ראש העיר המיתולוגי של ראשון לציון מסביר איך מצילים את מדינת ישראל מאבדון

25 שנה, הרבה יותר מכל ראש עיר אחר בעירו, כיהן תא"ל (מיל') מאיר ניצן כראש עיריית ראשון לציון. ניצן, איש גבוה ומרשים, הטביע בתפקידו חותם משמעותי, אבל מאז הפסדו בבחירות 2008, הוא טוען, לא דרכה כף רגלו בבניין העירייה. “33 שנה שירתי בצבא", הוא מספר. “היה לי שם הרגל - כשעזבתי יחידה, לא חזרתי אליה. אף פעם לא התגעגעתי. אני לא איש של נוסטלגיה. אני גאה בכך שבמהלך תקופת כהונתי נתתי שירות לכל תושב ודאגתי שבראשון לא רק יישנו, אלא גם יחיו". 
 

ניצן, ששימש במשך שלוש שנים (2011־2013) גם כיו"ר הוועדה הקרואה בלוד, מצהיר כי “אני גאה בכך שכראש עיר לא נזקקתי לתמיכה ממשלתית. אם קיבלתי לידי עיר עם חובות, חיסלתי אותם תוך שנה וחצי".
 

בתקופת כהונתו הממושכת קפצה עיר היין ממעמד העיר ה־11 בגודלה במדינה למעמד של העיר הרביעית בגודלה ומספר תושביה זינק מ־102 לכמעט 243 אלף. האם חזה שהעיר תגדל כל כך? “כך ציפיתי מלכתחילה בגלל הפוטנציאל הגדול של השטח", הוא אומר, “נכנסתי לתפקיד ראש העיר עם תוכנית מוכנה לגבי מה שרציתי לעשות בה".

 

“אומנם בהשכלתי מהטכניון אני מהנדס תעשייה וניהול, אבל בוא נאמר שיש לי ראש של מתכנן. הייתה לי במגרה תוכנית לפיתוח העיר עד 2030".

מה החמצנו?

“החמצנו שדה תעופה בים - שראשון נושקת אליו - במקום נמל התעופה בן־גוריון, והחמצנו את הפיכתה לעיר תיירות. בתוכניות שהשארתי דובר, בין השאר, על הקמת בתי מלון, ושום דבר לא נעשה בכיוון".
 

את הקמת בתי המלון הבטחת לי כבר ב־95', בראיון הראשון שערכתי עמך, אבל דבר לא נעשה בעניין עד סיום כהונתך כעבור 13 שנה.
“היו משברים בדרך. לא בניתי כשדברים היו בשפל. אבל לא בכך העיקר. כשנכנסתי לתפקידי, תושבי העיר היו נוסעים לתל אביב לקניות ולבילויים. היום אין צורך לצאת מראשון כדי לחיות. הגדלתי את מקומות העבודה מ־12 אלף ל־74 אלף. אנשים שעובדים בעיר, מוציאים בה את כספם".
 

“למען האמת, הוקמו בעיר יותר מדי קניונים, אולי מתוך התלהבות יתר. הבנייה במערב העיר באה במקום הקמת שוק סיטונאי גדול של ירקות ומסוף מכולות ובמקום הרחבת בית הקברות. כשראיתי את התוכניות שהיו, נעשה לי חושך בעיניים. הצלתי את מערב ראשון. ובזמני, גם התרבות התפתחה בעיר".

והיכל התרבות בראשון נקרא על שמך.
 

“כאן מאשימים סתם את מאיר, שלא ידע מכלום", ממהרת להצטרף לשיחתנו רעייתו, נעמי, המעריצה מספר 1 של ניצן. “כשמלאו לו 70, פתחתי ביוזמה. זאת הייתה הפתעה שהכנו לו ולאחר מכן הצטערתי עליה. בגלל זה מאיר חטף על לא עוול בכפו". למי שאינו מעודכן נספר שניצן ספג ביקורת ציבורית נוקבת בעקבות ההחלטה לקרוא להיכל התרבות על שמו בעודו בחיים.

 

כשניצן, אשר יחגוג במאי את יום הולדתו ה־84, משחזר את תחנות חייו, הוא מציין כנקודת הפתיחה את הפוגרום שחווה ברומניה בתקופת השואה. “נשבעתי שזה לא יקרה שוב ורציתי לשרת בצבא", הוא מספר. "הגם שהרגשתי בריא כמו סוס, בהתחלה סירבו לגייס אותי בגלל סעיף של משקל נמוך ביחס לגובה שלי. בסוף אפילו עברתי קורס קומנדו".
 

וכך, המעפיל שעלה ארצה ממחנות קפריסין בקיץ 48' והחל את הקריירה כנער עובד בחשמלייה של מוסך עיריית תל אביב, סיים את שירותו הצבאי כסגן ראש ענף אפסנאות בצה"ל בדרגת תת־אלוף. בתפקידו הפיקודי הראשון, כסגן מפקד סדנה מרחבית ביפו, נדרש לא אחת ללוות עם האקדח שברשותו את השלמת של היחידה בדרכה אל הבנק. הליווי הצמוד הוליך אותם גם אל החופה. “מרטין" היא קוראת לו בחיבה, כפי שלמדה מאמו המנוחה. מחוץ לבית היא קוראת לו “ניצן", כפי שקראו לו בצבא.
 

לניצן ולנעמי, אשר עבדה במשך שנים כמזכירה רפואית, שתי בנות - רופאה ומפעילת תיאטרון בובות. השניים סבים לחמישה נכדים ולארבעה נינים. משפחתו התומכת ראתה אותו עובר תקופה לא קלה בכהונתו כראש העיר. כיום אולי לא היה חוזר על מה שאמר בעבר, שהוא איננו ממליץ לקצונה הבכירה לפנות לקריירה מוניציפלית. “עכשיו אני אומר שמי שהולך לכהונה של ראש עיר צריך להיות חזק", הוא מבהיר.

 

“ראיתי נגנים עולים מנגנים בקרנות הרחובות של ראשון. כמי שאוהב מוזיקה, הבנתי שהם מוזיקאים מעולים. למענם החלטתי להקים בעיר תזמורת סימפונית. ועל מה העמידו אותי לדין? על מינוי מנכ"ל לתזמורת! ניהלתי מכרז כחוק. מה אשמתי ששניים מהמועמדים הסתלקו? הואשמתי בהפרת אמונים, כשאגורה לאלקחתי לכיסי. הנורא מכל היה לשבת על ספסל הנאשמים ולשמוע את האשמת השווא ‘מדינת ישראל נגד מאיר ניצן'. אני, שנלחמתי למענה, היא נגדי?". 
 

ניצן המשיך  לכהן שלוש תקופות כהונה נוספות ובמקביל שימש כממלא מקום יו"ר מרכז  השלטון המקומי.  הוא היה הראשון מבין ראשי העיר מטעם מפלגת העבודה שעברו לקדימה בעקבות פניית ידידו, אריאל שרון. “אתן לך מקום 15 ברשימה, ואם נצליח, תהיה שר הפנים', הבטיח לי", מספר ניצן, “דחיתי את הצעתו על הסף. אמרתי לו שאם איענה לו, יאמרו שהוא קנה אותי, ואותי לא קונים.
 

לא רציתי להיות לא שר ולא חבר כנסת. הייתי רק היו"ר הראשון של מועצת המפלגה, שבראשיתה נקראה ‘אחריות לאומית', וניסחתי את המצע שלה. ‘ניצן אידיאולוג', כך הגדיר אותי שרון".
 

“בוא נאמר שקדימה איבדה את הראש שלה ברגע שאיבדה את שרון, שבנה מפלגה בצלמו ובדמותו".

 

המפא"יניק ניצן, שהיה ממקימי קדימה ואחריה העביר את תמיכתו לליכוד, מצדד בהקמת מגה־מפלגה ציונית־ממלכתית־דמוקרטית, שתוקם על בסיס המפלגות הציוניות ש"אין שוני ביניהן". הוא איננו מצפה שראש הממשלה הנוכחי יעמוד בראשה. “ביבי פשוט קפיטליסט גס", מתריס ניצן. “לא ייתכן שבמדינת ישראל יהיו 905 אלף ילדים מתחת לקו העוני. זה לא מתקבל על הדעת. זה לא נסלח". 
 

הגם שהסקרים ניבאו לו ניצחון סוחף נוסף, בבחירות 2008 הפסיד ניצן את ראשות העיר לאופוזיציונר העקשן דב צור. “רציתי עוד קדנציה אחת ולגמור", הוא מספר, “אבל הפסדתי בגלל שסירבתי לדרישת ראשי מפלגות אחרות, שאמרו שהם יתמכו בי אם אבטיח להם תפקידים. אצלי אין דברים כאלה. הפסדתי והתיישבתי לכתוב אוטוביוגרפיה".
 

על כהונתו כיו"ר הוועדה הקרואה בלוד מספר ניצן: “זאת הייתה הפתעת חיי. פתאום קיבלתי טלפון מנתניהו, שמעולם לא היו לי שיחות איתו. דבר ראשון הבהרתי לו שאני לא איש ליכוד. ‘אני לא מחפש איש ליכוד, אלא איש מקצוע', הוא אמר לי. נעניתי כשהשתכנעתי שאוכל למלא את התפקיד. הבאתי את לוד לראשונה לאיזון תקציבי ודאגתי לכל תושביה, כולל כמובן הערבים, שבזמני התחילו לשלם ארנונה כפי שצריך".
 

בתום כהונתו בלוד התיישב ניצן לכתוב את ספרו “אם לא תרצו - זו תישאר אגדה", שהופיע החודש בהוצאת קונטנטו. על העטיפה מופיע דיוקנו של חוזה מדינת היהודים משקיף מהמרפסת בבזל. הספר הוא מעין מנשר שלו אל העתיד, מתוך הבנה שעקב גילו המתקדם כבר לא יוכל לפעול להגשמת חזונו. "מבחינתי הספר הוא קריאת הצלה לדור הצעיר, בתקווה שיפקח את עיניו ויציל את מדינת ישראל מכליה", הוא אומר. "מעצמות חזקות ממנה נעלמו מהמפה כשהשחיתות גאתה בהן. לא ייתכן שאין אפילו דרג אחד בממשל בישראל שהוא טהור. כאזרח המדינה, אני בוש ונכלם. אולמרט, פואד, צבי בר, מה קרה להם? מה קרה לנו? זו הסתאבות שהחלה בפריימריז במפלגות, ומהם צמחה קללת ההון־שלטון".
 

“לא. אני מציע בספר שהמשטר במדינה יהיה דמוקרטיה פרלמנטרית. מחצית מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות, אישיות, ישירות וחשאיות, ומחציתם ייבחרו בבחירות מפלגתיות, יחסיות וחשאיות, שייערכו במרכז של 125 איש, ולא בפריימריז פתוחים ומסואבים".
 

עוד בספרו מציע ניצן להעלות את אחוז החסימה ל־5%. “אין צורך במפלגות הקטנות, שאינן תורמות למדינת ישראל"; גורס ש"על כל התושבים להיות שווי זכויות וחובות במדינה שבה ייערכו על פי חוק בחירות מדי חמש שנים ולא כל שנתיים־שלוש, כפי שקורה כיום"; וקורא להגביל בחקיקה את מספר השרים ל־19 בלבד, שיהיו מומחים לתחומי משרדיהם, ושבניגוד להיום הם לא יכהנו בכנסת, “וזאת לשם קיום הפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת".
 

אחת הנקודות המסקרנות בספר הוא הרעיון להרחיב את סמכויותיו של נשיא המדינה. ניצן שולל את השיטה הנוכחית, שבה בוחרים חברי הכנסת את הנשיא. “הספיק לנו קצב אחד", הוא משוכנע, “על הנשיא להיבחר בבחירות כלליות, אישיות, ישירות וחשאיות, אחת לשבע שנים. זאת דמוקרטיה ולא שלטון של טייקונים,  כפי שיש לנו היום". 
 

ועם כל הכבוד למחבר “התקווה", נפתלי הרץ אימבר, לדעתו על הכנסת לבחור ברוב של 80 קולות המנון אחר למדינה. “'התקווה' הוא המנון התנועה הציונית ולא הוכרז רשמית כהמנון המדינה", מסביר ניצן, הדואג לזכויות המיעוטים, “צריך המנון שכל תושבי המדינה, לרבות הערבים, יוכלו לשיר אותו ולהזדהות איתו".
 

הוא רואה שלום באופק, אבל בו בזמן מתריע: “אם לא נבין שאנחנו לא יכולים לשמור על טריטוריה שבה חי עם אחר, ניעלם. אני לא אומר שארץ ישראל לא שלנו, אבל למען השלום עלינו לדעת להקריב קורבן ולוותר על חלק ממנה. איך אמר אשכול? ‘הנדוניה מוצאת חן בעיני, אבל הכלה לא'. מה שלא ייעשה, לא נוכל להמשיך לשלוט בעם אחר". 

“אינני איש דתי המקיים את כל המצוות, אבל מתוך אמונה בבורא עולם אני מניח תפילין מדי בוקר".