"לתעד זו מתנה עצומה": הכירו את המיזם שמתעד את זיכרונות הנופלים

"בזמנו הגיעו אלינו לשבעה הרבה אנשים, לא את כולם הכרתי. כל אחד הביא איתו איזשהו סיפור מיוחד על שמואל, איזו נגיעה. למזלי, מורדי קרשנר, אח שלי, שעוסק בתיעוד, עמד וצילם ותיעד את הסיפורים, את האנשים".

תושבי בארי נגד הממשלה: "נקיים טקס זיכרון פרטי, תתעסקו בחיים שניתן להציל"
סטודנט בישראל שיתף הספד לאיסמעיל הנייה - כך הגיב הרקטור

"יש לי הרבה חומרים מהשבעה. אחרי הרבה שנים אני והילדים, שהיו עוד קטנים כשאבא שלהם נרצח, צפינו בחומרים, ויש להם מזכרת מאוד מיוחדת מאבא", מספרת רותי גיליס, אלמנתו של ד"ר שמואל גיליס ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי בשנת 2001.

בימים אלה היא יצאה עם מיזם חדש, “ידידים לזיכרון", המסייע למשפחות שכולות לתעד את הסיפורים והזיכרונות השונים שעולים במהלך השבעה. ד"ר גיליס, שהיה המטולוג בכיר בבית החולים הדסה עין כרם, נרצח על ידי מחבלים בפיגוע ירי ב־1 בפברואר 2001, בעת שסיים משמרת ונסע לעבר ביתו שבכרמי צור שבגוש עציון. רעייתו, רותי, שכיום נשואה בשנית, נותרה אז עם חמישה ילדים קטנים, כשהבכורה הייתה בת 13 והקטן בן 3. כיום לרותי ילדה נוספת מנישואיה השניים.

גיליס, 61, אמנית ומטפלת באמנות, מצאה בחומרים שאחיה תיעד בזמן השבעה סיפורים רבים על אודות בעלה, שלדבריה “השלימו לילדים הרבה דברים שאני סיפרתי להם על אביהם. הם גם יכלו לראות את האווירה שהייתה, את האנשים שהגיעו. היו מפגשים מאוד משמעותיים במהלך השבעה והילדים יכלו לחוות זאת מהחומרים שנמצאים עד עצם היום הזה. הילדים תמיד ידעו שיש חומרים מהשבעה".

"לפני כמה שנים העברתי את כל החומרים להארד דיסק דיגיטלי. היו דברים שצפיתי בהם יחד עם הילדים, היו דברים שהקרנו לכל המשפחה באחד מערבי האזכרה, והיו גם פעמים שמי שרצה, צפה בעצמו. אלה חומרים נגישים לכולם. החומרים האלה גם נותנים לי המון אינדיקציות על עצמי, כי גם אני מתועדת שם. יש געגוע מאוד גדול לשמואל, אז לפעמים יש רצון לשמוע דברים עליו, מדי פעם אני ניגשת לחומרים".

לאורך השנים מאז הירצחו של בעלה, מספרת גיליס, היא ליוותה אלמנות רבות של טרור. “הייתי מגיעה להרבה ניחומי אבלים, ותמיד הצעתי לאנשים לתעד. הייתי מציעה זאת לאלה ש‘עומדים’, לא למי שבעצמו יושב שבעה, אבל זה לא קרה. אפילו היום כשלכל אחד יש טלפון, אתה לא ממש נכנס לזה, וגם אם אתה מצלם משהו, אז לא בדיוק אתה יודע איפה שמרת את זה", היא מספרת.

איך עלה הרעיון למיזם החדש?
“הרעיון החל להתגבש אצלי בראש לאורך מלחמת ‘חרבות ברזל’ ולקח לי זמן להרים את עצמי לדבר הזה. בזמנו לזכרו של שמואל הרמנו פינה חמה לחיילים בצומת גוש עציון".

"זה מקום שמאויש על ידי מתנדבים, פתוח בשעות 23:00-07:00, יש שם חדר אירוח מאוד מפנק לחיילים עם אוכל, עוגות, שתייה חמה וקרה. חיילים מאוד אוהבים את המקום. ב'חרבות ברזל' יש הרבה יותר חיילים מאשר בימי שגרה, אז יש יותר התעסקות בכך והייתי ממוקדת בזה. אבל לפני כחודשיים וחצי החלטתי להתמקד גם בפרויקט ‘ידידים לזיכרון’".

איך זה מתבצע בפועל?
“אני שומעת חדשות, שומעת אם נהרג חייל, ואז בדרכים שונות מחפשת פרטים על מיקום השבעה. אני לא מצליחה להגיע לכל הכתובות, אז שאף אחד לא ייפגע. ואז או שאני מגיעה לשם או שפונה למתנדב, מסבירה לו את התהליך".

"מבקשת ממנו לאסוף את הערכה, להגיע למקום שבו מתקיימת השבעה. מסבירה לו שכשהוא נכנס לבית שבו יושבים שבעה, צריך לפנות ליושבי השבעה המבוגרים, לספר להם על המיזם. אם הם מסכימים, אז הוא שואל אותם מי יכול לתפעל את זה, מסביר את הקונספט, מה כדאי לעשות, איך להתנהל, איך לתעד".

"ממליץ גם כל ערב להוריד את החומר למחשב המשפחתי. ואז בסוף השבעה אותו מתנדב מתאם עם המשפחה ומגיע לקחת את הערכה חזרה. עד כה היינו ב־28 בתים. היה בית אחד שלא רצה, אבל רוב רובן של המשפחות שישבו שבעה קיבלו את הערכה והשתמשו בה לפי הבנתן".

מהי מבחינתך החשיבות של הפרויקט?
“התיעוד משמר זיכרון שפתאום ברגע נראה מאוד יקר. ביומיום אנחנו נמצאים בתוך החיים שלנו, לא תמיד חושבים על כל מיני דברים, ופתאום ברגע אחד שזה נעדר, שזה איננו, אז כל פרט, כל זיכרון, כל סיפור נהיים כל כך יקרים".

"כמו כן, כשמספרים לך בשבעה כל מיני דברים, את מקשיבה לסיפורים, אבל אי אפשר להכיל את כל הכמות הזו, אי אפשר לשמר בראש. כאמור, גם רוצים להעביר את המידע לילדים, למשפחה, וברגע שהדברים נמצאים, זה נהיה אוצר יקר".

"הערכה מביאה איתה גם מודעות יותר גדולה לשימור התיעוד. בזמן השבעה אנשים עוד לא מספיק חושבים הלאה, עוד חדשים בעניין, עוד המומים, וצריך מבחוץ לעזור להם להבין כמה הזיכרונות האלה יקרים".

 “הבנתי את גודל העניין"

“רואי מסר נפשו בקרב עם מחבלים בשג’אעייה ב-3 ביולי", מספרת אריאלה דניאלס-מילר, אמו של סרן רואי מילר ז"ל, 22, מהרצליה, מפקד מחלקה בגדוד רותם שבחטיבת גבעתי.

במהלך השבעה גיליס הגיעה לבית המשפחה. “היו פה אלפי אנשים ואיכשהו הצלחתי בתוך כל האנשים שהגיעו לשוחח עם רותי מספר דקות", אומרת דניאלס־מילר.

“היא סיפרה לי בקצרה על עצמה, ואמרה לי: ‘תקשיבי, במהלך השבעה תשמעי המון סיפורים על רואי ואני מציעה לך להקליט את זה, כי אחר כך הזיכרון ידהה’".

“מתנה עצומה"

“ראיתי את הפרסום של רותי בפייסבוק. יש לי לצערי ניסיון ותיק במשפחות השכול", מספרת אביה פרל, קרמיקאית מרמת גלעד, אחת המתנדבות במיזם “ידידים לזיכרון". “לפני 23 שנה נרצח דוד שלי, גלעד זר, בפיגוע ירי שביצעו מחבלים".

"הוא היה קצין הביטחון של מועצה אזורית שומרון, דוד שהיה מאוד קרוב. את רמת גלעד שנקראת על שמו ושבה אני גרה היום, הקמנו בתור בני נוער בשבעה שלו. לפני 11 חודשים נרצחה בבית חגי גיסתי, בת שבע ניגרי, שהייתה גננת. אז אנחנו, לצערי, מכירים את השכול מבפנים. את הסיפור הזה של לאסוף זיכרונות אני מכירה גם משכול טרי וגם משכול ותיק, שאתה מנסה אחרי המון שנים להחיות זיכרונות ולהיזכר בדברים שכבר לא תמיד זוכרים".

הזיכרונות, מציינת פרל, “בעצם קצת מחזירים את הבן אדם, ולשמר זיכרונות טריים זו מתנה עצומה", היא אומרת ומספרת שבמסגרת המיזם הגיעה לשבעה של משפחה אחת וגם נפגשה עם מעגל קרוב של שתי משפחות נוספות כדי לתת את הערכה.