דוד אהובי שלי,

מה כותבים לך? איך משלימים פערים של כל כך הרבה זמן, את החוסר שכואב בכל מקום בגוף? אני רחוקה מלהבין שאלה החיים שלי. שזה בכלל קרה. ויש לי תחושה שלעולם לא אבין ולא משנה כמה זמן יחלוף. מאמיש, זה לא יכול להיות שאני כותבת לך ואתה לא כאן. שכבר כל כך הרבה זמן זה רק אני ושקדי שלנו. אני מסתכלת עליו גדל, ומצד אחד אי אפשר שלא לחייך לילד הממגנט הזה, ומצד שני זה שובר לי את הלב. כל פעם מחדש אני מדמיינת אותך משתגע עליו, טורף אותו בנשיקות, מתחרפן מכל דבר חדש שהוא עושה.

סגירת מעגל מרגשת: הרופא שישיא משואה נפגש עם מדליקי משואות שטיפל בהם במלחמה
אחיו של דור, שנפל בנחל עוז: "נלחם מול 70-50 מחבלים עד שנגמרה התחמושת"

נהנית מכל רגע של אבהות כשהוא היה בן יום, אז איך זה היה נראה כשהוא התחיל להיעמד, להשמיע את דעתו בצעקות המתוקות שלו כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, כשהוא הופך לאיש קטן ושובה לב. ואיך הוא לא ירגיש את הידיים החסונות שלך מחזיקות אותו, את האהבה המתפרצת, את הסבלנות שהייתה רק לך.

אני שרה לו לפני השינה את "ערב מול הגלעד", כמו שהיית עושה, מסתכלת על הדלת ומחכה שתיכנס עם הקורקינט אחרי יום עבודה. שומעת את הקול שלך כשאתה נכנס לחדר - "הנה כל האהובים שלי!". מאמיש, אתה זוכר שכל לילה היית מחזיק לי את היד, נאנח אנחה עמוקה, מחייך, ואומר: "מה רע לי בחיים האלה?". אתה זוכר את תחושת השלמות, הביטחון, את הלב שעולה על גדותיו? ידעתי שאיתך החיים בטוחים בכל היבט שהוא.

חיים שלי, אני מדמיינת אותך שם למעלה מחויך ומבסוט עליי ממש. גאה עד הגג שאני מצליחה לנשום, לחיות, לגדל את שקדי שלך.
מאמיש, החיים פשוט מרגישים לא אמיתיים, אני מרגישה בסרט אחד ארוך, ולא מאמינה שאתה לא פה בתקופה המטורפת הזאת.

איך אני לא יכולה לשמוע ממך את סיפור הקרב המטורף בבארי, את מה שעבר לך בראש ב־7 באוקטובר, כמה בהלם היית כשנסעת שם בכבישי הדרום והבנת מה קורה. ומה אתה חושב על מה שקרה למשפחה שלך? על זה שאבא שלך האהוב הצטרף אליך אחרי בסך הכל שלושה חודשים. מה לנו ולסיפור הטרגי הזה?

אני מודה מאמיש, אני מקנאה, בכל מילואימניק שחוזר הביתה, בכל לוחם שיכול לספר לאשתו את סיפור הגבורה ממקור ראשון, בחברים שלנו שחוזרים בערב לתא משפחתי שלם. כן, זה לא פייר מאמיש שזה קרה לנו. אהובי, אני מאמינה באמונה שלמה שזה לא סוף הסיפור. שקורה כאן משהו גדול מאיתנו. שאלו חבלי לידה של עם שממש תכף נגאל.

שכל הסבל הזה האישי והלאומי זה לא סתם. יש פה מישהו שמנהל את העניינים, ויום אחד אבין למה כל זה קרה לנו. בינתיים אני כאן, מתגעגעת בכל נים, אוהבת עד כאב, חיה, עטופה בחברים ובמשפחה שהשארת לי שלא עוזבים אותנו לשנייה. מחכה לך, ענת שלך