים ובמקומיים ובונים קבוצת קטיף ומקווים להגדיל אותה ולהמשיך להצמיח ולצמוח".

תחזרו לבארי?
"ברור. בקוסטה ריקה יש הר געש אחד, קוראים לו ארנל והוא פעיל בקטנה. בכל עשר דקות הוא מתפרץ וזורק לבה לאוויר. אתה יושב למרגלותיו בכל לילה, נהנה במעיינות החמים שנוצרו מהזרימה הפנימית שלו, ויודע שההתפרצות היא בקטנה, לא מזיקה ולא מאיימת. אבל פעם ב־50 שנה הר הגעש הזה מתפרץ בכל הכוח ומחריב את האזורים הסמוכים. החוואים שם עוזבים ברגע שהוא מראה סימנים של התפרצות, ואחרי שהוא גומר להשתולל, הם חוזרים ומקימים את הבית והמשק מחדש. גם אנחנו כאלה. בסך הכל פלחים, חקלאים, קפה שחור בלי סוכר. אין לנו משהו אחר לעבד חוץ מאשר את האדמה הטובה, ולכן נחזור להר הגעש, כי הוא הר הגעש שלנו".