הערב (רביעי) פורסם בחדשות 12 ראיון בלעדי עם פרחאן אל-קאדי, החטוף שחולץ משבי חמאס בשבוע שעבר, בן 52 ואב ל-11 ילדים. אל קאדי סיפר על רגעי החטיפה, על השהות במנהרות החמאס והיחס הקשה שקיבל משוביו ועל הקשר המיוחד עם החטוף אריה זלמנוביץ' ז"ל שנרצח בשבי. בנוסף, דיבר פרחאן על האחדות בין האוכלוסיות השונות בישראל, על ההקרבה האישית שלו וקרא שוב ושוב לשחרור החטופים.
בשבת ה-7 באוקטובר היה אל-קאדי בעבודתו כמאבטח בבית האריזה סמוך לקיבוץ מגן בעוטף עזה. תחילה, חשב פראן שמדובר בעוד ירי טילים. הוא סיפר: "נכנסתי לממ"ד וקיבלתי שיחת טלפון מאחי שאמר לי שיש חדירה. יצאתי החוצה - ואני רואה 100 מטר ממני שלושה חמאסניקים יורים לכיוון שלי באים לעברי בריצה".
לצד בובות וציורי קיר בחצר ילדים: המנהרה בה אותרו גופות החטופים
לא ציר פילדלפי ולא נצרים: חמאס חושש מהתגשמות תרחיש הבלהות שלו
כשהגיעו אליו המחבלים הוא מספר, "זרקתי את הטלפון והרמתי ידיים. אחד מהם נתן לי מכה עם הנשק, השני מכה עם הרגל, הפילו אותי על הרצפה וקשרו לי את הידיים. עבר שם עובד זר והם ירו בו ממש לידי".
המחבלים וידאו שפרחאן אכן מוסלמי ודרשו ממנו להוביל אותם ברכבו להיכן שיש יהודים. פרחאן סירב בתוקף לדרישתם ואמר "הייתי מוכן למות ולא להצביע על יהודי, וגם לא על חתול. כל המושב שם חברים טובים שלי". שם הוא כבר הבין שהוא עומד להיחטף. מאוחר יותר הוא סיפר שבמהלך השבי במנהרות אמרו לו המחבלים ששמרו עליו "אם הייתה אומר לנו איפה יש יהודים היית עכשיו עם המשפחה שלך".
הוא הועלה על רכב והועבר שהכניס אותו לעזה. כשנעצר הרכב בתוך שטח הרצועה, ראה פרחאן חוליית מחבלים שמכניסה חטופים זרים לתוך פיר מנהרה בקרקע: "אתה רואה אותם נעלמים פתאום".
אחד המחבלים החליט לקחת אותו לבית החולים נאסר בח'אן יונס. כשהגיע לבית החולים לקבל טיפול בפצעי הירי שנותרו ברגלו לאחר החטיפה, הוא כבר לא יכל ללכת ומצא את עצמו הולך על ארבע. המראיין ניצן שפירא שאל בפליאה, "הם ראו אותך הולך על ארבע ולא עזרו לך?" - פרחאן הבהיר: "לא. מבחינתם הם ניצחו. הם אמרו 'תראה, הנה הכלב שלנו הולך'. היו שם הרבה אנשים ואתה רואה את השמחה שלהם. הם הרגישו שהם ניצחו". בשלב אחר בריאיון הסביר פרחאן: "בגלל שאני מוסלמי, בשבילם אני בוגד בהם. אז רואים בי אויב יותר ממך".
פרחאן פגש את החטוף אריה זלמנוביץ' ז"ל, בן ה-85, בבית החולים נאסר ועד מהרה הם הפכו לחברים. הם חלקו חדר עם עוד חטופים תאילנדים ומצבו של זלמנוביץ' החמיר מהר מאוד. פראן סיפר על מותו של זלמנוביץ' לצידו בבית החולים נאסר בעזה. כשהבין פרחאן שזלמנוביץ' נמצא ברגעיו האחרונים ונפרד מאהוביו במחשבותיו הוא כאב מאוד את לכתו. הוא סיפר בריאיון: "זה שבר אותי. בשבילי בשבי שם זה היה אח ואבא ומשפחה והכל. זה היה החיים שלי. ואז הכל נעצר".
לאחר מותו של זלמנוביץ' דרשו השובים מפרחאן לשבת לצד גופתו ולהצטלם לסרטון בו הוא מגולל את סיפור החטיפה והשהות המשותפת שלו על זלמנוביץ' ולתאר את מותו.
מבית החולים הועבר פרחאן לבית, שספג פגיעה של טיל. משם הועבר למנהרה, שם שהה שמונה חודשים בבידוד. הוא מתאר את הירידה למנהרה "אתה יורד, יורד, יורד. 40 מטר. ואמרתי לעצמי - מפה לא יוצאים". במנהרה היו לפרחאן שמיכה, מזרן ומזון. והא מצא שם קוראן והעביר שעות ארוכות בקריאה בו.
פרחאן ביקש משוביו לשהות יחד עם חטופים אחרים אך שוביו סירבו והשאירו אותו בבדידותו, שמונה חודשים לבד במנהרה.
פרחאן מתאר את החיבוק הגדול שעטף אותו כשהגיע לארץ ואמר: "אני לא שלם עם זה. אני פה, עם השמחה והמשפחה - ועדיין יש מישהו שעובר מה שעברתי".
בסיום הריאיון התייחס פרחאן לגינויים והנאצות שהוא חווה מתוקף היותו מוסלמי ששוחרר: "זה כואב מאוד. אני נכה עכשיו רק בגלל שלא רציתי להגיד איפה יש ישראלים, איפה יש יהודים. קיבלתי כדור ברגל כי לא רציתי להגיד איפה יש יהודים. ככה גדלנו, ככה סבא שלי עשה, וככה אבא שלי עשה וככה אני עושה במדינה, וככה הילדים שלי יעשו. ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני".
והוסיף: "אבל אני אגיד לך משהו שתהיה שמח, 70-90% מהאזרחים, מתושבי המדינה, יהודים, בדואים וזה - הם יחד. וזה (האנשים שמפיצים שנאה) אחוז אפסי. לא יעזור להם. את הרוע שלהם שיישארו. אצלנו אף אחד לא יקח לנו את היחד. חיבוק אחד. אנחנו משפחה אחת. עם אחד. אף אחד לא יכול לקחת לנו את זה".
פרחאן קרא שוב ושוב לשחרור החטופים "אנשים נרצחים שמה. תעשה את העסקה. תוציא את המשפחות. אני כאן עם המשפחה שלי והילדים שלי. רוקדים פה - הראש שלי שמה".