אתמול בבוקר, שעות לאחר פרסום שמות ששת החטופים שנרצחו בשבי חמאס וגופותיהם חולצו - אורי דנינו, אלמוג סרוסי, הרש גולדברג פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי ואלכס לובנוב ז"ל, ושעות לפני ההפגנות בערב וההחלטה על השבתת המשק, הגעתי לכיכר החטופים בתל אביב. בשעות הבוקר, בזמן ששנת הלימודים נפתחה וכשרק החלו להתארגן הפגנות ברחבי הארץ, אומנם לא היו בכיכר אנשים רבים, אך פגשתי במנעד רחב של אזרחים שעצרו את שגרת יומם והגיעו להביע תמיכה וסולידריות עם המשפחות.
שרה (73) וחברתה הגיעו מכפר סבא כדי לתמוך במשפחות. “יוצא לי מדי פעם לבקר בכיכר החטופים, אבל היום, אחרי שהתבשרנו על ששת החטופים שנרצחו, הרגשתי שאני מתפוצצת בפנים וחייבת לעשות משהו", היא אומרת. “לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים, אז המעט שיכולתי לעשות זה להגיע לפה ולתמוך.
"ציר פילדלפי? ספין משונה": לפיד הקריס את הטיעון של נתניהו
"אנחנו מנסים לשלוט בצבא": למה בדיוק התכוון חה"כ מהליכוד?
ציפיתי למיליוני אנשים שיצאו לרחובות ולכיכר בבוקר הזה, ולמרות שבנסיעה מכפר סבא לתל אביב ראיתי על הכביש אנשים שצעדו עם דגלים, התאכזבתי לראות שהגיעו בבוקר לכיכר רק עשרות. מבחינתי הגיעו מים עד נפש. זו תחושה של חוסר אונים והמינימום שאני יכולה לעשות זה לפחות להיות פה. שמעתי שבערב אמורה להגיע מסת האנשים אז אני פה, איתם, כל זמן שיידרש וכמה שיידרש עד שהחטופים יחזרו הביתה עכשיו".
לשיחה מצטרף ניר, גבר בשנות ה־70 לחייו, שהגיע במיוחד מקיבוץ עמיעד בגליל העליון. “בעקבות מה שקרה, ובתור אחד שנמצא כבר כמה שנים בצמתים, הרגשתי מחויבות להגיע לכיכר כדי להזדהות ולראות מה אפשר לעשות", הוא אומר. “אני לא רואה אופציה אחרת ולא מסוגל להמשיך את שגרת היום שלי בידיעה שהחטופים עדיין בעזה וכל יום שעובר רק מרחיק אותנו מלראות אותם בחיים".
ניר לובש חולצה צהובה שעליה כתוב: “לוחמי כיפור 73’ נאבקים על דמותה של המדינה". “עד ה־7 באוקטובר אני וחבריי, בוגרי המלחמה, הסתובבנו עם אותו סלוגן רק בחולצה לבנה ומאז ה־7 באוקטובר החלפנו לחולצה צהובה כסמל להחזרת החטופים", הוא מסביר. “במלחמת יום הכיפורים לחמתי באזור סיני ושרדתי, ומאז שנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית עלה לכותרות ואפילו קצת לפני, אני וחבריי מהמלחמה ההיא נמצאים בצמתים, ועכשיו, מאז פרוץ ‘חרבות ברזל’, אנחנו נמצאים שם ביתר שאת.
אנחנו צועקים וזועקים אבל הממשלה ממשיכה בשלה. הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה להגיע ולהפגין, לא להיכנס לאדישות ולא להיכנס לייאוש אלא להילחם למען עתיד המדינה שלנו ובעיקר למען השבת החטופים הביתה בריאים ושלמים".
“לא קשור לפוליטיקה"
בת שבע לוגסי בן חורין מתל אביב מקפידה להגיע בכל שבת לכיכר החטופים, וגם היא החליטה לעזוב בבוקר יום ראשון את עיסוקיה ולהגיע לכיכר. “חשוב לי להזדהות עם המשפחות ואני מאמינה וחושבת שצריך להביא ולהחזיר את כל החטופים הביתה עכשיו", היא אומרת. "לא יכול להיות שהם כמעט שנה שם. זה לא קשור לפוליטיקה, לא לימין ולא לשמאל, אנחנו חווים מספיק כאב במדינה שלנו.
לא ייתכן שהאנשים האלה נחטפו מהמיטות, מהבתים ומהמסיבה והמדינה לא עושה הכל כדי להחזיר אותם הביתה. כל אזרח במדינה צריך להסתכל כאילו זה הבן שלו, האבא שלו, ורק אם הוא יחשוב באופן הזה הוא יבין שהוא חייב לצאת לרחובות. כמדינה אסור לנו לנרמל את זה ולהמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה - עד שהם לא חוזרים הביתה.
כל יום שעובר לא חוזר, וזו לא קלישאה. אנחנו לא רוצים שהם יחזרו בארונות כשאפשר להציל אותם. מדובר באנשים שעדיין חיים וזה הסיכוי היחיד להחזיר אותם, ולא ציר פילדלפי או שום תירוץ אחר צריך לבוא על חשבון קדושת החיים שלהם. הידיעה שששת החטופים שגופותיהם אותרו אתמול יכלו להיות בחיים קורעת את הלב ומשתקת, ככה שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מאשר לבוא לפה. הממשלה חייבת להחזיר אותם הביתה בכל מחיר".
בשל החום הכבד, חלק מהתומכים התיישבו על כיסאות בחוץ, והחלק הגדול יותר על ספות וכיסאות במזגן של ספריית “בית אריאלה" הסמוכה. בבית אריאלה גם יוחד חדר ייעודי למשפחות החטופים שהכניסה אליו נאסרה לקהל הרחב מתוך כבוד לפרטיותן.
ברחבה עצמה ניתן היה לראות התגודדויות של קבוצות נוער שונות בגיל בית הספר, שהגיעו לכיכר ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים, ותיכון, שנמצאים בשביתה, אשר מדריכיהן סיפרו על קורות החטופים, ועל החשיבות הבהולה בהחזרתם עכשיו. אחד האנשים שמשכו את תשומת לבם של הנערים הוא גבר בן 93 שסיפר להם כי לחם במלחמת העצמאות בשנת 1948, ואמר שעכשיו זו מלחמת עצמאות נוספת, ולכן הוא הגיע במיוחד מעפולה לכיכר כדי להביע הזדהות.
“הייתי בפלמ"ח ואנחנו סיכנו את חיינו לטובת העם שלנו, ואילו הממשלה היום משחקת עם חיים של חטופים ומסכנת אותם, וזה מרגיז אותי", הוא אומר. “לא יכול להיות שהמדינה שבני דורי ואני בנינו במו ידינו תפקיר ככה אזרחים שמשלמים את מחיר המחדלים שלה. זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לציונות, לפטריוטיות ולחובה המוסרית והחוקתית של כל ממשלה להגן על אזרחי המדינה ולעשות הכל, אבל הכל, כדי להחזיר אותם הביתה. עברתי בחיים שלי הרבה מלחמות אבל מלחמה כמו זאת אף פעם לא חזיתי או דמיינתי שיכולה לקרות. אסור לנו להיכנע לחמאס, אסור לנו לוותר על החטופים".
“הממשלה ממציאה תירוצים"
לצד קומץ אנשים שאחזו בדגלי ישראל לצד דגלים צהובים, נראו גם שלט להשבת החטופה רומי גונן מונף בידי חברותיה, ותמונות של החטופים הרש גולדברג פולין ועדן ירושלמי שגופותיהם אותרו והוחזרו.
בסוכה במרכז הכיכר עומד יאיר מוזס, בנם של גדי, שעדיין נמצא בשבי חמאס, ומרגלית ששוחררה בעסקת החטופים הקודמת, מרצה בפני בני נוער מתנועת הצופים על סיפור משפחתו ועונה לשאלותיהם בסבלנות ובאופטימיות מעוררות השראה. “אני עושה את זה כי זה חשוב וכי חשוב להעביר להם את הסיפור שלנו", הוא אומר.
“אני עצוב וכועס. כל שם נוסף של חטוף שנחשף מגביר את הצער ואת העצב ברמות שאי אפשר לתאר. אני כועס כי אלו אנשים שלפני שבוע היו בחיים בלי שום צל של ספק. אלו אנשים שיכלו מזמן לחזור בעסקה אם הייתה קורית, והממשלה שלנו לא עושה כלום כדי להחזיר אותם אלא רק ממציאה תירוצים כמו ציר פילדלפי שפתאום צץ משום מקום כתירוץ לטרפוד עסקה. התמיכה של ההמונים היא שמחזיקה אותנו. אני יודע שבערב המונים יגיעו לרחובות ולצמתים. חייבים לעצור את הכל, אי אפשר ואסור לעשות שום דבר עד שהם חוזרים הביתה".
מהי השאלה העיקרית שבני הנוער שאלו אותך?
“שאלו אותי מאיפה הכוחות להחזיק מעמד ולא להתפרק. התשובה היא שאני מרגיש שאני חייב, אין לי ברירה אחרת, אני חייב להיות חזק. גם לי לא קל ויש לילות שאני נשבר, או שאני צריך לקחת יומיים להתמודד עם הכאב ולקחת כוחות כדי להמשיך, אבל אסור לי להרפות, זו לא אופציה מבחינתי. אם אשב בבית אני לא אצליח להתמודד עם זה. אסור לי לנוח עד שאבא שלי ושאר החטופים יחזרו הביתה".
מה המסר שאתה רוצה להעביר?
“צאו לרחובות, תפגינו ותעשו הכל כדי שהממשלה האטומה שלנו תבין שהמצב הזה לא יכול להימשך ושהיא חייבת לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה עכשיו, בלי תירוצים ועיכובים".