"חשבתי שיעשו עם יובל צדק - ואז שמעתי את תגובת נתניהו"

"אמרתי שאני מבקש שלא תהיה תקשורת בלוויה. אז בן גביר הודיע שהוא לא יגיע": במשך שנים התנדב משה קסטלמן במשטרה. אביו של יובל ז"ל, שנורה למוות על ידי חייל כשנטרל מחבלים שביצעו פיגוע בירושלים, האמין בכל לבו במוסדות המדינה. גם כשהאסון הנורא דפק בדלתו, גם כשעלה החשד לטיוח החקירה של מות בנו.

הירי ביובל קסטלמן: אביעד פריג'ה ישוחרר לביתו ללא תנאים מגבילים
בין הירי בחטופים למותו של קסטלמן: אתוס טוהר הנשק מתפורר | דעה

"אני זוכר שאחת הבנות שלי אמרה בתקשורת שאיבדנו אמון ברשויות, אבל אני סירבתי להרגיש ככה. אפילו הפריע לי קצת שהיא אמרה את זה", הוא מודה בגילוי לב. "חינכתי את הילדים שלי לשרת את המדינה ולתרום בכל דרך והאמנתי בהנהגה, במשטרה ובמערכת המשפט. כשהחלה הרפורמה המשפטית, לא הייתי מסוגל לקחת בה חלק, כי היא נראתה לי כמו הפרדה מלאכותית שנועדה לסמן לאיזה מחנה אתה שייך".

"חשבתי שהדעות של רוב העם דומות ושהמחאה מפלגת, קיצונית מדי, אפילו לא דמוקרטית. כשאנשים דיברו על האפשרות לעזוב את הארץ, התנגדתי נחרצות. אבא שלי הגיע לפה להפריח את השממה ולבנות את המדינה בעשר אצבעות, לא ייתכן שנשליך את הכל ונוותר על המפעל הנהדר הזה רק כי חלק מהעם איבד אמון ברשויות המדינה".

ואז יובל נהרג כשיצא למעשה גבורה ברוח החינוך שספג, ומשפחתו מצאה את עצמה במסע ייסורים אל חקר האמת על נסיבות מותו. זה קרה בבוקר 30 בנובמבר. שני מחבלי חמאס הגיעו לכניסה לירושלים, רצחו בירי שלושה בני אדם ופצעו שמונה נוספים. יובל קסטלמן, שנסע בנתיב הנגדי, יצא לקראתם בריצה, שלף את נשקו האישי, סימן לאזרחים להתרחק וירה באחד מהם כדור מטווח אפס.

רועי אייזנבך ואביעד פריג'ה, שני חיילי מילואים שעמדו בתחנה בגבם לכיוון המחבלים שככל הנראה לא ראו את המתרחש, נשכבו על הרצפה מאחורי מחסה התחנה בעת הירי. לאחר מכן קמו, התקרבו אל התחנה, חיסלו את המחבל השני ופגעו גם בקסטלמן, שחשבוהו למחבל. קסטלמן זרק את האקדח וירד לישיבה על ברכיו. הוא פשט את הז'קט והראה שאין לו נשק נוסף.

לפי עדויות בשטח הוא הרים את ידיו וצעק: "אני ישראלי, אל תירו". למרות זאת נורה ונפגע. עדיין קם על רגליו, נופף בידיו לעצור את הירי, אבל מהנראה בסרטון שהתפרסם כמה שעות לאחר מכן, גם לאחר ששני המחבלים חוסלו, ירה החייל פריג'ה בקסטלמן, אשר בעודו מתמוטט על הכביש הצליח לזרוק את ארנקו לכיוונו, כנראה כדי להוכיח את זהותו בעזרת התעודות שבתוכו. הוא נפצע אנושות, אבל אנשי כוחות הביטחון שהגיעו לזירה סברו שהוא מחבל וככל הנראה לא ניגשו מיד כדי לעזור לו. רק בהמשך פונה אל בית החולים שערי צדק, שם נפטר מפצעיו.

"מיד אחרי שנודעו לנו פרטי האסון, עוד המשכתי להאמין שיחקרו אותו לעומק ויעמידו את האשם בהריגת בני לדין", אומר האב במרירות. "חשבתי שמדובר במעשה רשלנות מזעזע של אנשים פרטיים, לא של מדינה, ושיעשו הכל כדי לעשות צדק עם יובל. אבל אז ראינו איך מנסים לטייח, להסתיר, לטרטר ולהוסיף סבל על סבלנו. שמענו את התגובות של ראש הממשלה וחברי ממשלתו, וכל התמימות נעלמה. אז היום אני במקום אחר".

"פעם אמרתי, יש משטרה בישראל, היום אני אומר, גם המשטרה מובלת, או שהיא משתפת פעולה עם רוח המפקד. היום אני אומר, הצדק לא מונח על השולחן, צריך לחפש אותו, להיאבק עליו. לפני כן, אפילו בעקבות זוועות 7 באוקטובר, היה לי ברור שזו המדינה שלי, פה אני ומשפחתי צריכים להישאר, אין לנו אלטרנטיבה אחרת".

והיום?
"אנחנו צריכים להישאר אבל לעשות תיקון מהיסוד. לא רק במערכת המשפט אלא גם במשטרה ובמחלקה לחקירת שוטרים ובהתנהלות של ההנהגה הפוליטית. מה שקרה ליובל מתועד לפרטי פרטים בסרטון שעלה לרשתות והפך ויראלי. הכל מונח מול העיניים, ולמרות זאת מריצים אותנו מהמשטרה למח"ש, מגוף לגוף, ובכל מקום יש כשלים ותירוצים וניסיונות טיוח. לוקחים את הזמן, לא מקדמים את חקירת האירוע, וזה כואב ובעיקר לא נתפס, כי הצדק לאזרח הוא החוסן הלאומי שלנו, בסיס הקיום. מאז האסון הלב שלי נשבר, כי איבדתי לא רק בן אלא גם את האמון ברשויות המדינה".

יובל דרור קסטלמן, בן 38 במותו, היה הבן הבכור והיחיד לאביו מנישואיו הראשונים. כשהוריו התגרשו, הוא עבר לחזקת האב וגדל עם אחיו ואחיותיו התאומות שנולדו למשפחה החדשה בקריית טבעון. "יובל היה ילד מאוד שובב, אני חושב שהסיטואציה המשפחתית גרמה לזה", מספר עליו אביו.

"הוא היה ילד עם לב זהב, חייכן, שמח, אוהב אדם. הוא לא השקיע יותר מדי בלימודים, היה לו, כמו שנוהגים להגיד, פוטנציאל לא ממומש, אבל על זה הוא כיפר במוטיבציה להגיע למשטרה ולעשות משהו משמעותי בחייו. היום אני אומר, לא ייאמן שהמשטרה הייתה משאת נפשו. הוא הלך לפנימייה משטרתית שלומדים בה במדים והיא מכוונת למשטרה ומג"ב. שם הטמיעו בו סדר ומשמעת וגם את חשיבות התרומה בשירות הציבורי. התקופה ההיא מאוד השפיעה עליו. הוא התחיל להשקיע בלימודים, השיג ציונים טובים. המורים והחברים מאותה תקופה שהגיעו לשבעה סיפרו שהוא היה עושה מעשי קונדס בפנימייה, אבל אף פעם לא הפר את הכללים. כשהוא סיים את התיכון, התגייס למג"ב ושובץ לעוטף ירושלים, ולמרות שזו הייתה גזרה חמה וכולנו דאגנו קצת, הייתי גאה בו מאוד".

במסגרת תפקידו היה קסטלמן חלק מצוות מיוחד שמנה עשרה לוחמים שתפקידם לטפל באירועים מיוחדים, אבל בבית לא ידעו על כך דבר. "בכל הקשור לשירות יובל היה בונקר", מחייך אביו בדמעות. "הוא היה תופס מחבלים בדרך לפיגוע עם אמל"ח, מקבל תעודות הצטיינות ולא מספר בבית. הייתה בו נחישות שהביאה אותו אל הקצה, והוא אף פעם לא פחד מעבודה קשה".

"כשסיים במג"ב, ביקש לעבור למשטרה הכחולה ושובץ לסיור בחיפה. גם זו הייתה גזרה קשה, עבודה אינטנסיבית, הרבה אירועים אלימים ועימותים עם עבריינים. אבל יובל היה שוטר בכל רמ"ח איבריו. כשהצליח להביא עבריין לדין, וחשבו לסגור את התיק נגדו, הוא היה הופך את העולם כדי להשיג צדק לקורבן. וגם כשהיה בחופשה ונקלע לזירת עבירה, התערב מיד. זה מה שקרה גם בפיגוע הירי בירושלים. כשהוא שמע את היריות מעבר לכביש, הוא רץ לחסל את המחבל ולהציל את האזרחים. לכן אנחנו נלחמים היום בכל הכוח כדי להביא את היורה לדין ולעשות משפט צדק, כי אנחנו יודעים שזו הצוואה הלא כתובה של יובל, ושמגיע לו".

בגיל 30 החל קסטלמן ללמוד משפטים, וכשסיים עבד כעו"ד במנהל הבכיר בשירות נציבות המדינה. "הוא היה מאוד גאה בעבודה הזו, והרגיש שהגיע לפסגה", מעיד עליו אביו. "חווינו את זה בכל הרבדים של חייו. היו לו כמה מערכות יחסים משמעותיות, חיי חברה תוססים. אני זוכר שהוא אמר לי כמה פעמים, 'אבא, אני מרגיש שדברים מסתדרים לי בדיוק כמו שאני רוצה ועכשיו הגיע הזמן להשקיע בזוגיות'. הוא אפילו קנה דירה חדשה ואמר לנו, הפרויקט הבא הוא להביא לשם אישה וילדים".

ביום שבו הוצא להורג בשוגג, יובל היה אמור לחגוג יום הולדת עברי ולועזי כאחד. אירוע כזה שמחבר את שני התאריכים מתחולל אחת ל־19 שנה, ולכבודו קסטלמן תכנן להגיע לצפון ולחגוג עם בני משפחתו. "כולנו שמענו על הפיגוע בירושלים, אבל יובל היה צריך להיות ביום מילואים בפתח תקווה", מספר האב. "ולכן לא דאגנו. בצהריים שלחנו לו הודעות מזל טוב שמחות כמו בכל שנה וגם החברים שלחו, אבל הוא לא ענה".

"באותו יום יצאתי למשמרת התנדבות במשטרת התנועה, ואחר כך ישבתי עם אשתי לקפה, ופתאום הבת שלי קיבלה טלפון ומישהו מהקו השני הציג את עצמו כשוטר ימ"ר ירושלים, ושאל על הארנק של יובל. היא לא כל כך הבינה מה רוצים ממנה והעבירה לי את הטלפון. השוטר אמר, 'קוראים לי שלמה, הארנק, הטלפון והאקדח של הבן שלך אצלי, ואתה יכול לבוא אלינו ולקחת אותם, רק את הנשק תצטרך להשאיר בתחנה'. שאלתי, 'סליחה, למה הדברים של הבן שלי נמצאים אצלך?', והוא אמר, 'אה, אתה לא יודע?', נבהל וניתק את השיחה".

ככה, בלי הכנה?
"כן. זה היה מטלטל. אחרי כמה דקות הוא שוב התקשר ואמר, 'תראה היה היום בבוקר פיגוע בירושלים וכנראה הבן שלך קצת נפגע, אבל הכל בסדר, הוא בבית חולים'. קפצנו מהכיסא, תפסנו את הראש. בלי לחשוב פעמיים רצנו לאוטו והתחלנו לנסוע. השוטר אמר שיובל בבית החולים הדסה עין כרם, אבל כשהתקשרנו מהדרך כדי לברר מה מצבו, אמרו שהוא לא הגיע לשם. התקשרנו שוב אל השוטר והוא אמר שייתכן שהעבירו אותו להדסה כאלמוני. תוך כדי הנסיעה התקשרנו לכל בתי החולים בירושלים, עד שהתברר שיובל בשערי צדק".

הגיעו אל בית החולים נסערים ודאוגים. "הרופא ועובדת סוציאלית הכניסו אותנו לחדרו וסיפרו שיובל הגיע אליהם בשעות הבוקר לאחר הפיגוע, שהוא במצב קשה מאוד ושמאז הם מנסים להציל את חייו. ראיתי את הילד שלי מחובר לצינורות ולמכשירים והרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. החייל ירה לו לתוך הפה, וזה היה מראה קשה מאוד. אבל קשה יותר הייתה המחשבה שהאיש הזה, שסיכן את עצמו כדי להציל אזרחים, נאבק על חייו כל כך הרבה שעות לבדו, בלי שאף אחד לא טרח לעדכן אותנו ולשלוח לקרוא לנו להיות לצדו בשעות האחרונות לחייו. הרי אפילו בתאונות דרכים קצין הנפגעים מעדכן את בני המשפחה באופן מיידי".

איך המשטרה הסבירה את זה?
"הם אמרו שניסו להשיג אותי ולא הצליחו. וזה שקר, כי הייתי זמין כל אותו הבוקר, והם יכלו להתקשר לבת שלי מהרגע הראשון. במקום זה שלחו אותו כאלמוני ולא טרחו לברר את זהותו. בבית החולים מצאו בכיסו מפתחות של רכב חלופי מחברת הביטוח. אז העובדת הסוציאלית ניסתה להתקשר לחברה כדי להשיג עליו מידע ולא הצליחה. אבל המשטרה לא עשתה כלום. פשוט כלום, למרות שהיה לה את הארנק של יובל ובתוכו לפחות שמונה תעודות מזהות: לוחם, עו"ד, עובד הנציבות. כל תעודה עם תמונה ופרטים. זה היה המשך ישיר להתנהלות הרשלנית בזירה".

"עד ראייה שהיה שם השלים לנו מאוחר יותר את התמונה. הוא נסע אחרי יובל מהכיוון הנגדי וראה אותו עוצר עם רכבו, מסמן לו להתרחק ומסתער עם הנשק. כשפסקו היריות, העד ניגש ושאל את השוטרים, איפה האזרח שהסתער כדי לירות על המחבלים, והשוטרים אמרו לו, 'על איזה אזרח אתה מדבר, יש לנו פה שלושה מחבלים'. העד אמר, 'מה פתאום, היה לידי אזרח שהסתער וחיסל אחד מהם', והראה להם את הרכב של יובל עם הווייז הפתוח עדיין. כלומר, גם השוטרים בזירה הבינו שהיה אזרח בזירה, ולא הייתה להם שום סיבה לשלוח אותו לבית החולים כאלמוני".

יכול להיות שגם בבית החולים חשדו ביובל שהוא מחבל?
"גם אשתי שאלה את השאלה הזאת והשבתי לה שלא, כי צוות בית החולים עשה מאמצים עילאיים להציל את יובל. אם כי הם אמרו לנו שגם אם היה מגיע מחבל, הוא היה מקבל את הטיפול הראוי לפצוע".

קסטלמן לא שב להכרתו, ושעות אחדות לאחר שבני משפחתו הגיעו אליו הלך לעולמו. "לפחות הספקנו להיפרד ממנו", אומר אביו. "כל המשפחה עמדה סביבו, מחבקת, בוכה, סיטואציה שאני לא מסוגל אפילו לתאר את פרטיה".

באותו בוקר, בשעות שמשפחתו של קסטלמן עדיין לא ידעה דבר על האסון, התקשר העיתונאי ינון מגל לאביעד פריג'ה והתייחס אל החייל שירה בקסטלמן כאל גיבור שהרג מחבלים. פריג'ה העיד על עצמו שהוא נוער גבעות ואמר ש"כל חיילי צה"ל מתים לעשות 'איקס'". כשנשאל אם הם ביצעו וידוא הריגה, השיב, 'כן, ירינו עד שהם נפלו", וזכה בתמורה בברכתו של מגל, "יישר כוח".

בשבעה התקשר מגל אל האב השכול והתנצל בפניו. "ינון מגל אמר לי שהוא יצר קשר עם החייל שעתיים אחרי שירה ביובל ושהוא לא ידע בכלל שמדובר ביהודי. עד כדי כך ההתנהלות שם הייתה כאוטית, אבל לא קיבלתי את ההתנצלות שלו, כי מצופה מאיש תקשורת לברר את העובדות לפני שהוא מראיין מישהו. אמרתי למגל, 'רק מהתשובות של החייל אתה רואה עד כמה הוא זחוח ומנותק מהמציאות'".

הדברים התבהרו רק באותו ערב מר, לאחר שיובל קסטלמן נפטר מפצעיו. כתב חדשות 13 יוסי אלי חשף את הפרטים ובהם ההבנה שיובל ירה במחבלים ונורה על ידי פריג'ה. סרטון המתעד את ההמתה המצמררת עלה לרשתות והפך ויראלי. "עד אז חשבתי שיובל נפצע מהמחבלים. זו הייתה התבנית שהתקבעה לי בראש. לא חשבתי לרגע שהוא נפגע מחייל יהודי שירה עליו בפראות ולא שעה לתחנוניו", אומר קסטלמן האב.

"פריג'ה הזה ירה לא מחובר, לא מאורגן. אז מיד התחלתי לברר מה עשו איתו. בגלל שאני מתנדב במשטרה, אני יודע איך מתנהלת זירת פיגוע ואיך צריך לטפל בממצאים הראשוניים בשטח. כשסיפרו לי שעשו לחייל תחקיר ראשוני ושלחו אותו הביתה עם הנשק, לא האמנתי למשמע אוזניי. הדבר הכי בסיסי שהתבקש היה לקחת את הנשק שלו, לאסוף תרמילים בזירה, לסגור אותה ולהבטיח שהיא לא תזדהם. במקום זה המשטרה עשתה הכל כדי למנוע חקירה ולהקשות על הפללת פריג'ה".

אחד המחדלים החמורים בפרשת קסטלמן היה העברת הגופה לקבורה בלי לבצע בה נתיחה שלאחר המוות. לטענת המשטרה, משיחה שקיימו עם הרופאים שטיפלו בקסטלמן, הבינו שהקליעים עברו בגופו ולא נמצאו בצילום, ועל כן לא היה צורך בנתיחה. רק מאוחר יותר התברר שהשוטרים כלל לא שוחחו עם הרופאים שניתחו את קסטלמן כדי לברר עמם אם נמצאו קליעים בגופו. אבל באותו השלב המשפחה לא ידעה על כך דבר. "כבר בבית החולים שאלתי את הרופא אם יבצעו בבני נתיחה שלאחר המוות", מספר קסטלמן, "והרופאים אמרו שהמשטרה החליטה שאין בזה צורך".

שעות אחדות לפני ההלוויה התקשר קב"ט המועצה ושאל אם יש למשפחה התנגדות שהשר בן גביר יגיע. "אמרתי מיד שאין לי התנגדות", מספר האב. "אני לא מתייג אף אחד, לא צובע שום דבר בצבע פוליטי, אבל אני כן מבקש שלא תהיה תקשורת בלוויה. אז בן גביר הודיע שהוא לא יגיע".

"אני לא יודע אם הוא ביטל בגלל שלא הייתה תקשורת שתתעד את השתתפותו, אבל הוא התקשר אליי במהלך השבעה והרגשתי שהוא מנסה להגן על החייל שירה בבני. בשלב מסוים הוא אפילו שאל אותי איך אני יודע מה עבר לו בראש. אמרתי לשר, 'מה מעניין אותי מה עבר לו בראש? הוא התנהג בניגוד לכללי הפתיחה באש, הוא לא זיהה במי הוא יורה, הוא לא זיהה את פרטי האירוע, ולכן אסור היה לו ללחוץ על ההדק, נקודה'. לא הבנתי למה בן גביר מתקשר לאב שכול ומנסה להיות הסנגור של החשוד בהריגת בנו".

מה דעתך על חלוקת הנשקים שהוא יזם וקידם?
"אני לא נגד, אבל צריכה להיות אחריות למי שמחלק נשק ולמי שמקבל אותו. גם אני נושא נשק אבל מחויב לכללים שמגיעים עם האחריות הזו: אם לא מזהים מטרה ולא לגמרי מבינים מה קורה באירוע, לא מתערבים".

המונים הגיעו לנחם את בני משפחת קסטלמן, רבים מתוכם שהתוודעו לנסיבות מותו המיותר וחשו צורך לבוא ולהשתתף בצער. "הגיעו אנשים שלא הכירו את יובל אבל הזדעזעו ממה שראו בסרטון, והיו הפוליטיקאים שבאו לנחם ודיברו על הגבורה של יובל", נזכר קסטלמן. "בני גנץ הגיע וחיבק אותנו. הוא אמר, אין לי אחריות על המשטרה, אבל הבן שלכם היה במילואים, ובתור איש צבא לשעבר אני חושב שזה אירוע נוראי שלא היה צריך לקרות".

"שר הביטחון גלנט, לעומתו, אמר שהוא עסוק והציע לדבר איתי בטלפון. גם צבי סוכות, שפרסם פוסט על גבורתו של החייל היורה, בא לנחם אותנו. הוא בכה ואמר, 'לא ידעתי, לא הבנתי, ומי שגיבור בסיפור הזה הוא הבן שלך', וחזר בו מכל מה שכתב. גם הוא התבסס על הראיון של החייל לינון מגל שבו הוא התרברב שהרג מחבל".

וגם מפכ"ל המשטרה שבתאי הגיע לנחם. "דיברתי איתו בארבע עיניים. אמרתי לו, הבן שלי נרצח, הוציאו אותו להורג. והמפכ"ל אמר, תהיה חקירה, תסמוך עליי שהאירוע ייבדק והאמת תצא לאור. שר המשפטים לוין, לעומת זאת, נעלם. כשהחקירה עברה למח"ש, לא שמענו את קולו, למרות שמח"ש כפופה למשרד המשפטים".

ובשבת הראשונה לאסון, בעיצומה של השבעה, הגיע רפ"ק נדב כוגן, ראש צוות החקירה בימ"ר ירושלים, שדיווח באופן שגוי לבית המשפט השלום כי לא נמצאו קליעים בגופתו של קסטלמן, כדי לספר למשפחה את גרסתו לאירוע. "שאלנו אותו, 'כמה כדורים ירו ביובל?', והקצין אמר, 'לא יודע'. שאלנו, 'למה לא עשיתם נתיחה?', והוא התחיל לגמגם שלא היו קליעים בגופה ולכן לא היה צורך בנתיחה".

"האיש הזה שישב אצלי בסלון ולא התבייש לכתוב מזכר שקרי שהוא בדק עם הרופאים ושאין קליעים בגופה, בכלל לא טרח בפועל לדבר עם הרופאים. לו היה טורח לקרוא את הדוח הרפואי הראשון שהוציא בית החולים, היה רואה שכתוב שם שנמצאו שרידי קליעים. הרופאים עצמם אמרו לנציגי התביעה הצבאית שאף אחד לא דיבר איתם ושאם מישהו מהמשטרה היה פונה לרופאים שטיפלו ביובל הפצוע, הם היו מיידעים אותם שיש קליעים בגופו ולכן חובה לערוך לו נתיחה".

ואכן, העיתונאי יוסי אלי, שמלווה את הפרשה, חשף בערוץ 13 את דוח צילום ה־CT מבית החולים, המעיד שנמצאו בגופת קסטלמן שרידים מתכתיים של חלקי קליעים בחזהו ובפניו. באותו שלב המשטרה חקרה את עצמה, ומצ"ח נמנעה מלהתערב. במקביל, היחידה הארצית לחקירות מבצעיות (יאל"ם) במשטרה הצבאית החלה גם היא לחקור את הפרשה בשל העובדה שפריג'ה וחברו הם חיילי מילואים. שניהם נחקרו באזהרה, ופריג'ה נעצר בחשד להמתה בקלות דעת.

שבוע לאחר האירוע, בדיון על הארכת מעצרו, קבע שופט בית הדין הצבאי כי "החשוד ביצע ירי שלא כדין, לא מתוך צורך מבצעי אלא מתוך קלות דעת ביחס לאפשרות מותו של מי שכבר אין נשקפת ממנו כל סכנה", אך הוסיף שמשום שלדברי המשטרה לא נמצאו קליעים בגופת המנוח, ולא נערך ניתוח שלאחר המוות, "ספק רב אם יהיה ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר באיזה שלב נפגע המנוח פגיעות שהיו מובילות בסופו של דבר למותו".

באותו ערב, בשל חוסר מסוכנות, שוחרר פריג'ה למעצר בית בתנאים מגבילים ובהמשך שוחרר מהם, ובית המשפט והתביעה הצבאית המליצו להוציא את גופת קסטלמן מקברו ולבצע בו נתיחה. "הפרקליט הצבאי הראשי ואנשי צוותו באו אלינו הביתה והסבירו את חשיבות הנתיחה", אומר קסטלמן בקול רועד. "גם השופט אמר, אני לא רואה איך אפשר לבסס אישום בלי שתעשו נתיחה, ולכן הסכמנו".

לא פשוט להוציא בן מקברו.
"כאנשים מאמינים זה אחד הדברים הכי קשים שעברנו. הוצאת המת מקברו פוגעת בנפש ומצערת את הנשמה, אבל הסכמנו, כי ידענו שבנסיבות שנוצרו, אם המטרה היא להשיג צדק ליובל, זה בלתי נמנע, וזה מה שהוא היה רוצה שנעשה. אז הוציאו את גופתו וביצעו את הנתיחה, והיא לקחה זמן כי גם באבו כביר היו עסוקים, אבל בסיומה מצאו קליע אחד שלם של רובה M16 ורסיסי קליעים, ומאז אנחנו ממתינים להשלמות ולממצאים נוספים".

המידע מהנתיחה התפרסם, קמה סערה ציבורית גדולה, ומפכ"ל המשטרה נאלץ להתייחס לטענות על כשלי המשטרה. על כן הורה על מינויו של ניצב יגאל בן שלום, ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, כקצין בודק מטעם המשטרה לבדיקת הטענות על רשלנות וטיוח בחקירת הריגתו של קסטלמן. הנבדק העיקרי בפרשה היה רפ"ק כוגן, שדיווח לבית המשפט שלא נמצאו קליעים בגופתו של קסטלמן.

עוד המשטרה ממשיכה לחקור את עצמה, ופרקליט המדינה עמית איסמן הנחה את מח"ש לפתוח בבדיקת התנהלות צוות החקירה המשטרתי, ובמקביל אסר על בדיקת המשטרה העצמאית. "מפקד ימ"ר ירושלים יצר איתנו קשר ואמר שהוא רוצה להיפגש כדי להסביר מה קרה", מספר קסטלמן. "אמרנו לו שנשמח מאוד, אבל שזה יהיה במקום ניטרלי, שלא נגיע למשרדי המשטרה כאחרוני העבריינים. הוא התעקש שבכל זאת נגיע למשטרה, וזמן קצר לאחר מכן אמר, בעצם אסור לי לדבר כי החקירה עברה למח"ש".

פרשת הריגתו של יובל קסטלמן הביאה לשיא את הדיון הציבורי סביב הוראות הפתיחה באש, הוצאה להורג של מחבלים ללא משפט ומדיניות חלוקת הנשק, שהתגברה באופן ניכר בעקבות המלחמה. במענה לשאלת כתבים במסיבת עיתונאים שקיים ראש הממשלה נתניהו בנוגע ליד הקלה על ההדק ומדיניות חלוקת הנשק, התייחס נתניהו לקסטלמן ואמר שדווקא נוכחות אזרח חמוש הצילה חיים, ולא נשקו של החייל.

הוא הודה שחלוקת כלי נשק עשויה לגרום גם נזק וסיכם במילים "זאת המדיניות, יש מחירים - ואלה החיים". דבריו של נתניהו העצימו את הביקורת בתקשורת וברשתות החברתיות. השר בני גנץ הגיב על הדברים וכתב "אלו לא החיים, האירוע מחייב הפקת לקחים". גם קסטלמן שמע את דברי נתניהו והתפלץ. "מדובר באדם שהוציא את הבן שלי להורג ואלו החיים? החיים שלי מי, בדיוק? לגופים האחראים יש כלים לחקור מה קרה, לתשאל, להוציא מזכרים. אבל הם יצאו בהצהרה עוד לפני שידעו את העובדות".

נתניהו התנצל בפניך על האמירה הזאת?
"ראש הממשלה התקשר אליי. אמרתי לו, למה אתה אומר 'אלה החיים'? אלה החיים של החייל שיורה בחף מפשע או של מי שנפגע ממנו ומת? ונתניהו אמר, 'במסיבת העיתונאים שאלו אותי על הנשק ולא ידעתי את העובדות ומה בדיוק קרה באירוע של הבן שלך'. אמרתי לו, גם באופן כללי אסור להגיד את זה. ואז ראש הממשלה סיים את השיחה ויצא והתראיין ואמר על יובל שהיה גיבור. אבל אני לא קיבלתי את זה. גם אם אתה ראש הממשלה ועדיין לא יודע את העובדות, אל תגיד כלום".

ארבעה חודשים חלפו מאז הריגתו של קסטלמן, וההליכים בעניינו נמשכים ונסחבים. "מכל ההצהרות הגדולות, מח"ש לא פתחה בחקירה אלא בבדיקת האירוע והיא תקועה עדיין שם, בשלב המקדמי שבו מחליטים אם לפתוח בחקירה או לגנוז את התיק", אומר האב משה בזעם. "מסרנו להם חומרים, שאלנו שבוע אחרי שבוע מה קורה, וכשהבנו שהדברים לא מתקדמים, ביקשנו להיפגש עם ראש מח"ש כדי לקבל עדכונים, שהרי לא מדובר בבדיקה מסובכת, זה לא חקר האטום. לאורך ארבעה חודשים היא סירבה בתוקף. רק השבוע סוף־סוף הודיעו לנו שהפגישה איתה תתקיים".

פגשתם את אביעד פריג'ה?
"לא. מיד אחרי שהסרטון שתיעד את ההריגה התפרסם, האיש הזה לקח שני עורכי דין בכירים להגנתו ושני יועצי תקשורת. בשלב מסוים ההורים שלו העבירו לנו מסר שהם רוצים להיפגש ולבקש סליחה. אמרתי, 'אולי נדבר ביום כיפור, בטח לא עכשיו'. הסברנו שאנחנו מאוד־מאוד כועסים, כי במקום שנהיה בטקס הענקת אות גבורה ליובל שסיכן את חייו כדי להציל יהודים בפיגוע, אנחנו מתאבלים עליו והוא שוכב בקברו. אז המשפחה פרסמה מכתב פומבי וגם דרכו לא לקחה אחריות על המקרה".

מה נאמר במכתב?
"שפריג'ה שבור, שהוא מצטער, שהוא לא ידע, והכל מנוסח באופן כזה שניכר שעורכי דין ויועצי תקשורת עברו על הדברים. מאז האירוע אנשים אומרים, הוא נוער גבעות. פריג'ה עצמו העיד על עצמו שהוא נוער גבעות, אבל זה ממש לא מעניין אותי ואני לא רוצה לשייך אותו למגזר כזה או אחר. אני חושב שההתנהלות שלו הייתה פגומה חוקית ומוסרית. הוא ראה מטרה מול העיניים ובניגוד לחוק ולהוראות, פתח עליה באש. לכן חשוב לי רק המעשה שעשה והעונש שיקבל עליו כדי שדברים כאלו לא יחזרו על עצמם בזירות אחרות. כבר היו פה אנשים שאמרו שגם אם יזדמנו לזירת פיגוע עם נשק, לא בטוח שהם יפעילו אותו, כי הם יחששו שיבוא חייל, לא יבין מי נגד מי, לא יראה בעיניים, יחשוב שהוא במערב הפרוע וירסס אותם".

רבים השוו את מותו הטרגי של יובל לאירוע שבו החייל אלאור אזריה הרג מחבל מנוטרל.
"גם לי זה עבר בראש. זו אולי סיטואציה דומה כי בשני המקרים היה רצון להוציא להורג מחבל. אבל ההבדל הגדול הוא שבאירוע ההוא, אזריה ידע שמדובר במחבל, כל מי שהיה בזירה ידע בבירור שמדובר במחבל, ואילו במקרה שלנו פריג'ה בכלל לא זיהה מי המחבל בזירה, ולכן אסור היה לו להתערב ולפעול. חובתו הייתה לוודא שהוא יורה במחבל ולא באזרחים. הבן שלי הגיע למרחק של חצי מטר מהמחבל תוך סיכון חייו רק על מנת לוודא שהוא לא יפגע בעוברים והשבים. אבל החייל התנהג בצורה הכי עבריינית ורשלנית, הוא לא ידע מה בדיוק קורה בזירה ומי הנפשות הפועלות ובכל זאת פתח באש מתוך כוונה להרוג".

לא רק הנסיבות מייסרות את משפחת קסטלמן, גם ההמתנה הממושכת וחוסר האונים מול התנהלות הגופים האחראים מעצימים את הכאב והתסכול. "אנחנו שבורי לב", אומרת תמי קסטלמן, אשתו של משה ומי שגידלה את יובל מילדות, "כואב לי שזה קרה דווקא לו, שהיה איש רודף צדק ויצא מגדרו בכל מקרה שצריך היה להגיע בו לחקר האמת. הוא מת מוות מיותר, והידיעה הזו מעצימה את הקושי כי איבדנו אותו פעמיים, בפעם הראשונה כשהוא נכנס להציל אחרים, ובמקום שיכירו לו תודה, הרגו אותו, ובפעם השנייה, כשהתנהלו בצורה כל כך רשלנית וחסרת רגישות. הידיעה שזה קרה בשלב שבו יובל הגיע לפסגה מסוימת בחייו קורעת את הלב. הכל היה יכול להסתיים לגמרי אחרת. יכולנו ללוות אותו ברגעים המאושרים ביותר, לראות אותו מתחתן ומקים בית, לחבק נכדים ממנו. זה לא יקרה".

השבוע פנתה המשפחה לפרקליט המדינה בדרישה לאלץ את מח"ש לפתוח סוף־סוף בחקירה. במכתב שנשלח על ידי עו"ד דניאל חקלאי ועמית שלף, המייצגים את המשפחה, נכתב כי "הימנעות מחקירה פלילית מטעם מח"ש טומנת בחובה הן מעשה עוול והן מסר שלילי למשטרת ישראל, לפיו אין הבחנה בין שוטר שפועל כראוי לבין שוטר שבוחר לבצע מעשים פסולים".

במכתב ביקשו בני המשפחה להיפגש עם פרקליט המדינה וציינו כי פרק הזמן הרב שחלף מאז הוא הודיע שמח"ש תבדוק את התנהלות השוטרים באירוע איננו מידתי והוא עלול להוביל לשיבוש הליכי חקירה אם זו תיפתח, ולסייע לנחקרים לתאם גרסאות. "אנחנו חוששים שהכוונה של מח"ש הייתה לסגור את התיק ולהשאיר את הסיפור במישור המשמעתי, והם פשוט מחכים שמשהו אחר יקרה בכותרות ואז אפשר יהיה לשחרר את ההחלטה בלי שהיא תגרום רעש ציבורי", אומר קסטלמן. "כי לא רק שהם עדיין לא קיבלו החלטות, הם גם לא הסכימו לשתף אותנו אם יש התקדמות ואיפה הדברים עומדים".

ועדיין, ולכל אורך הזמן הנורא שחלף, האב השכול ממשיך להתנדב במשטרה. "אני עושה את זה למען הציבור, לא למען המשטרה", הוא אומר בפשטות. "וזה מתקשר לכל האנשים הרבים ששואלים אותי אם להוציא רובה ולהציל אנשים תוך סיכון עצמי כמו במקרה של יובל שלנו, או לשמור על החיים ולעמוד מנגד. אני אומר לכולם, לא צריך להשליך את הערכים של העם היהודי ולעמוד מנגד, כי הגבורה הזו לרוץ ולעשות מעשה היא הדבר שמייחד אותנו משאר העמים. אנחנו לא צריכים לנהוג אחרת, אלא להחליף את האנשים שלא ראויים לנהל את הגופים החשובים שאחראים עלינו, באנשים ראויים וערכיים שמתאימים לתקן את הרוח הרעה ששוררת שם. רק כך אנשים אחרים ימשיכו, כמו יובל, לעשות מעשי גבורה אבל יסיימו אותם עם צל"ש ולא עם קבר". 

תגובת המשטרה

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו משתתפים בצערה של משפחת קסטלמן על אובדן יקירם. לפני ארבעה חודשים התרחש פיגוע טרור רצחני בכניסה לירושלים שבו נהרגו ארבעה אזרחים. שלושה נרצחו מירי המחבלים, ואזרח נוסף - יובל קסטלמן ז״ל, שסייע בנטרול המחבלים באומץ לב, נורה על ידי חייל מילואים בצה״ל שנטרל את המחבלים שניות קודם לכן עם חייל נוסף. הירי בוצע כשחשב בשוגג שמדובר במחבל נוסף, זאת למרות איתותיו הברורים של יובל בזירה".

"מדובר בזירת פיגוע מורכבת, שממנה פונו 16 פצועים (בהם יובל, שבהמשך נפטר מפצעיו בבית החולים), זירה שבה פעלו במשך שעות ארוכות חוקרי זיהוי פלילי וחבלני משטרה להפוך כל אבן. בשל ריבוי הנפגעים, מלאכת השלמת איסוף הממצאים ובדיקתם ביסודיות, לצד פעולות נוספות ומיידיות שנדרשו בזירת הפיגוע (סריקות אחר מחבלים נוספים, בדיקת אפשרות לסייענים, מעצר קרובי המחבלים, זיהוי המחבלים וכיו״ב), מספר נפגעים פונו לבתי החולים בכדי להציל את חייהם (בהם יובל ז״ל) כאלמונים ולא זוהו בוודאות בשעות הראשונות שלאחר הפיגוע - שכן הצלת חיים קודמת לזיהוי הנפגע".

"בעת איתור החפצים בזירה נוצר קשר עם בני המשפחה באופן ראשוני, ורק לאחר זיהוי ודאי של החוקרים בבית החולים, ניתן היה למסור הודעה מסודרת למשפחה בהמשך אותו היום. נוכח העובדה שברור היה לחוקרי המשטרה כבר ביום הפיגוע ממה נהרג יובל ז״ל, ההחלטה על שחרורו לקבורה התקבלה על ידי ראש צוות החקירה בהתאם לממצאים שהיו באותה עת, זאת ללא משוא פנים ומבלי שיקולים זרים או השפעות חיצוניות כלשהן".

"כבר בבוקר למחרת הפיגוע, עורבו חוקרי מצ״ח ביוזמת המשטרה, עצרו בהמשך את חייל המילואים לחקירה ומנהלים אותה מאז ועד היום בסיוע של המשטרה, שאף תרמה לחיזוק התשתית הראייתית הקיימת בתיק. אף שהחקירה בעניין הירי ביובל נוהלה באותה עת במצ״ח, כבר באותו הסופ״ש, יומיים לאחר הפיגוע וכשהחקירה עדיין הייתה בראשיתה, המשטרה שלחה קצין משטרה כדי לעדכן את בני המשפחה על מה שהיה ידוע וניתן לעדכן באותה העת, עדכון שהפך לצערנו להכפשות אישיות נגד אותו הקצין, היחידה החוקרת והמשטרה".