"למה אתן ולא אני" | החיילת ששרדה את המתקפה על בסיס אורים מספרת על חברותיה שנפלו

סמ"ר סהר אטדגי, בת 20 מבאר שבע, היא בת יחידה, יתומה מאב, שנפטר כשהייתה בת עשר, ללא אחים ואחיות. טרום ה-7 באוקטובר, כל שבת שנייה, היא סגרה יחד, במשך חצי השנה האחרונה עם החברות, שהיו לה כאחיות בבסיס. "רביעיית סמב״ציות השבוע המובחר״ כמו שקראו לעצמן, ישנו באותו החדר, בישלו, צחקו והיו כמשפחה אחת לשנייה. כאשר המחבלים חדרו לבסיס, סמ"ר סהר התחבאה יחד עם חברותיה בחמ"ל המוכר להן, שחשבו שהוא בטוח, אך המחבלים הצליחו למצוא אותן. סהר ממשיכה קדימה, אך נושאת עימה את זיכרון החברות כולן. היא משתפת את מעריב באירועי אותו היום ובגעגוע. 

סהר התגייסה בדצמבר 21' לפיקוד העורף, עברה כמה תפקידים והגיע להיות סמב"צית במחוז דרום. היא הייתה בקורס פיקוד, יחד עם שיר שלמה ז"ל ודנית כהן ז"ל, שנפלו בשבת השחורה. בקורס הזה, פיקדה על סמב"ציות, אחת מהן הייתה ליאור לוי ז"ל, שגם נפלה באותה שבת. "הייתי המפקדת שלה" סהר מספרת ומוסיפה: "בסוף הקורס יש שיבוצים וליאור קיבלה שיבוץ למחוז דרום, שגם אני שייכת אליו. חזרנו יחד למחוז באותו הזמן".

סהר אומרת: "שבוע-שבוע, הינו הארבע ביחד. אני, שיר, דנית וליאור. במשך יותר משנה. ליאור קצת פחות משנה, היינו בלתי נפרדות".

שבת השביעי לאוקטובר הייתה השבת שלהן בבסיס. "סגרנו באותו לילה, אני הייתי משמרת לילה משתיים בלילה עד שמונה בבוקר". בשעה שש הכול התחיל. סהר מתארת את המהומה: "אמרו לנו שיש טילים. המון בלגן. הבנות קמו משינה ובאו לחמ"ל". היא מרחיבה: "הלכתי לחדר להביא ציוד, חשבנו שמתחילים סבב לחימה של טילים, משהו שאנחנו רגילים אליו. נתקעתי באחת המיגוניות במשך כחצי שעה. באיזשהו שלב אמרתי למי שהיה איתי במיגונית, שאני יוצאת לכיוון החמ"ל". היא מסבירה: "אני לא יעילה במיגונית, אני צריכה להיות שם, זה התפקיד שלי". 

ברגע שהייתה שנייה של שקט מהאזעקות, הן רצו לכיוון החמ"ל. ליאור רצה למיגונית, שבה היה איתמר עיש ז"ל, והבנות יצאו אחריהן. סהר זוכרת היטב את שהתרחש: "אני מסתכלת ימינה ושומעת כל מיני צעקות בערבית, משהו לא ברור. אני רואה כמה דמויות בשיחים. פתאום, תוך שניה, יש עלינו צרור יריות. אני באותו רגע המשכתי לרוץ לכיוון החמ"ל, עשיתי עיקוף של כל הבסיס". 

סהר אומרת שחלק מהבנות חזרו למגורים לחדרים, ו"שתי בנות נהרגו בריצה הזאת, אופיר (אופיר דוידיאן ז"ל) וליאור. רק אני והקצינה התורנית הגענו מהריצה לחמ"ל. כשהגענו לחמ"ל, ברגע שהבנו שיש מחבלים בבסיס, נעלנו את כל הדלתות והבנו שאנחנו לכודות". בחמ"ל הן התחילו בטלפונים, להוציא מידע החוצה כדי שיעזרו להן. אחרי זמן קצר, המחבלים מצאו את החמ"ל ופרצו את דלתות המבנה. 

היא מתארת את רצף האירועים שהתרחש לאחר מכן, בו התושייה שלה באה לידי ביטוי: "אלינה, המפקדת התורנית החזיקה בנשק ונתנה את הנשק של אהרון שנפגע לשיר. הן השיבו אש, אבל המחבלים זרקו רימון לחמ"ל שהתפוצץ ושינה את התמונה. הם נכנסו לחמ"ל וירו לכל עבר. אחר כך הם וידאו הריגה בכולנו. עדן ספגה 12 כדורים בגופה ואותי הם פספסו". (אלינה פרבוסודובה ז"ל).

המחבלים נכנסו לחמ"ל וראו מתחת לשולחן שישה אנשים. אחד מהם, אהרון (אהרון פרש ז"ל), כבר לא היה בין החיים, ועוד חמש בנות. "נפתח צרור יריות מטווח אפס, מהצרור הזה נהרגו שיר ואלינה". סהר נפצעה ברגלה. המחבלים נשארו בחמ"ל לזמן מסוים, לדבריה, וחיפשו מידע. סהר, מוטלת מאובנת ממש מאחורי, שיר שנהרגה: "אני פשוט לא זזה, שיחשבו שאני מתה. אני לא זזה מההלם והפחד". סהר מודה: "לא ידעתי מה לעשות בסיטואציה, קפאתי שם".

המחבלים וידאו הריגה על כמה מהחיילים, ואחרי כמה דקות הם יצאו והשתרר שקט. סהר משתפת ברגעים המתוחים שבאו אחרי השקט: "ארבעה מהחברים שלי מתים, לא הבנתי את זה באותו רגע. באיזשהו שלב זזתי טיפה, השתעלתי בגלל האבק. עדן (סג"ם עדן רם), הקצינה התורנית, נגעה לי ברגל. פתאום אני מבינה שיש עוד מישהו בחיים חוץ ממני".

הן חיכו שם ארבע שעות, שוכבות על הרצפה יחד עם חברים שלהן. סהר התקינה על עדן חוסם עורקים. "לא יודעת אם הוא עבד", היא מטילה ספק, "אבל היא בחיים ברוך השם", היא מעדכנת. 

אחרי ארבע שעות הגיע צה"ל, "שמעתי עברית. צעקנו להם לעזרה, שיבואו להציל אותנו. אותי שלפו מהשולחן ואת עדן פינו החוצה ולקחו לבית חולים".

שאלנו, מה התחושות אחרי שחילצו אותך? מה עובר לך בראש? סהר השיבה: "מה שעובר לי בראש זה מה קורה עם חברים שלי? אני הייתי מחוץ לאזור הסכנה, אבל מה עם אלה שהיו איתי במהלך הריצה? מתחת לשולחן? לפני רגע ישבנו ביחד בקידוש צחקנו ושמחנו, היינו ביחד. הם נשארו שם ואני לא יודעת מה קורה". 

כשיום הזיכרון מתקרב, ביקשנו לדעת מה התחושות שלה לגבי היום המיוחד הזה? סהר בעיקר כואבת: "חברים שלי, בעל כורחם, הם חללי צה"ל. אני אפילו לא יודעת לתאר את התחושה. החוויה שאתה יודע מה קורה, עברת את זה. אתה מרגיש את זה מהחדרים הקטנים של הלב. אתה מרגיש בדיוק כמו משפחה שכולה. הם היו המשפחה שלי, כל שגרת החיים שלי. זה מאוד קרוב אליי".

סהר מסכמת: "חוויתי את זה בעצמי. היום הזה תופס משמעות אחרת לגמרי. בין אם זה שליחות, אני ממשיכה, ויש ליום הזיכרון משמעות אחרת לגמרי". היא נושאת עימה את שיר ודנית שנפלו בחמ"ל שהייתה בו, עם אהרון ואלינה, את איתמר, ואת אופיר וליאור החיילות שנפלו במהלך הריצה. את המכתב שכתבה סהר לחברותיה שאינן עוד, מעריב מביא בסוף הכתבה כלשונו.

בקרב בבסיס אורים, נפלו שמונה חיילים ומפקדים של מחוז דרום בפיקוד העורף ולוחמת מגדוד 414. להלן שמות הנופלים והנופלות: סרן אלינה פרבוסודובה ז"ל, בת 23 בנופלה | סמל איתמר עיש ז"ל, בן 19 בנופלו | סמל שיר שלמה ז"ל, בת 19 בנופלה | רב״ט ליאור לוי ז"ל, בת 19 בנופלה | רס״מ אהרון פרש ז"ל, בן 36 בנופלו | רב״ט אופיר דוידיאן ז"ל, בת 18 בנופלה | סמל דנית כהן ז"ל, בת 19 בנופלה | ⁠סמל עדי גרומן ז"ל, בת 19 בנופלה. יהי זכרם של הנופלים והנופלות ברוך. 

מכתבה של סהר לחברותיה

"שיר, דנית, ליאור…

אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אולי בזה שאין לי באמת איך לתאר את החור הגדול והכאב העצום שהשארתן מאז אותו יום - ה 7 באוקטובר. במבט לאחור, אני מודה לאלוהים על שהפגיש דרכינו ועל שהייתן חלק גדול מחיי. על שעשיתן אותי אדם טוב יותר.

אומרים שהאדם עושה את התפקיד ואתן ללא ספק עשיתן את התפקיד שלכן בצורה הכי מלאה ומקצועית שאפשר. כל אחת מכן הביאה את האור שלה לבסיס בכל כך הרבה תחומים ונושאים. ישנם דברים שעד היום קשה לי להמשיך לעשות לבד, בלעדיכן. וההתמודדות עם מציאות שבה אתן כבר לא כאן כבר היא כלל לא פשוטה.

אתן עולות לי במחשבות תמיד. שיר מסוים שמנוגן פתאום ברדיו כשאני נוסעת במכונית מריץ לי בראש את התמונות והזיכרונות שלנו יחד. קטע מסרט שיזכיר לי סיטואציות שלנו. או משפט שמישהו יזרוק באיזו ארוחת ערב כמו אלו שאמרנו כשאנחנו בבסיס. פתאום שוב כל הקשיים עולים…

‏‎

כשהייתי בבית החולים, פצועה מכדור ברגל, קיבלתי המון הודעות. חלקן מעודדות וחלקן עם מסר קשה. הקשות ביותר היו אלו עם מודעות אבל. 
מודעות אבל שלכן. שהכחשתי שאני אמורה לקבל. חשבתי לעצמי שזה לא ייתכן שהחברות שלי, שהרגע היו ליידי בחמ״ל, כבר אינן בחיים. 

‏‎התפרקתי בבכי, הרגשתי כאילו כל עולמי נשבר לרסיסים. וכל מה שרציתי באותו רגע זה לחזור אחורה ולהיפגע במקומכם. הייתי מתחלפת אתכן אלף פעמים, בלי לחשוב פעמים.

עוד מאותו יום יושבת עליי השאלה 'למה אתן ולא אני?' 
אני מנסה למצוא את התשובה לשאלה בכל מקום בו אפשר לחפש, אבל עדיין לא מוצאת. 

‏‎הנחמה היא בכך שהשארתן בי חותם שהוא מיוחד רק לכן. על שכל אחת מכן בדרכה שלה השאירה בי ובחיי כל מי שנגעתן בו זיכרונות טובים. אני מרגישה שליחות אישית שהיא רק שלי להמשיך הלאה, לזכור ולהזכיר אתכן בכל דרך בכבוד ובאהבה.

עם ישראל זכה לראות ‎איך פעלתן כגיבורות. נפלתן בקרב כלוחמות - כי אלו אתן. נלחמתן עד הרגע האחרון כמו לביאות באירוע שלא אומנו אליו ולא בחרנו להיות בו. 

שיר - הדרך בה לקחת נשק וסייעת לאלינה להשיב אש אחרי שאהרון נפל, דנית- רצת וענית לטלפונים, לדווח מצב למפקדים תוך כדי שחטפנו אש, וליאור - שגם ברגעים האלו, שהיו האחרונים שלך, רצת לסייע לאיתמר במיגונית, שם נפל גם הוא. 

‏‎דעו כי אתן ‎מה שמניע אותי לקום ולהמשיך הלאה. שאתן המודל לחיקוי שלי. אתן הגיבורות והאמיצות שלי לנצח. ואני הכי גאה בעולם להגיד שזכיתי לשרת יחד איתכן. היינו ארבעתנו יחד  לסמב״ציות ״השבוע המובחר״ של מחוז דרום, שלא נפרדו לרגע. הזיכרון שלכן יישאר איתי תמיד, בכל צעד וצעד בחי.

תחושת האובדן היא קשה. אני מנסה לטשטש אותה בהקדשת זמני לזיכרון וההנצחה שלכן ובכל הזדמנות, אני מספרת את הסיפור שלכן שיישאר חלק בלתי נפרד מחיי. 

אני יודעת שהיה חשוב לכן לדעת שאף מחבל לא יצא חי ממפקדת מחוז דרום שלנו ושחוסלו כל אלו שפגעו בנו. ואני רוצה לספר לכן ש‎חתמתי קבע. החלטה שעבורי, היא הניצחון הקטן שלי - שלנו - על המחבלים שקמו עלינו. אני מרגישה שהעובדה שנותרתי אני היא עדות לכך שבעצם נותר משהו מכולנו - מרביעיית ״סמב״ציות השבוע המובחר״.

ועכשיו, אני מנסה לחשב צעדי קדימה, בצעדים קטנים. כל צעד קטן במסע שלי הוא צעד גדול בצל האובדן שלכן. 

‏‎אתן הייתן המשפחה שלי, ותישארו חלק בלתי נפרד ממסע חיי. לצערי לא בגוף, אך בלב ובנפש. 
תהיו שם איתי. להדריך ולחזק בכל רגע. 
כי יש גם רגעים קשים ולא תמיד קל.

שיר, דנית ,ליאור -
אזכור אתכן תמיד. 
אזכיר אתכן לנצח. 
אוהב אתכן לעולמי עד. 

שלכן,

סהר".