״הסרט ‘ארבעה בתים וגעגוע’ הוא לא סרט במובן הזה שאתה יוצא ממנו ואומר ‘זה רק סרט, זה היה רק בסרט’. אלה היו החיים שלנו, זאת הייתה המציאות, זה קרה לנו באמת".
בחייהם ובמותם: נחשפה האנדרטה לחללי צה"ל ביישוב שיבלי
פלג מגיב לתיעוד משדה תימן: "לא רק שהוא לא פוגע, זה עוזר למדינה"
"ואנחנו לא גיבורים בשום מצב, אנחנו הניצולים של 7 באוקטובר, ולצערי סיון ונאור, כמו גם מאות רבים אחרים, הם הקורבנות של מה שעברנו”, אומר שמעון אלקבץ, יוצר הסרט הדוקומנטרי “ארבעה בתים וגעגוע”, שישודר הערב אחרי החדשות בקשת 12, ומתאר את מה שקרה למשפחת אלקבץ באותה שבת שחורה בכפר עזה, כאשר בני המשפחה היו מפוזרים בממ”דים בארבעה בתים ברחבי הקיבוץ ונלחמו על חייהם.
בבית אחד היו ההורים ענתי ושמעון. בבית שני היה בנם גיא עם משפחתו. בבית שלישי הבת נועה; ובבית הרביעי, בשכונת "דור צעיר", היו הבת הקטנה סיון ז”ל ובן זוגה נאור חסידים ז”ל, שנרצחו.
“כשחיכינו לקבל אישור ממחנה שורה לגבי הזיהוי של נאור וסיון, הגיע אליי אמנון רבי, חבר ילדות מבאר שבע והבעלים של חברת קסטינה תקשורת, ושאל ברגישות יוצאת דופן האם יש אפשרות לשלוח צלם להלוויה, מתוך איזושהי מחשבה ורצון לעשות עם זה משהו בהמשך”, מספר אלקבץ, בעברו מפקד גלי צה”ל וכיום מנכ”ל חברת רפיד.
“את אמנון אני מכיר הרבה מאוד שנים, ואמרתי מיד כן. ככה בעצם התחיל התהליך, כאשר בהתחלה בכלל לא ידענו לאן זה יוביל. זה היה מסע שנמשך עשרה חודשים, עם יותר מ-20 ימי צילום מלאים, עם אלפי שעות חומרים, כאשר יסמין קיני הבמאית הצטרפה והובילה אותי יד ביד בדרך בטוחה ומקצועית”.
הסרט, מתאר אלקבץ, “הוא סיפורו של מסע שמתחיל מרגע הכניסה של מפלצות חמאס לבתים שלנו בכפר עזה באותה שבת ארורה, כשנכנסו לקיבוץ בין 500 ל-600 מפלצות, ועד לימים אלה שבהם אנחנו בכל יום שעובר וכל שבוע שעובר, מגלים עוד דברים שלא ידענו, נחשפים לעוד מידעים".
"הסרט הזה מספר בעצם סיפור של ארבעה בתים: של ענתי ושלי, של סיון ונאור, של גיא ורעייתו נסטיה והנכדים לביא ואגם, ושל בתנו נועה. בעצם אצל כולנו היו מחבלים, בארבעה בתים. דרך הסיפור שלנו אנחנו מספרים גם את הסיפור של שכונת ‘דור צעיר’ ואת הסיפור של כפר עזה והעוטף”.
“התעוררנו לתופת״
הסרט, מספר אלקבץ, “כולל כל מה שחווינו, בין היתר גם הסתמסויות, התכתבויות. סיון למשל כותבת בשעה 11:12: ‘אבא, תבטיח לי שאתה בסדר, שאמא בסדר, שגיא בסדר, שנועה בסדר. יורים לנו על הבית, אנחנו מתחבאים מתחת למיטה בממ”ד, נאור ואני’. רק אחרי זה הבנו, במבחן הבדיעבד, שבאותה דקה בדיוק שסיון העבירה את ההודעה, המחבלים כבר היו אצלה בבית. אנחנו יודעים זאת, כי בתכתובת של ‘דור צעיר’ שהייתה, סיון כתבה: ‘דחוף, הם אצלי בבית, דחוף עזרה’”.
שעות ספורות לפני 7 באוקטובר הנורא, משפחת אלקבץ חוותה, כדבריו, רגעים מזוקקים של אושר. “זה היה שמיני עצרת, שמחת תורה, יום הנישואים ה־ 35 של ענתי ושלי”, הוא מספר.
“הילדים הפתיעו אותנו, הכינו לנו 35 תמונות שמשקפות 35 שנות נישואים. היו רגעים של ביחד, של בית, של משפחה, של ארוחת שישי, ולמחרת התעוררנו לתופת”.
איך הצלחתם לתפקד באותה שבת, כשידעתם ששלושה מארבעת ילדיכם נלחמים על חייהם?
“אני חושב שבדקות האלה ובשעות האלה, וזה הכל במבחן של הבדיעבד, היינו תחת טראומה מוחלטת שאתה נצור בממ”ד ואתה נחשף לכל הודעות הוואטסאפ. ידענו שמתרחש משהו נורא בשכונת ‘דור צעיר’, אבל לרגע לא האמנתי שאין חיילים".
"האמנתי שזה משהו שהצבא יכול לו, יכול להשתלט עליו. בצהריים, כשהבנו שסיון לא עונה, בהתחלה חשבנו שהם מנותקי קשר, מה שהסתבר שלא. סיון בחרה לא להדאיג אותנו, לא לשתף אותנו, ועובדה שב’דור צעיר’ היא כן כתבה: ‘דחוף, הם אצלי בבית, דחוף עזרה’".
"אני לא חושב שמשהו באותן שעות גרם לי להבין מה שקרה, זה אולי מנגנון הגנה ששומר עליך ואולי זה איזה סוג של מנגנון שגורם לך אולי להדחיק שקורה משהו נורא. אתה עסוק כל הזמן גם בהישרדות אישית וגם בלהתקשר לכל העולם ולהזעיק כוחות. הבן שלנו נדב שגר במבשרת ציון היה עסוק כל הזמן בלנווט כוחות לדירות השרופות ולבתים הנצורים. בזה התעסקנו, עבדנו כמו מכונה”.
ולכוחות לקח שעות ארוכות עד שהגיעו. “מדובר כאן לא רק בהפקרה, אלא בעיניי זו ההונאה הכי גדולה שהמדינה והצבא היו יכולים לעשות לנו. לא היה מעשה הונאה כזה בברית הבלתי כתובה בין אזרח למדינה שלו ולצבא שלו. הופקרנו, הילדים, ההורים והמשפחות. כולם נשחטו במשך שעות על גבי שעות כשחוסר האונים זועק לשמיים".
"הצבא כצבא הגיע לכפר עזה רק בשעות הערב, מחבלים של חמאס כבשו את הקיבוץ עד יום רביעי בבוקר. רק ביום רביעי לפני הצהריים הודיע דובר צה”ל שהקיבוץ חזר לידיים ישראליות. זה מצב שלא היה כמוהו. אלה היו ימים של שואה, של חורבן הבית”.
הסרט “ארבעה בתים וגעגוע” הוא לזכרם של סיון ונאור וגם לזכרם של נרצחי כפר עזה. “הסרט הזה משקף את הסיפור של כולנו”, אומר אלקבץ. “זה לא רק הסיפור של סיון ונאור אלא של כל מי שחווה את המעשים הנוראים של המפלצות של חמאס. אנחנו צריכים לזכור ולהבין שמה שהמפלצות של חמאס עשו לנו ב־ 7 באוקטובר לא יכול לחזור יותר".
"כדי שהם לא יעשו את זה שוב ושוב, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהגורל שלנו הוא רק בידיים שלנו, ומה שצריך לעשות זה להחזיר לנו את האמון. אני יודע שלהחזיר לנו את האמון ייקח שנים ולא רק בדיבורים, אלא בעיקר במעשים".
"נרצה לראות חיילים על הגבולות, נרצה לראות שיישובי העוטף חוזרים לתקומה ועוזרים להם לא רק בסיסמאות, אלא עוזרים להם ליישב ולהתיישב. אני חושב שהניצחון הכי גדול שלנו כעם יהודי הוא שאנחנו צריכים לייצר סיטואציה שיהיו יותר אנשים שבאים לגור גם בצפון המפונה ובדרום המפונה".
"אלה שני חבלי ארץ שבלעדיהם אין לנו זכות קיום במדינה שלנו. אם אנחנו רוצים להבטיח לילדים שלנו, לנכדים שלנו, לצאצאים שלנו חיים במדינת ישראל, הרי שאנחנו חייבים לעשות מעשה, והמעשה הזה הוא כאמור לא רק בדיבורים, אלא רק במעשים”.
משפחת אלקבץ מפוזרת כרגע ברחבי הארץ. שמעון וענתי גרים בראש העין, הבת נועה בבאר שבע, גיא בשפיים ונדב בביתו שבמבשרת. את זכרם של סיון ונאור הם מנציחים גם דרך הפיכת הבית שבו שניהם נרצחו לבית עדות.
“ענתי, שהיא פסיכותרפיסטית, הובילה את המהלך הזה כשאנחנו ניסינו למנוע ממנה להגיע לקיבוץ ולראות את הזוועות בבית של סיון”, מספר אלקבץ.
“הבית של סיון היה לחמ”ל של המחבלים ואין בבית סנטימטר אחד שהוא לא ירוי. קרו שם בבית דברים נוראים. קרה שם ממש טבח. וענתי, אחרי שהתעקשה, הגיעה וצילמה גם בווידיאו וגם בתמונות רגילות, ותיעדה ומצאה עצמה מדברת אל סיון ומצלמת".
"אחרי עשרה ימים, אחרי שאנשי זק”א הקדושים ניקו את הבית מכל הדם ומכל הזוועות שהיו שם, והיו שם תיאורים קשים של שרידי אדם על הספה, דברים שאנחנו שומעים רק מימי השואה, אז פתחנו את הבית ואמרנו לאנשים בואו ותראו מה שעשו לנו, בואו תהיו עדים. בואו תראו מה קרה לילדים שלנו, מה המפלצות של חמאס עשו".
"אנחנו מאוד מכבדים גם את הרצון של חלק מחברי הקיבוץ, שלא לומר רובם, שהעדיפו לשמור על הפרטיות ושלא ייכנסו לבתים, וזה בסדר גמור. אנחנו מהרגע הראשון חשנו אחרת”.
היום, במרחק של עשרה חודשים, מציין אלקבץ, “אני יכול להגיד לך שיש יותר ויותר קולות בקיבוץ שמקבלים את זה, שמבינים שמה שאנחנו עושים זה חשוב מאוד. מבינים את החשיבות של התיעוד, הזיכרון והעדות".
"אי אפשר לעכל מה שעברנו, כולנו נמצאים בשכול, באובדן וגם בעיצומה של הטראומה בהוויה שלה. לקיבוץ מגיעים עשרות אלפים, יש חברי קיבוץ נוספים שמלווים את מי שמגיע. אני, ענתי והילדים מלווים ככל שאנחנו יכולים”.
“מקווה שנהיה ראויים להם״
סיון, 23, בתם הקטנה של שמעון וענתי, סטודנטית למדעי המחשב במכללה האקדמית ספיר, הייתה אמורה להתחיל לימודי שנה ב’. “סיון התקבלה לעמותה שמטפלת בילדים על הספקטרום, קיבלה מלגה, אמרה לי: ‘אבא, אני מסודרת לשנה ב’”, מספר אלקבץ. “הם המחבלים לעומת זאת, מתקשרים להורים שלהם ואומרים: ‘אבא, אמא, רצחתי עשרה יהודים’. זה ההבדל בינינו".
"ברגע שנבין שזה ההבדל, אז נמנע את 7 באוקטובר הבא. אם נמשיך לעצום עיניים, אז 7 באוקטובר זה רק עניין של זמן”.
מאיפה אתם שואבים כוחות?
“אני ממש לא יודע להסביר מאיפה. אני חושב שענתי נתנה לנו כוחות להגיע לבית בכפר עזה בזמן אמת ולהסתכל לזוועות בעיניים. אני חושב שענתי נתנה לנו את הכוח אחר כך להבין שמה שלא נעשה בעצמנו - לא יקרה, וענתי כל הזמן אומרת שסיון חיה בתוכה. חלק מכך זה הסיפור של הזיכרון, ואני חושב שמשם הכוח".
"הכוח שלנו נובע מזה שאנחנו רוצים שסיון תמשיך לחיות איתנו ותמשיך להיות בתוכנו לעולם. הזיכרון של סיון ונאור הוא הזיכרון שלנו, הזיכרון של 7 באוקטובר".
"אני מתפלל ומקווה שהבית הזה שבו הם נרצחו יישאר פתוח גם כשאנחנו כבר לא נהיה פה, כדי שדורות של לוחמים יבואו ויראו על מה הם נלחמים, למה הם נלחמים. שלא ישלפו יותר ילדים מתחת למיטות שלהם בשבת בבוקר וישחטו אותם, שזה לא יקרה יותר”.
אלקבץ מוסיף: ”כל מה שאנחנו עושים, אם זה בית העדות, הסרט הזה שהיה מסע של דוקו שכל המשפחה הייתה חלק ממנו, השיר שכתבתי לזכרה ‘לעולם לא עוד’, שהולחן על ידי המוזיקאי אמיר בן-דוד מאבטיפוס, ותערוכות שענתי מציגה גם בארץ וגם בעולם, אמורים כאילו למלא איזה חלק קטן בסיפור של הגעגוע. כל זה אמור לנחם, ואני מקווה מאוד שנהיה ראויים להם, כי הם הקריבו עצמם, נתנו את החיים שלהם”.
מכפר עזה נחטפו 19 איש, כאשר כיום חמישה מהם עדיין נמצאים בשבי חמאס: התאומים גלי וזיו ברמן, דורון שטיינברכר, אמילי דמארי , ארבעתם התגוררו בשכונת "דור צעיר", וקית’ סגל שנחטף ממרכז הקיבוץ.
“על כפות המאזניים מונחים החיים של החטופים ובצד השני של כפות המאזניים מה שאנחנו מגדירים לעצמנו ‘הניצחון’ או ‘להשמיד את חמאס’. אני חושב שאין כפות מאזניים”, חורץ אלקבץ.
“צריך להחזיר את החטופים הביתה. די, אי אפשר שהם יישארו שם עוד. הם צריכים לחזור ואנחנו נדע לבוא חשבון עם כל מי שרצח ואנס ופגע בילדים שלנו ובבתים שלנו, אבל עכשיו צריך להחזיר את החטופים”.