שתי רקטות שוגרו אתמול לכיוון העיר, אחת יורטה והשנייה פגעה בבניין מגורים חדש שטרם אוכלס. שתי נשים בדרכן למרחב המוגן נפגעו קל ונדרשו לטיפול רפואי במד"א. אנשי העיר שתלו תקוות גדולות בכך שהמלחמה תביא להם שקט, עדין לא מרגישים את ההקלה.
מלי נסימפור תושבת שדרות בת 36: "כשחזרנו לעיר לקראת חודש מרץ, ידענו לקראת מה אנחנו חוזרים. לא חשבנו לרגע שנגיע לשקט ביטחוני מוחלט. שמענו את הדי הבומים וידענו שאנחנו נותנים עבודה". אך מלי מאוכזבת: "לצערי, בשבוע האחרון המצב החמיר והמילה טפטופים שאמורה להיות רק בתחזית מזג האוויר תפסה תאוצה בעיר". עוד הרחיבה נסימפור: "הדי הפיצוצים לא פסחו עלינו גם ביום הזיכרון, חמש דקות לאחר הצפירה ב20:00 בערב".
מלי טוענת שהתחושות בעיר מעורבות. מצד אחד שמחים על כך שצה"ל פועל, אך מצד שני ישנה אכזבה קולקטיבית על כך שהמדיניות לא משתנה. "זה נורא עצוב שהחיילים שלנו משלמים בחייהם מדי יום והמצב ממשיך", אומרת מלי, ולאור זאת, היא מבקשת מהמנהיגים שישקלו "לחשב מסלול מחדש".
מאיר לוי, תושב העיר (38) מודאג: "כל אזעקה וכל פיצוץ במרחבים גוררים חששות. גם חשש מהאירוע הנקודתי וגם חשש שהמציאות שלא תשתנה פה כנראה לעולם. כולם אמרו שאחרי ה-7.10 מה שהיה לא יהיה, אבל הנה... בדיוק מה שהיה. טילים מתפוצצים לנו מעל הראש, רחובות ובתים סופגים פגיעות, ילדים מרטיבים במיטות. אני רק יכול לקוות שיבוא יום שבו סוף סוף יוכרז כי השקט הגיע".
תהילה יפרח (40) אימא לחמישה ילדים ומחנכת באחד מבתי הספר בעיר, מספרת: "כשחזרנו היה יחסית רגוע. היינו מוכנים פעם בשלושה שבועות שיהיה צבע אדום, אם זה אומר שנזכה לישון במיטה שלנו, לכבס את הכביסות, לצחוק ולכעוס ולהיות אנחנו, ככה חשבנו בכל אופן".
תהילה מודה: "טעינו. קולות המלחמה, הפיצוצים הבלתי פוסקים, יירוטים, אזעקות, כל אלה לא נותנים לנו מנוח. אני אימא לילד בן שנתיים שיודע לשים יד על הלב ולהגיד אמא'לה בכל פעם שיש בום. אמא לילד בן שש, שישן איתי בכל לילה, אוחז בי חזק. שלא יהיה לבד".
תהילה מספרת לנו על תלמידה, שמפרכסת בזמן צבע אדום מהבהלה. "היא רועדת בטירוף בלתי נשלט אחרי פגיעה ישירה ובמקביל נחנקת מכאב ומפחד".
ריקי טנגי (33) אימא לחמישה תושבת העיר, אינה שבעת רצון מהתנהלות הממשלה: "חזרנו לעיר אחרי תקופה מחוץ לבית שבאמת האמנו שהרוב הקשוח מאחורינו ושגם אם יהיו ימים מורכבים נהיה חזקים. אבל מה שקורה עכשיו, זה כבר מעבר ליכולת ההכלה של כל ילד ומבוגר. אין צורך להביא אותנו לקצה שיקרה אסון".
עוד היא מוסיפה: "כי אחרי שנכיל את זה, נתחיל להכיל שבע אזעקות ביום, אנחנו מתרגלים וזה כבר לא יראה מוזר כלל. אני מתפללת שהדרגים הגבוהים יעשו השתדלות, שיסתכלו לנו בעיניים ושיפסיקו את המצב הזה".
אסתר שחר תושבת העיר, מביעה גם היא תסכול: "חזרנו לביתנו לפני חודשיים וחצי, לא ממש מבחירה, אלא כי לא השאירו לנו ברירה. סגרו באלגנטיות את כל מסגרות החינוך במלון. שבועיים טיפסנו על הקירות. חזרנו חוששים.. מבינים שהולכים לחיות לצד מלחמה והדי פיצוצים".
עוד אומרת שחר בזעם: "מי שיגיד, תעזבי, תבחרי, תקבלי החלטה. זה קל לדבר. אחרי שנה כ"כ מטלטלת, בעל שיצא למילואים כבר בשמחת תורה, ילדים עם חרדה ואין טיפול כי כל העיר ברשימת המתנה".