אלנבי פינת סוף הדרך: סיפורו של המועדון התל אביבי האגדי

למרות שחלפו מאז כבר 18 שנה, אני זוכר איך עמדתי מחוץ למועדון "אלנבי 58", כאילו זה היה אתמול. עמדתי באזור הסלקציה, וצעקתי "טינקרבל", מאותה הסיבה שכולם צעקו "טינקרבל". היא הייתה הסלקטורית של המועדון הכי נחשק בעיר, וכולנו צעקנו את השם שלה, כדי שתשים לב אלינו, תקדיש לנו כמה שניות מחייה, כדי להכניס אותנו פנימה למקדש ההדוניזם האחרון שהיה פה. 

ב"אלנבי 58" רקדתי שעות. ב"אלנבי 58" ראיתי הופעות (זכורה לי במיוחד הופעתה המהפנטת של אן קלארק). ב"אלנבי 58" למדתי להכיר את עצמי: צעיר שזה עתה השתחרר משירות קרבי קשה, שרק רוצה להתפוצץ על העולם. "אלנבי 58" נתן לנו את האופציה הזאת.

מחזור החיים של הבניין ברחוב אלנבי 58 בתל אביב, על תקופות הזוהר שלו ועל ימיו השוממים והמוזנחים, משקף במידה רבה מגמות ואופנות שפקדו את העיר משנות ה-30 עד הלום.
 

כבית קולנוע שהוקם ב-1937 (בעיקרון הוא הוקם כבר בשנת 1935, אבל נקרא אז קולנוע רימון) הוא השתלב היטב בחיי הפנאי והבידור של תושביה הצעירים של העיר הלבנה, ונהפך לאייקון אדריכלי במה שהיה פעם רחוב הקניות והבילוי הראשי של תל אביב.

בשנות ה-80 החלה דעיכתו של בית הקולנוע, שננטש כחלק מהמטמורפוזה שעברו בתי הקולנוע - לקומפלקסים וסינמה סיטיז. במשך תקופה קצרה הוקרנו בקולנוע סרטי זימה סטייל קולנוע "מרכז". ב-1994 הפך קולנוע אלנבי למועדון חלוצי, ששינה מקצה לקצה את סצנת הלילה המקומית, ומשך את טובי הדי-ג'ייז מכל העולם. סגירתו המצערת ב-2000, סימנה את סוף עידן התמימות והבועה שאפפה את חיי הלילה, ותחילתו של עידן מתחמי הבילוי התל אביביים האלימים.

כעת, בגלגולו החדש, צפוי אלנבי 58 להיהפך לבניין מגורים במסגרת העניין הנדל"ני המחודש בציר אלנבי, והג'נטריפיקציה האינטנסיבית שעוברים נכסיה הישנים של "העיר הלבנה".
 

הבניין נרכש לפני ארבע שנים על ידי חברת "מאיר עיני ישראל", השייכת לאנשי עסקים יהודים ממרוקו, תמורת סכום גבוה, 20 מיליון שקלים, המשקף את גודלו של המגרש ואת ההיצע המועט באזור. אחרי בחינה של כמה חלופות, בהן קולנוע, משרדים ומלון בוטיק, הוחלט שהפתרון הכלכלי הטוב ביותר לבניין הוא הסבתו למגורים.

הבניין של אלנבי 58 אמנם מוכרז לשימור, אבל מדורג ברמה ג' - הנמוכה ביותר, מה שנתן ליזמים יד חופשית למדי בתכנון המחודש. הוא יכלול למעשה רק את המעטפת המקורית של הבניין, ללא חללי הפנים המקוריים, ובלי שום זכר לתפקידיו ההיסטוריים - כקולנוע וכמועדון.

אורגד ורדימון (76) היה מי שהפעיל את הקולנוע במשך עשרות שנים, עד שנת 1987. אביו, ירוחם, נכנס כשותף לבית הקולנוע ב-1936, ושלוש שנים אחר כך, בשנת 39, נולד הבן אורגד. 

"לפני אלנבי 58 אבי עבד בקולנוע מוגרבי. הוא ראה שהקימו את הבניין באלנבי בשנת 1930 כבית אופרה. הבניין משך אותו. הוא גייס כסף וחכר את הבניין. לא היה אז מיזוג אוויר, אז הוא סידר שהגג יהיה נפתח, כדי שיהיה קצת אוויר ועשן הסיגריות יצא החוצה. אבי היה ירושלמי במקור, וחשב שהקרירות הירושלמית בערבים תמזג את האולם. בפועל, בלחות של תל אביב, לא בטוח שהיה יותר טוב בלי גג".

"50 שנה. אני ואחי הפעלנו אותו עד שנת 87".

"היינו מודעים לכך שתל אביב משתנה. הדרום עלה צפונה והאופי של האזור השתנה. בגלל המיקום שלו, אלנבי הפך בשנים המאוחרות שלו לקולנוע של סרטי אקשן. אחד השיאים שלו היה הסרט 'העוקץ', שעשרות אלפי אנשים באו לראות. הרווחיות הלכה ונעלמה, עד שסגרתי". 

"חלק מסיפורי תל אביב. קשה להוציא רישיונות בעיר הזאת. הבירוקרטיה והרישוי מאוד קשים, וצריך הרבה פרוטקציות וקשרים בשביל להזיז משהו. לכן זה עבר הרבה ידיים ולא עשו עם זה כלום. גם קולנוע מוגרבי הרוס ועד היום לא בנו שם כלום".

"אלנבי היה חלל מדהים למועדון. הוא היה חריג מאוד בגודל ובגובה שלו, ובאמצע שנות ה-90 זאת הייתה 'יציאה' לעשות מועדון בתוך קולנוע", נזכר השבוע רל נדל, מבעליו של מועדון "אלנבי 58". "הרגשנו שקורה משהו מדהים במשולש של שינקין, המלך ג'ורג' ואלנבי, וחיפשנו את הדרך שלנו להשתלב בזה. מאחר וזה היה בעיקר רחוב של חנויות, לא חשבנו שיהיו לנו בעיות עם השכנים".

נדל, יחד עם איש חיי הלילה אורי שטרק ובעלים נוספים, פתח את המועדון בערב השנה החדשה של 1994. באופן לא לגמרי מודע הם השתלבו במגמה מקומית ובינלאומית של הסבת בתי קולנוע שוממים, למועדוני ענק במרכזי הערים.

"אלנבי 58" נחל הצלחה אדירה בקרב קהל הבליינים ובתוך שנים ספורות אף הוכתר על ידי המגזין "מיניסטרי אוף סאונד" כאחד מ-20 המועדונים הטובים בעולם.

"זה נראה לי ולאורי חלל מתאים בגודל ובלב שכונת שינקין התוססת והאינית. הלוקיישן הדליק אותנו".

"היו הרבה ערבים מעניינים. באותה תקופה נתנו את הטון לכל התרבות התל אביבית. זכור לי ערב עם דיויד גואטה, היום אחד הענקים. כשהבאנו אותו לראשונה למועדון, אנשים בקושי ידעו מי הוא, והיינו צריכים להפעיל שיווק אגרסיבי". 

"עברנו למתחם הנמל לאזור ה-TLV והאוקטופוס, החוויה הפכה פחות אינטימית ויותר עוצמתית מבחינת חשיפה ארצית. מיקוד הפעילות שלנו עבר לצפון תל אביב". 

"אני לא אדם נוסטלגי במיוחד. זוכר רגעים יפים ושמח להיות חלק מאותם זמנים יפים. הקסם היום שונה לחלוטין, הכל מונע ממניעים עסקיים, בזמנו הייתה יותר נשמה בעסקי הלילה".
 

השיפוץ המתקרב של הבניין אינו מתקבל בעין יפה בקרב כל הצדדים. בליינים רבים, שנהגו לפקוד את "אלנבי 58", סבורים שיש לשמר אותו כמוסד עירוני, אולי בעל קשר לתרבות המועדונים, ולא להפוך אותו לעוד בניין דירות טיפוסי.

"בוודאי שכאיש עסקים אני מבין את המהלך. באופן אישי אני בעד שימור בניינים, ראה ערך שדרות רוטשילד, כדי לשמור על צביון בוהו (בוהמייני) שיק לתרבות העיר תל אביב".