עוד לפני פרוץ המלחמה הארוכה בתולדות ישראל הזהירו אנשי מערכות בריאות הנפש והעובדים הסוציאליים כי הקרע חסר התקדים בחברה הישראלית מכה ביגון וחרדה ציבור עצום בחברה הישראלית ומביא רבבות אזרחים אוהבי המדינה לחשב מסלול מחדש. מאז מחדל הפתעת טבח השבעה באוקטובר, משבר החטופים, רבבות המפונים והמלחמה שרק הולכת ומסתבכת מאז, האזהרות רק החריפו.
הפניות לסיוע מכל הסוגים נסקו בעשרות אחוזים גם בקרב המונים שלא נמצאים במעגלי ההשפעה הראשונים של המלחמה. מומחי הצבא מדברים על צה"ל שלא נבנה למלחמות ארוכות, מומחי הנפש מדברים על מחיר חוסן לאומי, חברתי ואישי שהולך ונעשה בלתי נסבל. הרוב הדומם מכל קצוות הקשת הפוליטית אינו מיוצג על ידי הפורצים לבסיס הכליאה של רוצחי חמאס או המפגינים בבסיס מצ"ח בבית ליד.
גם ישראלים הרגישים למעמד חיילינו היקרים במלחמה הרעה הזאת, שרוצים בהוצאה המונית להורג של רוצחים נתעבים וזועפים על יפי הנפש האלה שמתעקשים לאכוף חוקים, אינם בהכרח חסידי המשיחיות השוטה של ח"כים משתמטים או פופוליסטיים שבאים להגן בגופם על לוחמינו או דבוקים למסך של ערוץ 14.
ישראלים ימנים הם אזרחים שומרי חוק ברובם בדיוק כמו הרוב הדומם בכל ציבור אחר ומבינים שמה לעשות, זאת עדיין מדינת חוק, וגם הם חלק מאותו הרוב המשתאה מול קריסתו הפנימית המתמשכת של הסדר המחייב את כולנו, ועוד בעיצומה של מלחמה, ומבדיל בין מדינה לבין אנרכיה.
הרוב הדומם לא מצליח לעכל כבר את הסחבת של הממשלה בהבאת סוף למלחמה, ביטחון למדינה, החזרת המפונים לבתיהם וחילוץ החטופים החיים שהופקרו. גם לא את חולשת ההרתעה הישראלית מול איראן לשלוחיה, גם לא את חוסר הוודאות הנורא המרחף מעל חברה שלמה חפצת חיים מול "מלחמה כוללת" שתביא להרס ונפגעים רבים ולשיתוק שארית המדינה המתפקדת.
הרוב הדומם רואה את מגרש הכדורגל המדמם במג'דל שאמס וחרד לגורל ילדיו, ואלה מקרבו שנפצעו משלטון שלא ראה אותם עוד לפני המלחמה מאבדים את מעט האמון שעוד היה להם בשומרי הסף של חברה מתוקנת כשהם חוזים כלא מאמינים בהתפרקות הצבא והמשטרה לא מול אויב אלא מול אספסוף. כי שלטון שלו אין עם לנהל אלא רק "בייס" ככה נראה. גם כשהבייס נשחק ורבבות שנקעה נפשם נוטשים אותו.
החרדה האמיתית של הרוב הדומם המפרנסת את אנשי הטיפול היא קיומית ממש. לא חרדה לצדקת חיילינו החשודים בהתעללות ברוצחים נקלים. אלא חרדה מאובדן ההרתעה, אובדן המשילות, אובדן הביטחון, אובדן הלכידות ואובדן הדרך.
אבל לחכ”ים בקואליציית ה-7.10 יש בייס לרצות ולא עם חרד להבטיח לו חיים. את זה גם הצבא החזק והמוסרי בעולם לא יכול להעניק וגם בו השימוש הציני לצרכים פוליטיים כבר מותר. את זה רק ממשלה יכולה לתת ואם עשרה חודשי המלחמה עד כה לא הוכיחו זאת, פריצה אחת לבסיס צבאי הפילה את האסימון. הרוב הדומם ימשיך לדמם.