ב–13 במאי 1974, חודשים ספורים לאחר מלחמת יום כיפור, חדרה לישראל מלבנון חוליה בת שלושה מחבלים מ"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". היה זה שני לפנות בוקר. כוח סיור של משמר הגבול זיהה את החדירה לאזור זרעית ומיד הוכרזה כוננות והחלו בסריקות לאיתורם. אלא שיממה לאחר מכן, בלילה שבין 14 ל־15 במאי, הצליחה אותה חוליה להגיע לעיירה מעלות ולפתוח במסע רצח, שהוביל אותם לבית הספר "נתיב מאיר", שם לנו באותו הלילה תלמידים מצפת שיצאו לטיול גדנ"ע.
מתוך 102 התלמידים ששהו בבית הספר, 85 נלקחו כבני ערובה ו־22 מתוכם נרצחו. 50 שנה אחרי, שבנו לבית הספר שבו אירע הטבח ויצאנו למסע בין זירות הרצח ובין מעלות תרשיחא לצפת, שהחזיר אותנו לאירוע שהסעיר מדינה שלמה וכעת משתקף מחדש באירועי 7 באוקטובר. "יש דברים שנכתבו בדם, זה הכי כואב", אומר אילן שוחט, ראש עיריית צפת לשעבר, הקרוי על שם דודתו אילנה נאמן שנרצחה בטבח מעלות.
בוקר למחרת חדירת המחבלים, ב־14 במאי, ולמרות החשש הביטחוני, יצאו תלמידי תיכון ממלכתי־דתי מצפת בהתרגשות רבה לטיול גדנ"ע. "מבחינתם זה היה ה־טיול", מסביר שוחט.
איך קורה שתלמידים יוצאים לטיול למרות הידיעה על חדירה?
"כל ההערכות הובילו לאזור מירון ולכן ריכזו את החיפושים לצד הצפוני ולא לצד המערבי. כן היו בבתים ויכוחים האם לצאת לטיול או לבטל את הטיול, אבל כשאמרו שהם כנראה באזור מירון, לא רצו להרוס את הטיול והחליטו לצאת. גם אצלנו בבית היה ויכוח האם לצאת. שתי האחיות של אמא שלי, אילנה ורונית, יצאו יחד. הן אמרו להורים שהן ישמרו אחת על השנייה".
דבר כזה היה קורה היום?
"בעקבות אסון מעלות קרו שלושה דברים מאוד גדולים: האחד - הוקמה היחידה ללוחמה בטרור; השני - הוקם המשמר האזרחי; והשלישי נכתב בדם - נוהל יציאה לטיולים".
באיזה מובן?
"באסון מעלות, אחרי ששמעו שיש מחבלים, היו הורים שלא נתנו לילדים לצאת. אבל חלק מהילדים ברחו להורים בבוקר ועלו לאוטובוס. מבחינת המורים, אם ילד הגיע, אז ההורה שחרר אותו. אבל ההורים אמרו 'מי אמר לכם לתת להם לעלות לאוטובוס?'. ואז הנוהל, שאת כהורה חותמת לילד שיצא לטיול, נולד. זה ונושא הליווי בנשק. הרי במעלות הנשקים נשארו בחוץ, לפי הנוהל אז".
באותו היום, בשעה 23:00, המחבלים ביצעו מארב ליד המושב צוריאל בגליל המערבי. טנדר שהסיע פועלות חזרה לביתן בכפר הנוצרי פסוטה שבקרבת הגבול, חלף על פני המחבלים ומיד הותקף. "חוליית מחבלים ירתה לעברו אש אוטומטית מטווח קצר", נכתב בעיתון "מעריב" יום למחרת. "אחת הנוסעות - חאסיבה שעלה, בת 27 נהרגה - ואילו שבע נוסעות אחרות נפצעו, רובן קשה. נהג הטנדר נפצע קל".
השעות חולפות וכוחות הביטחון עדיין לא מצליחים לאתר את המחבלים. עתה, מגיעה החוליה ליישוב מעלות, שם הם מצליחים להיכנס לבית משפחת כהן בבלוק 134, ולרצוח את הורי המשפחה, יוסף (ז'וזו) ופורטונה (זכינה) כהן, שהייתה בהריון, ובנם אלי. בייה, בתם, ואיציק, תינוק בן כמעט בן שנתיים, ניצלים. 50 שנה אחר כך אנחנו פוגשים את איציק במעלות. הוא לוקח אותנו לבניין שבו אירע הרצח המתועב. בפתח הבניין אנחנו פוגשים במקרה בחיים איבגי, כיום תושב השכונה, שסבתו התגוררה על יד משפחת כהן. הוא מציע לאיציק לבקר בדירה (שהיום היא חלק מישיבת הסדר). איציק לא שב אליה מאז אותו הלילה.
בהתרגשות גדולה אנחנו עולים אחריו באותן המדרגות שבהן נרצחה אמו. חור הקליע לא אוחה מעולם, כפי שהזיכרון מסרב להרפות מהמבנה. הדלת נפתחת בפני איציק ועמה הדמעות. איבגי משתף שיש לו צמרמורות בגוף, "המפגש איתו הוא היסטוריה מבחינתי", הוא אומר, "אני כל שבת עושה פה סיור כדי לספר את הסיפור הזה". אנחנו נכנסים עוד פנימה, לחדר שבו איציק הקטן הוחבא בליל האימים ההוא.
"נולדתי ב־11 באוגוסט 1972, הייתי בן כמעט שנתיים", אומר כהן. "שני ההורים שלי באו מתוניס ואמא שלי הייתה אז בחודש שישי. קשה לדעת מה מהסיפורים נכון, אבל השכנים אמרו שהמחבלים ראו אור בבית ולכן ידעו שיש אנשים, אחרים אמרו שהמחבלים פשוט עברו בין הבתים ואבא פתח את הדלת. זה לא ברור, אבל אני כן יודע שהשכנים לא רצו לפתוח, ואז המחבלים אמרו שהם 'משטרה', הם עשו הצגה".
כשאביו של איציק פתח את הדלת וראה כי מדובר במחבלים, הוא ניסה להיאבק בהם באמצעות מעדר שהיה לו בבית. "הוא נאבק באומץ עם שני המחבלים עם מעדר מהעבודה שלו, עד שאחד מהם רצח אותו", מספר כהן. "אמא שמעה את היריות ושמה אותי מתחת למיטה שלהם ובזכותה ניצלתי. ואז היא ניסתה לברוח עם אחי, אליהו (אלי), אבל המחבל השלישי שהיה למטה הרג אותם במדרגות".
איציק, חירש ואילם מלידה, לא שמע דבר. ייתכן שזה מה שהוביל את אמו להניח אותו מתחת למיטה. אולי חשבה שלא יבכה, כיוון שלא שמע את היריות וכך לא יגלו אותו. ההחלטה הייתה נכונה: המחבלים לא גילו אותו. למעשה, איש לא גילה אותו, אלא רק בבוקר. שעות ארוכות שכב איציק התינוק תחת המיטה בשקט. רק בשעות הבוקר החל לבכות ואחד השכנים מצא אותו, הביא אותו למשטרה ומשם נלקח לבית יתומים.
למרות הטראומה הקשה, כהן מבקש לומר שישנה גם צמיחה. "אני התפתחתי, אני לא תקוע ברגשות שלי", הוא אומר. "גם בגלל החירשות שלי, יש לי אומץ להמשיך, קיבלתי כוח מאלוהים, אני לא יודע איך ולמה". ומתוך הכוח הזה הוא מבקש להדגיש את חשיבות הנגישות. גם הראיון איתנו נערך באדיבות המתורגמנית לשפת סימנים ישראלית, ענבל וייס, שתרגמה את השיחה עבורנו. השיח על אודות כוחות האדם והנגישות מתחדד כשאנחנו משוחחים על 7 באוקטובר.
כהן משתף שהוא רוצה לדבר עם אותם ילדים שניצלו עתה, לדבר עם שורדי ה"נובה" והקיבוצים כדי לתת להם אור, כך לדבריו: "אני רוצה לדעת מה הם הרגישו, אני רוצה להגיד להם איך הם יכולים ללמוד מזה, אני רוצה לתת להם ביטחון, לעודד אותם ולהגיד להם שכמו שאני התמודדתי לבד, גם הם יכולים להתמודד לבד".
אותך שאלו מה הרגשת?
"לא. לכן אני רוצה לשאול את ניצולי 7 באוקטובר, איך הם מרגישים, להיפגש איתם. אני הייתי לבד, התמודדתי לבד, אף אחד לא עזר לי עם הרגש. תיקנתי את עצמי לבד, הלכתי בדרך שלי. החלום שלי הוא 'לעולם לא עוד'. לכן אני רוצה לעזור לאחרים, אני רוצה לאחד, אם לא נהיה מאוחדים המדינה תיפול".
המחבלים יוצאים מהבניין וממשיכים לנוע באין מפריע ברחבי מעלות. הם מגיעים לבית הספר "נתיב מאיר" לאחר שהם יורים בפועל הניקיון, יעקב קדוש, ופוצעים אותו. הם התכוננו להמתין לבוקר, אך למרבה הפתעתם 102 תלמידים כבר היו בבית הספר. שוחט: "המחבלים ראו בית ספר מואר ושמעו ילדים, הם הבינו שהם הגיעו לטיול. זה כמו שקרה עם המסיבה של ה"נובה". המחבלים לא תכננו את המסיבה, היא באה להם כפרי בשל, אותו דבר פה".
את שלום מערתי, שניהל את "נתיב מאיר" בשעתו, אנחנו פוגשים במעלות. יחד איתו אנחנו נכנסים למוסד הלימודים וזיכרונות משנים עברו צפים מבין המסדרונות. "בשנות ה־20 שלי הגעתי למעלות", מתאר מערתי, "התחלתי כמורה, לימדתי בעיקר גיאוגרפיה והיסטוריה. אבל אז בא המפקח והציע לי להיות מנהל בית הספר לשנה־שנתיים, אמרתי לו 'בסדר'. נשארתי בתפקיד במשך 36 שנים".
לאור הידיעות על חדירה, התלמידים לא יכלו ללון בשטח ולכן הפנו אותם ללינה בבית הספר. "כשהם פנו אליי אמרתי 'אין בעיה, תישנו'. הם ישנו על הרצפה בכיתות, בקומה הראשונה ובקומה השנייה", מספר מערתי.
אנחנו עולים לקומה השנייה וניצבים בחלל שבו בוצע הטבח. היום הוא חדר הנצחה. "המזכירה שלי בתיה, שגרה ליד בית הספר, צלצלה אליי ואמרה שהיא שומעת צעקות 'מחבלים' ויריות מבית הספר", משחזר מערתי את אותו הלילה, "תפסתי את הראש ואמרתי 'אבל יש שם תלמידים שמטיילים'. מיד יצאתי והלכתי לבית הספר, אבל לא יכולתי להיכנס פנימה כי השער היה סגור. המחבלים עשו שם שמות".
בינתיים, בתוך בית הספר, אילנה ורונית נאמן, דודותיו של שוחט, מתעוררות למשמע הצעקות. "ברגע הפריצה, הילדים ברחו לכל הכיוונים", מתאר שוחט, "הייתה שם אנדרלמוסיה. תחשבי שאת ישנה שינה רגועה ופתאום את מקבלת בעיטה לפנים, צעקות, מחבלים. הם לא ידעו לאן לרוץ, הם לא הכירו את המקומות. חלק עלו לקומה שנייה, פתחו את החלונות ומהפחד קפצו".
"כשהמחבלים נכנסו לבית הספר, אנחנו ישנו", משחזרת ציפי מימון בוכריס, ששרדה את הטבח הנורא. "הבנים ישנו בקומה הראשונה והבנות בקומה השנייה. אני זוכרת ששמעתי צרחות 'מחבלים, מחבלים'. לא הבנתי מי צועק ככה, מה פתאום מחבלים, אבל אז מישהו עמד מעליי ונתן לי מכות ברגל עם הקת, הוא אמר לי לרדת למטה".
הוא דיבר אלייך בעברית?
"בעברית צחה, רהוטה, עברית שאת לא מזהה שהם ערבים בכלל, ואז אני יורדת ואני רואה את כולם משתוללים, צורחים. לא האמנתי, לא קלטתי שזאת הסיטואציה".
מימון בוכריס הייתה בכיתה ט' בזמן הטבח. "כל בתי הספר היו מאוד קטנים אז", היא מתארת, "הרבה משפחות למדו ביחד. למשל הדודות של אילן, רונית ואילנה, שהיו יחד בטיול".
במשך יום אחד הספיקו התלמידים לטייל. גם במהלכו עלו חששות, אך איש לא הקשיב להם. מימון בוכריס: "היינו בוואדי וראינו הרבה כוחות צבא וראינו גם הרבה קופסאות שימורים עם כיתוב בערבית. שאלנו את המורים אם קורה משהו. אבל המורים אמרו לנו שזה בטח שייך לרועי צאן, ושהנוכחות של הצבא היא חלק מתרגיל, אנחנו נמצאים הרי קרוב לגבול. ככה המשכנו עד לתרשיחא".
היום, 50 שנה אחרי, מימון בוכריס נשואה, אם לשישה ילדים ומורה במקצועה. "מבחינתי ההוראה היא סגירת מעגל", היא משתפת.
באיזה אופן?
"המורים הרי ברחו בטבח, הם עזבו אותנו לבד. אז אמרתי שאני צריכה תיקון, עם עצמי. ההוראה מבחינתי היא גם נתינה לילדים וגם ההזדמנות להסביר להם שאנחנו יותר חזקים ממה שנדמה לנו והמקום שבו אנחנו הכי נמוכים, הוא המקום שממנו נתרומם. אני אומרת להם לא ליפול, לראות את הטוב. יש לנו כוחות שאנחנו לא מאמינים שיש לנו אותם. לפעמים הם מגיעים ממקום לא מוסבר".
מיד ברור כי עבור מימון בוכריס אלה לא ססמאות, אלא ניסיון חייה, בטח כשהיא ממשיכה לספר על הכיתה שבה רוכזו התלמידים, היא מתארת צרחות ובכי ואת החלטת המחבלים להציב שלושה תלמידים בחלון. היא התנדבה מיד וקמה בעצמה. מימון בוכריס: "הם אמרו לנו 'אל תעשו כלום, כי ברגע שתעשו משהו, אנחנו פשוט נירה על כל בית הספר', הם מלכדו אותו כשהם נכנסו. הם אמרו לנו ללכת לחלון כדי לנהל את המשא ומתן. כדי שאנחנו נהיה המגן האנושי שלהם".
שוחט: "הייתה פה סדרה של מחדלים. המורים ברחו והשאירו את התלמידים לבד. גם היו מורים שכשהם הגיעו לחלון, הם הזיזו את התלמידים הצדה ואמרו להם: 'יש לנו יש אישה וילדים בבית, אנחנו קופצים ראשונים'. הם נטשו את הילדים, לכן כשאילנה ורונית הגיעו לקומה השנייה וישבו על סף החלון, אילנה אמרה לרונית 'תקפצי את כדי שאבא לא יבכה על שתינו. אני נשארת פה עם החברות'. רונית אמרה לה לבוא איתה, ואילנה אמרה לא. רונית הצליחה לקפוץ שתי קומות ולברוח".
עם שחר כוחות הביטחון כבר הקיפו את מתחם בית הספר ומסע ההרג הפך עתה לפיגוע מיקוח. שוחט: "סבא שלי ז"ל הגיע לשם, אבל לא נתנו לאנשים להיכנס. תחשבי שבית הספר מול העיניים שלו והבת שלו בפנים. זה לא כמו היום, ממש אפשר היה לשמוע מה קורה. סבא שלי בא למשה דיין ואמר לו: 'תכניסו אותנו. תגידו להם שייקחו אותנו וישחררו את הילדים', אז דיין ענה לו, 'שב, שב, גיבורים כמוך כבר ראינו'. היחס המזלזל הזה כאב לסבא שלי מאוד".
כבר בשעות הבוקר המוקדמות שחררו המחבלים את אחד הילדים על מנת שיעביר את הדרישות שלהם. שוחט: "הם רצו 20 מחבלים עבור כמעט 100 בני ערובה".
לכל אחד מהמחבלים הייתה חגורת נפץ ועליה רימונים רבים. האולטימטום למו"מ עתיד היה לפקוע בשעה 18:00. בספרו "לוחם חשאי" מספר אל"ם במיל' משה (מוקי) בצר, מקציניה הבולטים של סיירת מטכ"ל, על שיחה שנערכה מאחורי הקלעים בין משה דיין לראש הממשלה גולדה מאיר. "גולדה, אני בשטח וראיתי את הכוחות. אפשר לפרוץ ולשחרר את הילדים. אני מבקש אישור לביצוע", מצטט בצר את דיין. "פתאום למרבה המבוכה, התערב הרמטכ"ל מוטה גור וביקש גם הוא לדבר עם ראש הממשלה. דיין העביר לו את השפופרת. 'גולדה זה מוטה. גם אני בשטח. אני מציע להמשיך במו"מ'. השתררה שתיקה קצרה. הבנתי שהיא מציגה לו שאלה. 'אני חושב שזה סיכון גדול מדי', אמר מוטה, 'לפחות כרגע'", כתב בצר.
שוחט: "אם החטופים היו ילדים ממרכז הארץ, היו עושים עסקת שבויים? במקרה של מעלות גולדה מאיר ומשה דיין אמרו שהם לא מנהלים מו"מ עם מחבלים. הם נכנסו לאירוע, במטרה למשוך זמן עד שיתארגנו היחידות וסיירת מטכ"ל. זאת הייתה אחת הפדיחות הכי גדולות של סיירת מטכ"ל. אבל אנחנו לא מדברים על זה, זה סיפור שהמדינה רוצה לקבור אותו וכמה שיותר".
מימון בוכריס מתארת כיצד ניסו התלמידים לצד החלון לסמן לחיילים לאן לנוע על מנת שהמחבלים לא יירו עליהם. כשהמחבלים הבחינו בכך, הם סובבו אותם בגבם אל החלון. ניסיון הנערים להגן על החיילים מצטרף לשורה של עדויות על אודות גבורת התלמידים, האומץ והערבות ההדדית ביניהם. כדוגמת סיפורו של יעקב קבלה ז"ל, שנאבק באחד המחבלים, או סיפורה של אילנה, שנותרה מאחור ואף ניסתה לשמור על המורל. "כשהיא ראתה שכולם מבוהלים היא הצחיקה אותם, בהומור מקברי, והם צחקו", מתאר שוחט.
היום המשיך ועמו גם המו"מ. "הם רצו את המחבלים שלהם", מסבירה מימון בוכריס. "אבל הם גם אמרו לנו 'באנו להיהרג, אין לנו בעיה שתמותו', הרי אתם תהיו בעוד כמה שנים חיילים. כל היום התנהל המו"מ, ואני הייתי רוב הזמן בחלון, עד שבשלב מסוים ראיתי שהזמן הולך ומצטמצם, ששעת האולטימטום מגיעה, ואז ביקשתי לצאת לשירותים".
ונתנו לך?
"כן. היו שירותי בנים ושירותי בנות שהיו אחד ליד השני. לפני שנכנסתי הבטחתי למחבל שאני לא עושה כלום ואני חוזרת. אבל ניסיתי לברוח מהחלון הקטן של השירותים. הוצאתי את הפלג העליון של הגוף, ובינתיים המחבל ראה שאני מתמהמהת. הוא נכנס לשירותי הבנים וראה אותי מהחלון השני. הוא אמר לי להיכנס פנימה. ואז הוא אמר לי שלא משנה מה יקרה, גם אם כולם ייצאו מכאן חיים, אותי הוא יהרוג, כי לא עמדתי בהבטחה שלי. שם התחלתי לפחד, רצתי לחדר חזרה וזה היה המזל שלי, כי כשרצתי לחדר התחילה ההתקפה".
כמעט בכל היבט בטבח שאירע אז, אירועי המלחמה הנוכחית וסוגיית החטופים בפרט, צפים שוב. אז כהיום, דיווחו על מו"מ ועסקה אפשרית ומאחורי הקלעים תכננו גם פעולה צבאית. במעלות, סיירת מטכ"ל נערכה לביצוע הפריצה ואכן בסביבות 17:15 ניתן האישור לה. אך אז, תוצאותיה היו טרגיות.
שוחט: "המחבלים היו למטה ושמעו את הכוחות מלמעלה, והתחילו לקצור. הם ירו לכל הכיוונים, זרקו רימונים, זה מטורף מה שהלך שם. אלה היו אותם מראות כמו שראינו עכשיו ב־7 באוקטובר. ילדים קופצים, נפצעים".
מימון בוכריס: "המחבלים ירו קודם כל בשני הנערים שהיו ליד החלון. אם הייתי שם, הם היו יורים גם בי, המזל היה שניסיתי לברוח. כשהגעתי לחדר, היה מחבל אחד ליד החלון, אחד באמצע הכיתה ואחד ליד הדלת. אם ניסית לברוח דרך החלון, הם ירו לעבר החלון, הם זרקו רימונים. זה שעמד באמצע הכיתה ירה לכיוון התלמידים שישבו על הרצפה".
ואיפה את היית?
מימון בוכריס: "כשנכנסתי, עמדתי על יד הלוח, מאחורי המחבל שהיה באמצע הכיתה. ואז הוא זיהה שאני חיה וירה בי. בגלל שהוא הסתובב כשהנשק היה מכוון מטה, נפגעתי ברגל, ניסיתי לרוץ לחלון ונפלתי מתחת לחלון, בתוך הכיתה. כשנפלתי ירו על המחבל שהיה ליד החלון והמחבל נפל עליי. הוא כנראה גסס ועוד היה לו רימון ביד, כי דחפתי אותו וקפצתי מהחלון ומיד אחרי שקפצתי הרימון נזרק. אבל באותה שנייה, אחי בא ולקח אותי משם, מאותה נקודה שהוא זרק אליה את הרימון".
אחיה של ציפי, גליל, שמע על הפיגוע ומיהר למתחם. בדרך, הוא נתן טרמפ לחייל תמורת חולצתו. הוא ידע שאם יהיו עליו מדים ייתנו לו להיכנס, וכך עם חולצת צה"ל הצליח להגיע עד לאחותו. "אני לא ידעתי שזה אחי בהתחלה", אומרת מימון בוכריס.
הוא אמר לך משהו כשהוא הרים אותך?
מימון בוכריס: "כלום. רק כשהוא שם אותי, הוא אמר לי שהוא הולך להביא עוד".
בלב ההמולה, לוחמי הסיירת הצליחו לנטרל את המחבלים וכוחות ההצלה החלו בחילוץ וטיפול פצועים בשטח. מימון בוכריס: "קודם כולנו רוכזנו, ורק אחר כך פינו אותנו. פיצלו אותנו בהתאם לגודל ודרגת קושי הפציעה". שוחט: "פינו אותם במשאיות, קומנדקרים, הרימו פצועים על הכתפיים ורצו איתם ככה. הכל היה פרטאץ'. זאת צלקת מאוד גדולה".
לאחר חיסול המחבלים, מערתי נכנס לכיתה וראה את ההרס והחורבן. "ראיתי סימני יריות, ראיתי דם על הרצפה, על הקירות, בכל המקומות שהפצועים או הנרצחים נגעו כשניסו לצאת. באותו היום שזה קרה הייתי מלא עצבים, הייתי עסוק כל הזמן בלראות מה עוד אפשר לעשות כדי שיהיה בסדר. אחרי זה הייתי עצוב הרבה זמן".
אתה זוכר את השיחה הראשונה שלך עם תלמידי בית הספר אחרי שזה קרה?
שלום: "אני לא זוכר אותה במדויק, אבל כמובן שהייתה שיחה. הם רצו שאספר מה קרה, לא פעם ולא פעמיים. גם הגיעו תלמידים מחוץ לבית הספר לשמוע על מה שקרה. לאורך השנים הגיעו קבוצות של תלמידים וחיילים לשמוע, והייתי מסביר להם".
התלמידים פחדו להגיע לבית הספר?
"בהתחלה חלק פחדו ולא הגיעו. רק אחרי כמה ימים לאט־לאט נרגעו הרוחות".
ב־1 בספטמבר של אותה שנה, כשהלימודים שבו לסדרם לאחר חופשת הקיץ, דיווח מנחם רהט ב"מעריב" כי "בחדר אחד בבית־ספר 'נתיב מאיר' במעלות לא יהיו לימודים. כל חדרי הכיתות במוסד היו מאוכלסים בתלמידים - פרט לכיתה שבקצה המזרחי של הקומה השניה של הבנין. חדר כיתה זה, בו התחוללה הדרמה הנוראה ב־15 במאי, עבר מאז האסון שיפוצים יסודיים, שנועדו למחוק מקירותיו את עקבות הטבח. ואף על פי כן, לא מתקיימים היום הלימודים בחדר זה. לדברי המנהל, שלום מערתי, לא ניתן להשתמש בו לצרכים לימודיים - בשל האימה שמעוררת עצם השהיה בו בלב התלמידים. עוד אשתקד סירבו תלמידי כיתה ד' לחזור אליו. לפיכך, פונה החדר והוא ישמש כחדר הנצחה לזכרם של 22 התלמידים שפתיל חייהם נקפד". "זה היה כל הזמן אצלי בזיכרון", אומר מערתי לבסוף. "זה לא פשוט, לא פשוט".
אילן שוחט, יליד ותושב צפת, ידע למן הרגע הראשון בחייו כי הוא קרוי על שמה של דודה אילנה, אחותו הצעירה של אמו, שנרצחה בטבח. "נולדתי בספטמבר 1974, ארבעה חודשים אחרי הטבח".
כמו ציפי מימון בוכריס, שביקשה להיות מורה כדי לערוך תיקון בחייה, נראה כי חייו הציבוריים של אילן, שכיהן כראש העיר במשך עשר שנים (2008־2018), כמנכ"ל המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ובשורה של תפקידים נוספים לאורך הקריירה שלו, נובעים מהאחריות הגדולה שאילנה הניחה בידיו, מבלי שהם הכירו.
היום הוא יודע לספר שבשעות הקשות בבית הספר, אילנה החליטה לכתוב מכתב אחרון למשפחתה. "כמו שב־7 באוקטובר, כששמעו את היריות, כל אחד כתב בוואטסאפ, אז גם אילנה כתבה. הייתה תלמידה נוספת שכתבה על חתיכת קרטון, למשל".
"אמא ואבא היקרים שלום, השעה עכשיו היא 11:25 בבוקר ואני לא יודעת כמה שעות נשאר לי לחיות אז אני כותבת לכם", כתבה אילנה במכתבה. "אני מצטערת אמא שלא שמעתי בקולך ונסעתי (...) עכשיו אני בת 17 וחצי ואם נגזר עליי למות, אמות בשקט ובכבוד ובאמונה (....) אמא, אל תבכי הרבה כשאמות, וכשלרבקה ייוולד ילד תקראו לו על שמי אילן או אילנה, תחנכו אותו כמו שאותי. שיהיה חזק, שידע מה המטרה שלו בחיים, ולמה הוא נולד (....) אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי כשאמות ואני גם לא מצטערת. וכשאגיד שמע ישראל בשעה האחרונה אחשוב עליכם.
"הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים. הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה משמיים היא תמיד תתקיים, ואם נתחבא במקלטים הסכנה שלנו גדולה יותר, ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה'. את המכתב הזה שהוא האחרון שלי בעולם תנו לכל בני המשפחה לקרוא ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה, זו הזדמנות אחרונה, עוד שעה קלה אלך מכם. שלכם ולהתראות אי פעם באהבה רבה בתכם אילנה".
שוחט: "היא כתבה פה דברים ממש אקטואליים להיום, שהסכנה טמונה בכל מקום, שאם נתחבא במקלטים הסכנה גדולה יותר ושאם נגזרה גזירה משמיים עדיף למות על קידוש השם. קוראים לי אילן, אבל מצאנו את המכתב הזה רק כשהייתי בן 13".
שוחט מגולל בפנינו סיפור מדהים על האופן שבו הוא נקרא על שמה של אילנה מבלי לדעת שהיא בכלל ביקשה זאת. כשהיה נער, מכתבה התגלה כאמור לראשונה בפני המשפחה וכך הם יצאו למסע מפרך בעקבות המכתב המקורי, כשנודע להם שאותו מכתב נקרא שוב ושוב באין־ספור מסגרות חינוך ובצבא. עשורים אחר כך ידבר שוחט סוף־סוף עם אישה שתספר לו שהמכתב המקורי היה בידיה, אך נעלם כשתיקה נגנב ממנה.
עד היום המכתב המקורי עוד לא הגיע אליכם?
"לא. לכן, אני מנצל את הבמה הזאת, לומר שיש לנו רק צילומים והעתקים ואנחנו עדיין מחפשים אותו. נשמח לסגור את המעגל הזה אחרי 50 שנה. לא נכעס אם מישהו לקח או גנב אותו, אנחנו רק רוצים את המכתב".
כבר שנים ששוחט עסוק בסיפור מעלות. "חקרתי את זה לעומק, ישבתי עם אנשים במטכ"ל, עם הניצולים, הייתי במעלות. זה בוער בי, אני חי את זה. ראיתי מה זה עשה לסבא שלי, לאמא שלי, לאחיות שלה, ראיתי מה זה עשה למשפחה. אני מרגיש שעד היום זה נותר פתוח".
במשפחה? במדינה? בך?
"קודם כל במשפחה. אחר כך בעיר. הטבח במעלות הוא פצע פתוח בצפת".
שאלתי תושבים במעלות אם הטראומה עדיין מורגשת והם אמרו לי שלא. בצפת היא עוד נישאת באוויר?
"נגעת בנקודה הארכימדית של האסון הזה. זה נקרא 'אסון מעלות', אבל זה לא אסון מעלות, זה 'אסון צפת', שקרה במעלות. התלמידים שנרצחו הם תלמידי צפת, הם רק נסעו לטיול במעלות. העיר שחטפה את המכה הקשה ביותר וחיה את האבל - זאת צפת. נכון שמשפחת כהן נרצחה, אבל אירוע החטיפה, בני הערובה, הנרצחים והפצועים היו תלמידי צפת".
ומעלות כן התאוששה מאז האירוע הזה?
מערתי: "בעצם העובדה שהיא יותר מהכפילה את התושבים שלה, כן. הטראומה של מה שקרה נמצאת רק אצל מי שהיו אז באותה תקופה וזוכרים את המקרה. אבל באו מאז תושבים חדשים".
שוחט: "בצפת אז היו בקושי 10,000 תושבים. איך שאת לא מסובבת את זה, כולם מכירים את כולם. לכן צפת חיה את האסון הזה, כל בן אדם שפוגשים היה במעלות, קרוי על שם מישהו שנרצח במעלות. כולם פה עם שמות על שמות, העיר מאוד חיה את הסיפור הזה. ומה שהכי כאב למשפחות, זה שאף אחד אף פעם לא ביקש מהם סליחה ואמר שהיה פה מחדל".
מימון בוכריס: "בצפת זה יום מיוחד, את יכולה להרגיש את זה. זה נקרא 'יום מעלות'. בתי הספר הדתיים לומדים משניות על הנושא, בתי הספר החילוניים מראים לתלמידים מה קרה".
שוחט: "סבא אמר לי 'תעשה כל מה שאתה יכול, רק שלא ישכחו את המסכנים האלה'. ולקחתי את זה כפרויקט חיים, זאת הצוואה שלי".
הדמיון בין אז להיום צף לא רק בדפוס הפעולה, אלא בעיקר גם בתחושה ובטראומה. "ב־7 באוקטובר, כשנודע לנו על המחבלים והחטופים, ישר קפצה לאמא שלי הטראומה מהחטיפה של אילנה", משתף שוחט.
"ולא רק לאמא שלי, לכל מי שהיה באסון מעלות, אני חותם על זה. גם לא הייתי מופתע מהזוועות, אנחנו הרי חווינו את זה פה בצפת, לא רק באסון מעלות, גם במאורעות תרפ"ט, כל מי שגדל בצפת מכיר את הזוועות האלה. לכן ישר עליתי אליה. אחרי זה גם התברר שבן דוד שלנו היה ב'נובה' ולא מצאנו אותו. פתחתי חמ"ל אצלו בבית, אבל אז גילינו שהוא נרצח. סמ"ר אליאסף בן פורת ז"ל. לקח לנו שבוע וחצי עד שמצאנו אותו, קשה היה לזהות את הגופה".
"היום את שומעת על מחבלים בכל פינה, אז זה לא היה ככה", אומרת מימון בוכריס. "היו ארבעה מקרים: הפיגוע באביבים, בקריית שמונה, בנהריה ובמעלות. אבל אני משתדלת תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. אנחנו עדיין קיימים, אנחנו חזקים ואנחנו ננצח. אנחנו ננצח בזה שנילחם ונשב במקום הזה, ונרים, כל אחד מאיתנו, את חלקת האלוהים הקטנה שלו למעלה ונבנה משפחה ועתיד ולא נברח".
מה אנחנו חייבים ללמוד עכשיו מהמחדל של אז?
שוחט: "לקחת אחריות. צריך לדבר למשפחות שכולות ולמשפחות שנמצאות בכאב אמיתי, בגובה העיניים, לא לברוח. להיות איתן, לחטוף צעקות, לא להתחבא מהן, לא לעשות להן הפרד ומשול. באסון מעלות שכחו את האנשים, אפילו את טקס הקבורה עצרו באמצע ונציגי הממשלה ברחו, הם לא יכלו להישאר ולהתמודד. משה דיין לא בא בכלל".
50 שנה אחרי, אפשר עוד לתקן?
"התיקון היה צריך להיעשות עם ההורים, אבל מהדור הזה כמעט לא נשארו, יש אולי כמה בודדים. הם לקחו את הכאב איתם לקבר. אי אפשר לאחות פצע כזה".
התמונה האקונית ביותר מן הטבח היא זאת של מימון בוכריס נישאת על כפי אחיה. אך למרות התהודה סביב התמונה וסיפור הישרדותה, לסביבתה הקרובה דווקא סיפרה מעט. עם אחיה לא דיברה על היום ההוא, מבחינתה הדאגה והאהבה ביניהם באו לידי ביטוי מבלי שנדרשו להוסיף עליהן מילים. בעלה גילה את הפרטים המלאים רק לאחר החתונה, וגם לתלמידים שלה היא לא מספרת על המקרה, אלא אם הם שואלים. היא, מבחינתה, חיה את שקרה בזיכרונותיה ורואה חוזק בכך שדווקא הצליחה להמשיך הלאה. מימון בוכריס: "זו טראומה שקרתה, נקלעתי למצב שהיה, אבל אני לא צריכה לסחוב את זה איתי. נכון, לפעמים אני מרגישה שהיא כן קופצת אצלי פתאום. להגיד לך שלא פחדתי ב־7 באוקטובר, ברור שכן. אבל זה לא דבר שיעצור לי את החיים. להמשיך הלאה, זה ניצחון".