גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, כיום על קו נירים - באר שבע. בקיבוץ נירים הוא מתגורר רוב השבוע, על מנת להמשיך את פעילות המועצה מקרוב, להיות צמוד לכלל היישובים אשתו מלמדת את ילדיי בארי בים המלח, ורק בסופי השבוע המשפחה שלו מתאחדת.
"שיחטפו את לפיד": כתובות מזעזעות התגלו בבניין המפונים מהעוטף | פרסום ראשון
מביעים הזדהות: יש לבטל את חגיגות המימונה ההמוניות בפארקים השנה | דעה
בסופי השבוע הם נפגשים כולם, יחד עם הילדים, בדירה בבאר שבע. למרות הכול, בלב, הבית הוא נירים. למרות שהמגורים כעת הם בבאר שבע ,המצב מסובך מבחינתו ולא פשוט, הוא מודה ש"מצב הרוח גם כן ירוד".
עד שהחטופים לא יחזרו, זה הנושא העיקרי שמעסיק את אנשי הקהילה שלו. הוא מציין ש"הנפש נפגעה, המון מהנפגעים הם כמובן אנשים שאנחנו מכירים. התושבים שלי עדיין לא חזרו באופן מלא, וזה עניין שמעסיק ומטריד אותי לא פחות".
את השבעה באוקטובר הוא מסכם כ"הפתעה וכאוס" ואז הוא מפרט את ההתרחשויות כפי שהוא חווה אותן: "הייתי בממ"ד החל מההתרעה הראשונה, אחרי מספר דקות התחלתי לקבל הודעות מאנשי היישובים סמוכי הגדר, שיש מחבלים בכל מקום".
הוא ניסה לתקשר עם הצבא ולא קיבל תשובות, "רק אחרי המון זמן הם ענו לי ואמרו שהם בדרך, אבל זו לא בדיוק הייתה הסיטואציה". עוברות השעות, ירקוני עדיין בממ"ד, כיתות הכוננות נופלות אחת אחרי השנייה. "באותם רגעים גם הבנתי שחממי ז"ל נפל בקרב, סמוך אלינו והוא מנותק קשר".
ירקוני מתייחס לתקרית בה סא"ל אסף חממי, מפקד חטיבת עזה הדרומית, וצוות החפ"ק שלו, סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודצקי, קפצו להגיב להתראות חדירת הגדר, הסתערו ולחמו בעוז, נגד המחבלים בנירים תגובתם המהירה וגבורת לחימתם הצילה ככל הנראה רבים מתושבי נירים. גופות שלושת הגיבורים האלה נחטפו לרצועת עזה ומוחזקות עדיין בידי ארגון הטרור שם. רק בסביבות השעה 20:00 בערב, לאחר יותר מ-12 שעות בממ"ד הצליחו לחלץ את אנשי נירים. "אלו היו שעות ארוכות וקשות", אומר ירקוני.
לאט לאט גודל האסון התבהר לו והוא הבין שכל היישובים צמודי הגדר פשוט נכבשו על ידי החמאס בחמש השעות הראשונות למתקפה. בבוקר למחרת, הצליח להגיע למשרדי המועצה לאחר לילה קשה וקיבל החלטה קשה גם היא: "החלטנו לפנות את כלל היישובים. הממשלה החליטה לפנות רק 11 מהם, אבל אנחנו החלטנו לפנות את כולם, ללא יוצא מן הכלל".
עדיין הייתה לוחמה, עדיין היו מחבלים, ולא רצינו לקחת שום סיכון. מאז ועד היום הוא מרגיש שהם "באירוע גדול, כל יום מוביל אותנו להפתעה חדשה. עד היום אנשים לא מבינים מה קרה פה, ואת גודל האסון שהיה פה".
הדבר הכי חשוב לו הם התושבים. "מההתחלה זה היה ככה וגם עכשיו, כובד המשקל מונח על התחושות שלהם. איך הם מרגישים? מה איתם ומה יהיה איתם? ההרגשה שלהם והטיפול בהם והאפשרות שלהם לחזור לאשכול - זה הכול מבחינתי". הוא מתמקד בתחום שבו יש לו שליטה
לדבריו, בחינוך: "החינוך נותן יציבות למשפחות, ובגלל זה אנחנו משקיעים המון מאמץ ותקציבים, כדי לייצר מקומות לימוד ומסגרות חינוכיות, פעילויות בלתי פורמליות וכדומה".
"גם הצוותים שלנו עברו המון, ואנחנו מנסים להיעזר במקורות חיצוניים על מנת להשלים את הפערים. בהיבטי כוח אדם. מחלקות הרווחה והחוסן שלנו פועלים פי עשר יותר מהרגיל על מנת לסייע. "אנחנו מנסים להביא את הקהילה ליציבות מסוימת ולייצר שגרה על מנת להוביל לחוסן קהילתי".
לצערו, על המצב הבטחוני אין לו שליטה, "עד שלא יגיעו הגורמים הביטחוניים והמדיניים ויגידו לתושבים בפה מלא - אין סכנת חדירה ליישובים, אני לא מאמין שכולם יחזרו. הדברים הכי חשובים זה הנפש וגוף האדם. את הבטון והבתים נתקן, אבל נפש האדם והביטחון של המשפחות זה הדבר הכי חשוב עבורי".
אשכול היא יעד מועדף של הטרור מעזה בדמות רקטות ופצמ"רים שהחמיר מאז תכנית ההתנתקות והשתלטות חמאס על הרצועה וכך גם לדאבון הלב באירועי השבעה באוקטובר. בעבר התבטא ירקוני ואמר שתוכנית ההתנתקות הייתה טובה לישראל, תהינו ושאלנו אם הוא עדין חושב כך? ירקוני מצהיר שדעתו בעינה נשארה.
"אני עדיין דוגל בכך שההתנתקות הייתה דבר מאוד נכון וחשוב, כי האלטרנטיבה הייתה לדעתי יותר גרועה". טענתו שההתנתקות מטרתה הייתה להביא לקו גבול ברור וזו המדיניות שצריכה להיות. "אמרתי את זה גם לפני - כל מי שמתקרב לגבול אסור לו לעבור שם, וזה מה שצריך להיות".
ירקוני מוסיף טיעון: "אם היינו יושבים בעזה, לא הייתה לנו יכולת מבחינת וההסכמה הבינלאומית וההסכמה הפנימית, לעשות מה שאנחנו עושים בעזה כעת". על רקע הקריאות ל"עיסקה בכל מחיר", שאלנו על עמדתו בנושא? האם יש קווים אדומים? עקרונית הוא מסכים עם הקריאה הזו ועם זאת אומר ש"ברור שיש קווים אדומים", אבל לא מפרט אותם. הוא קורא לממשלה: "תשימו את הקווים מאוד רחוק".
לדעתו, המחויבות העליונה היא לחטופים ולמשפחות. "אנחנו צריכים להסכים לכל עסקה ואני חושש מאוד מעסקה שלא תכלול את כולם. יכול להיות שאין ברירה, אבל הוויתורים שלנו יכולים וצריכים להיות אינסופיים על מנת להביא את כל החטופים הביתה. גם את החיילים, החיילות, החטופים כולם וכמה שיותר מהר". לטענתו "צה״ל והמדינה מספיק חזקים ואני מקווה שלמדו מהטעות. "למלחמה יש זמן, אבל לחטופים אין".
במועצה האזורית אשכול חיים קצת פחות מ-16,000 תושבים, ב-32 ישובים, 14 קיבוצים, שלושה ישובים קהילתיים ו-15 מושבים. בישובים שמזרחית לכביש 232 חזרו לדבריו למעלה מ-50 אחוז מהתושבים לביתם, בישובים שמערביים לכביש, יותר קשה. מרביתם לא יכולים לחזור עדיין
מבחינה ביטחונית ונדרש עוד תהליך שיקום תשתיות פיזי.
ירקוני מאוכזב: "בשלב הזה, חשבנו שנהיה במצב בטחוני אחר, וזה כמובן משפיע על תחושת הביטחון של התושבים. הלך הרוח מורכב מאוד. אני שומע את התושבים, מצד אחד הם מאוד רוצים לחזור הביתה, אבל מצד שני הם חוששים מאוד אפילו לטווח הרחוק יותר". מבחינת התושבים החשש הגדול והמרכזי המובן מאליו הוא סכנת החדירה ליישובים. זה מה שלדברי ראש המועצה מקשה על כולם לחזור הביתה. "הפחד משתק".
הוא דורש להבין איך הצבא נערך לשמור על היישובים? וטוען ש"עד כה זה לא נאמר לנו, עד היום אף גורם צבאי בכיר לא פרס בפנינו את האפשרויות והסביר לנו מה הולך להיות". הוא דורש שתבוא ההנהגה ותגיד חד משמעית - האם יש סיכוי לחדירה? כי "התושבים רוצים לדעת ומגיע להם לדעת".
גדי סבור שצריכים להיות יותר חכמים מהמחבלים, פחות שאננים, יותר תוקפניים, לקחת בחשבון כל ספק לאירוע כאירוע ולהיערך בהתאם. "אחרת יהיה קשה מאוד להחזיר אותם", הוא קובע. "החכמה היא מה נעשה אחרי הטילים, איזו תגובה תהיה? צריך להגיב ולהראות להם שלא כדאי להם לירות. בלי זה אין לנו אפשרות לחיות כאן".
יישובי אשכול ברובם עוסקים בחקלאות, "אנחנו מנסים לעשות המון על מנת להחזיר את הפעילות לקדמותה, אבל יש כמובן קשיים ומגבלות, בעיקר באזורים צמודי הגדר". ירקוני מסביר שבחודשים הראשונים הייתה פגיעה משמעותית בחקלאות, גם שטחי כינוס רבים עדיין ממוקמים בשטחים חקלאיים, אז הפעילות טרם חזרה לשגרה. גם מבחינת כוח אדם, ישנו מחסור כבד מאוד. הוא גאה לומר "שעם ישראל התגלה בגדולתו והגיע לסייע".
עם זאת, על אף המתנדבים והעובדים שהגיעו, עוד ישנם קשיים ומגבלות, בעיקר בהיבטי כוח אדם ותשתיות מים. גדי מבטיח: "אנחנו נתאושש גם בפן הכלכלי והחקלאי, אבל רק אחרי שנסיים את הטיפול החשוב והסיוע לתושבים נוכל להתעסק בכך".
במבצע 'צוק איתן' ירקוני היה רכז המשק של הקיבוץ. פצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה כשעה לפני תום המלחמה פצעה אותו קשה והרגה את שני חבריו זאב עציון ושחר מלמד ז"ל. ירקוני איבד את שתי רגליו, עבר שיקום ארוך ומוצלח וכעת הוא מתהלך עם פרוטזות.
מלחמת 'חרבות ברזל' עד כה גבתה הרבה חללים וגם פצועים, רבים קטועי גפיים. שאלנו אותו, מה העצות שייתן למשתקמים כעת? ירקוני מצטער שאינו מצליח להגיע להרבה פצועים, "אבל אני אומר להם ואני מתכוון לכך בכל ליבי - כל עוד הראש עובד, אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים בחיים. אל תתנו לזה לעצור אתכם". "נכון, ישנן מגבלות" הוא מודה, "גם אני לא אעשה מה שאני יודע שאני לא יכול".
אך הוא מוסיף ומעודד אותם: "קיבלתם מכה והיא כואבת, אבל תיקחו את עצמכם ותדעו, שעם המכה הזאת אפשר לרוץ קדימה וכל העולם פתוח בפניכם. כשקשה, תתייעצו ותחשבו, אבל אל תוותרו לעצמכם. זה חשוב לכם, זה חשוב לסובבים אתכם, וזה חשוב לחברה עצמה. לא לתת לכאב לעצור אתכם".
ירקוני מקווה שבמדינה ימשיכו לטפל כמו שטיפלו עד עכשיו ומאמין שגם למי שאיבד גפה אחת או יותר, יש אפשרות לחיות באיכות חיים טובה ולעשות דברים משמעותיים. על מנת שנהיה מדינה כמו שאנחנו רוצים להיות, הוא אומר ש"חייבים להחזיר את החטופים הביתה. את כולם. אי אפשר להשאיר פצע כזה פתוח, בלי זה לא נהיה אותה מדינה".
חשוב לו שיהיה מובן שמה שקרה באשכול לא קרה מעולם ובאף מקום בעולם. "מדובר באירוע טראומתי וכאוס נוראי וכך צריך לחשוב כאשר מגיעים לטפל במועצה ובתושבים, רק כך תהיה תקומה אמיתית". ירקוני מחדד: "אם רוצים שתהיה תקומה למועצה, חייבים להשקיע לא בדיבורים אלא במעשים".
הוא מקווה שהתוכנית של תקומה תצא לפועל ויתנו לו להוציא אותה לפועל. "אחד המבחנים של מדינת ישראל זה לא הכסף שרשמו שיינתן, אלא הדרך בה נצליח להוציא את זה לפועל. אם ימשיכו עם כל ההגבלות והנהלים, אין סיכוי לקדם את העוטף", הוא פוסק.
