"אני לא שונאת מסתננים", ניסתה שפי פז להסביר. “לא יכולה לסבול אותם. לא יכולה לראות, אבל לא שונאת - למרות שכולם מאשימים. זה לפעמים מגיע לתיעוב, למרות שזו מילה חזקה. יודע מה, סלידה. לא יכולה לשמוע את השפה שלהם. רוצה שלכולם יהיה טוב, אבל לא יכולה איתם יותר. 95 אחוז מהתושבים הוותיקים כאן, גם אלה שמרוויחים מהם כסף, מתים שיעברו מפה. עכשיו אגיד לך למה אי אפשר לסבול ויגידו כמה שרוצים שאני גזענית. חצופים, רועשים, כופים את אורחות חייהם בגלל שהם הרוב. לא מחנכים את ילדיהם. מאוד תובעניים, הכל מגיע להם".
אז את גזענית?
“איך מגדירים גזענות? המילה איבדה משמעות. מה תגיד על בנאדם שבא לשכונה שלנו, מטפל בסוג מאוד מסוים של אוכלוסייה כי היא זרה ושחורה, ומסתכל על המקומיים בזלזול כי הם חומים, לא כל כך חשובים, גזען? כולנו גזענים. נניח שלי אפשר לקרוא גזענית, אבל לבוא לתושבים שהם מלכתחילה קורבנות של גזענות לבנה, אשכנזית, ולקרוא להם גזענים? איך אתה קורא לאישה שעומדת בערב ומפגינה נגד המסתננים ובבוקר רצה לקופת חולים בגלל שהשכן הסודני נפל, גזענית? אם אני גזענית זו הקללה הכי קלה. קוראים לי בשמות יותר גרועים".
שפי פז היא טיפוס שקשה לקטלג. כשהיא רוצה - דיבורה שקט, מלטף, אינטליגנטי. ואז, ברגע, היא יכולה להתהפך ולהילחם על עקרונותיה עד זוב דם.
כבר למעלה מ־20 שנה פז גרה בשכונת שפירא שבדרום תל אביב. בשנים האחרונות הפכה למנהיגת החזית לשחרור האזור מאלפי המסתננים שהציפו אותו, וכל האמצעים מקדשים את המטרה. כן, מאשת שמאל ליברלית, פז הפכה לאשת ימין מיליטנטית. הרוח החיה בהפגנות מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור. לא תנוח ולא תישן.
“למה אני נשארת כאן?", שאלה בחצי חיוך. “אין מצב שגנבי גבול ממדינה אחרת יזיזו אותי מביתי. אין מצב".
חמישי, 31 באוגוסט, 15:00. התחנה המרכזית בתל אביב
בחור אריתריאי קפא על מקומו בזמן שמאבטח מהיחידה לאבטחת אישים, חמוש ב־16־M מקוצר, ביקש ממנו להתלוות אליו. לא ברור מה הזר חשב, אבל כנראה לא תיאר לעצמו שהעיכוב נובע מביקורו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
בצד ישבה חבורת מאבטחים משועממים ולידם עמדה שוטרת. “ידעו ללכת למדינות שלהם, לרוקן את אוצרות הטבע, וכשהם צריכים עזרה לא נותנים", אמר אחד המאבטחים. השוטרת התערבה. “המדינה שלנו לא יכולה להכיל אותם". המאבטח המבוגר הביט בה וסינן, “אז לזרוק לכלבים, לתת להם למות בחוץ?".
באותן דקות פז עשתה את דרכה לאירוע. לא רק מוזמנת, אלא גם אחת מהמארגנים. “לפני חודשיים קיבלתי צלצול ממשרד ראש הממשלה שאבוא לפגישה, אמרו שהגיע הזמן שיכיר אותי", סיפרה. “הגעתי עם החלטה טקטית שאני לא באה בטענות, אלא מדברת מה עושים מעכשיו והלאה. המטרה למצוא פתרון ולא לבכות. ישבנו, נתתי סקירה על מה שקורה ומה מעלימים ממנו. הוא דיבר על הגדר. אמרנו שאנחנו צריכים להגדיל בצורה משמעותית את מספר פקחי ההגירה. המספרים מגוחכים. אמר לי שהוא חייב לבקר. דיברנו על ביקור חשאי ולא מתוקשר".
אלא שהביקור היה הכי רחוק מלהיות חשאי. ממש אחרי החלטת בית המשפט העליון שאין לכלוא מסתננים שמסרבים לגירוש למדינה שלישית לתקופה ארוכה מ־60 יום, לראש הממשלה היה מתאים לקחת צד ולהכריז שיחזיר את האזור לאזרחי ישראל, בדיוק הציטוט שפז חיפשה.
“אני לא תמימה", חייכה כשנפגשנו. “אנשים אומרים ‘אל תאמיני, עוד הבטחות'. אני יודעת, יש לי ניסיון מר, רק שאני מסבירה שהעובדה שאתם כועסים על ראש הממשלה לא משנה, הוא היחיד שיכול לעזור. יש לי הרבה חשבונות איתו, אבל נסיים אותם אחרי. זו הייתה התפיסה שלי מההתחלה".
את לא חושבת ששוב ישכחו אתכם?
“ברור, אבל זה לא אומר שמחר אני הולכת לנוח על זרי הדפנה ולפרוש. קיבלתי הבטחה שמקימים ועדת מעקב ואנחנו ניקח בה חלק, וזה הכי חשוב. עד היום היינו צריכים להתחנן לפגישות עם איילת שקד, אריה דרעי. לקבוע פגישות עם רשות ההגירה. אז ביקשתי שאמיר אוחנה יהיה נציג משרד ראש הממשלה. הוא ידיד אישי. סומכת עליו, בניגוד להרבה חברי כנסת, ואני חייבת להאמין, אחרת לאן אגיע, לאו"ם? אנחנו לא מסתפקים רק במסתננים. אנחנו רוצים לסלק את כל השוהים הבלתי חוקיים מהמדינה ונתחיל בדרום תל אביב, כי הם מרוכזים כאן. אוקראינים, גיאורגים, מה שקורה פה בימי שישי אחר הצוהריים זה פשוט לא להאמין, מסות".
את רוצה להיות חברת כנסת?
“מציעים, ואם מישהו יציע תנאים שיאפשרו לי להמשיך במאבק, אני אקשיב. אני מתה על הרחוב. חיית שטח. אם יגיע שלב שעבודה בתוך המערכת תעזור יותר מעבודה בחוץ, בכאב לב אעזוב את המגפון ואתלבש לפי קוד הלבוש".
שישי, 1 בספטמבר, 10:00. שכונת שפירא, דרום תל אביב
הבניין שבו שפי פז מתגוררת הוא לא ישן ומפויח, אלא עם מעלית וחניה. היא גרה בו מאמצע שנות ה־90 עם טלי, זוגתה ב־36 השנים האחרונות, ובנה יותם, שנמצא עכשיו בשנת שירות.
“רוצה לצחוק?", שאלה בזמן שהגישה מים קרים ומיד המשיכה, “גרנו בצפון תל אביב בדירה קטנה ודי נמאס מהפיילה, אז עברנו לפה כי היה זול. יכולתי לקנות במחיר של דירת שני חדרים בצפון העיר דירה עם גג, חניה ומעלית. אני תמיד אומרת שזה חלום בורגני קטן. אני חולונית במקור, טלי בת ימית. יותר מחוברות לשכונות ומאוד התחברנו למקום שהיה אז רב־תרבותי. אחד הדברים שהפריעו בלב תל אביב היה שכולם התלבשו אותו דבר, אכלו אותו דבר, שמעו אותה מוזיקה. בא לנו לנשום".
הסתדרת עם רב־תרבותיות?
“הייתה פה רב־תרבותיות שאהבתי. האוכלוסייה המקומית הייתה 70 אחוז, 30 אחוז זרים. כשעברתי לבניין הזה החברים הכי טובים שלי היו בני משפחה ניגרית. ב־2002, בשעה ארבע לפנות בוקר, הבית הוקף במשטרת ההגירה. זרקורים מאירים, מגפונים צועקים ‘לא לקפוץ'. התחילו לפרוץ דלתות. חברים שלנו התחבאו בארון חשמל, הכנסנו אותם אלינו והעפנו את המשטרה".
אז מה קרה?
“אגיד לך מי אחראי להקצנה. ב־2007 הגיע השינוי, בהתחלה בתחנה המרכזית, וכולנו עצמנו עיניים. גלים של טורקים, רומנים, שב"חים מעזה. באיזו תקופה הייתה תחנת סמים בבניין. לקח זמן עד שהבנו שזה סיפור. הסתכלתי יום אחד על פוסטים שכתבתי לפני שנים והם היו נגד, אבל זה הכל. מה אני אעשה עם המורשת שלי? אני הליברלית, הסובלנית ואהבת לרעך. בהתחלה ניסיתי את השמאל. בוז'י הרצוג היה כאן, נפגשנו עם אנשי מרצ. אמרתי להם: ‘אם לא תיכנסו, ברוך מרזל ייכנס. תעצרו את האוטובוסים'. האוטובוסים הרי הגיעו מהנגב ופרקו את המסתננים פה, בגינה. לא הייתי אז מובילת מאבק. אם הייתי, הייתי משכיבה אנשים מתחת לגלגלי האוטובוסים".
לא שמעו לאזהרות שלך?
“ישבתי בבית מוטרפת ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי שקורה אסון. קיבלנו תשובות מעליבות מהשמאל שנעו מהתעלמות עד ‘תפנימו, תקבלו אותם'. אין שכונות יותר סובלניות מהשכונות האלה. אם המסתננים היו ברמת אביב, היו שם הרוגים. פה, כשהגיעו הדארפורים, פעילים היו קמים בשש בבוקר להכין סנדוויצ'ים לילדים. רק שהגיעו עוד ועוד. ישנו בגינות, עשו בהן צרכים. היה כאוס מוחלט, אז צעקנו, ותגיד מה שתגיד, אבל ביבי הציל את המדינה עם בניית הגדר. הגענו למצב של 15 אלף מסתננים בחודש".
כמה גרים היום באזור?
“יש נתונים שלא נראים אמיתיים. אמרו 17 אלף ואין מצב. אני חושבת ש־30 אלף לפחות ומצפים ל־1,700 לידות רק השנה. אתה לא רואה אותן לא בהריון, זה פשוט מדהים".
אבל בכל מדינה יש עובדים זרים.
“מי היו עובדי המסעדות? הרבה ערבים מיפו. מנקי הרחובות היו בדרך כלל מבוגרים מחבר העמים. יש ערבים, תומכי המאבק, שתופסים אותי ברחוב ואומרים: ‘תעיפו אותם, גמרו לנו את העבודה'. יש פעילים ישראלים, יהודים, שפיטרו אותם. אני הפסקתי לקנות בסופר, עברתי להזמנות, כי אני לא יכולה לקבל מהם שירות. זה מרגיז, כי אני יודעת מי עבד שם לפניהם. תהפוך את זה לעבודות מועדפות".
בכל העולם יש פליטים.
“מדינת ישראל היא מאלה שקלטו הכי הרבה פליטים, אז מה אם כתוב להם יהודים, זה לא נחשב? אני הגעתי לארץ בגיל 4 כשברחנו מפולין הקומוניסטית. כל המיליון שהגיעו מברה"מ, מה הם? קלטנו ועכשיו אנחנו אולי צריכים לקחת חלק, אבל המדינה עשתה טעות איומה כשלא בדקה מי באמת זכאי למקלט. היום מאוחר מדי. המסתננים כבר מאמינים לשקרים של עצמם. אני מכירה כמה מהם שבאו לכאן מסיבה כלכלית נטו".
וגם ברחו מגורל רע.
“יש לנו חברים שעובדים בבנקים. יש לי צילומים שאני לא יכולה לפרסם, של חשבונות. בוא נגיד שהייתי רוצה שיהיה לי בבנק מה שיש להם. 100 אלף, 200 אלף שקל".
ממה, מניקיון רחובות?
“הרבה עסקים לא חוקיים. אלה לא עובדי ניקיון. יש לי צילומים".
לא מזכיר קצת את הסיפורים האנטישמיים על היהודים?
“אמרתי פעם שזה נשמע טוב?".
שפי מסתובבת בשכונה ומצלמת, מתעדת את הנעשה ומעלה סרטונים ליו־טיוב. אחד מהם מציג ילדים זרים מהללים את היטלר ואת הנאצים.
“מותר לצלם ילדים במרחב הציבורי, אסור להשפיל או להשתמש למשהו שקשור לפדופיליה", היא מסנגרת. “עובדה שצילמתי ולא קיבלתי תלונה ואיימו ‘נפשוט את עורך, תשלמי מיליונים'. התחלנו לתעד והמסתננים קפצו עלינו, כי המצלמות מטריפות אותם. לא אשקר, הסרטונים ערוכים והיו פרובוקציות מצדנו, אבל הייתה לזה מטרה. מעולם לא הרמנו יד על ילד, או קיללנו. יש סיפורים שמתרוצצים שהפעלתי שוקר על ילדים".
נו, הפעלת?
“היינו בגינה והייתה התלהטות. לא הייתה משטרה ונכנסנו ללחץ אז הוצאתי שוקר, הרמתי גבוה, שלא ייגע באף אחד והפעלתי פעם או פעמיים. יצא סיפור ששפי רודפת אחרי ילדים עם שוקר חשמלי".
מה פתאום ילדי מסתננים משבחים את היטלר?
“לא יודעת מאיפה זה בא. פגשתי חבורת ילדים בגינת לוינסקי, הם ראו אותנו והתחילו להתגרות. רואים בסרטון שאמרנו: ‘זוזו, לא רוצים לצלם' ואז שמענו מרחוק ילד צועק: ‘היטלר היה תותח'. אז קראנו לו ולא היינו צריכים הרבה. זה בשבילי חומר".
תקפו אותך?
“עשרות פעמים. יום אחד חטפתי בקבוק בראש, אבל יש לי ראש חזק. רוב הפעמים אלה מכות בשביל להעיף את הטלפון. זה אולי המכשיר הרביעי או החמישי שלי. עד לא מזמן לא פחדתי, אבל היום אני לא מסתובבת אחרי רדת החשיכה ברגל ובכל פעילות יש מישהו ששומר לי על הגב".
לפז אין מעצורים בפה. היא מספרת הכל, גם על חייה האישיים. “אני אמא חרדתית בטירוף ולפני שנה הייתה לי שיחה עם בני. יש לו חופש מלא, אבל אם הוא סוגר איתי שהוא מגיע הביתה ב־12 ולא מגיע עד שלוש, הגיוני שאדאג לו. הוא הסתכל עלי ואמר: ‘כשאת יוצאת לפעולות בלילה ונעצרת, אני לא דואג?'. הוא חצי אשכנזי, חצי מזרחי. גם בזה אנחנו מיוחדות, כי אני וטלי ביקשנו במפורש זרע מזרחי. הפרופסור הסתכל עלינו, ‘אתן לא רוצות רוסי, כחול עיניים ובלונדיני?'. אמרנו ‘לא'. אני חושבת שצריך להתערבב כמה שיותר, שכל הנושא העדתי יירד מהפרק. יש אוכלוסיות מוחלשות במדינה ויש בעיות חברתיות, אבל שזו לא תהיה בעיית מוצא".
איך בנך מסתדר עם אמא מיליטנטית?
“חושבת שהיה לו יותר קל עם הלסביות מאשר עם הפעילות הפוליטית, אבל עכשיו הוא בסדר. היה לו תאקל קשה עם אריתריאי והוא חזר הביתה ואמר שהוא מבין אותי. אצלנו הכל על השולחן. ביום שידעתי שאני לסבית, כולם ידעו. הייתי בארון במשך חמש דקות".
יום שישי, 1 בספטמבר, 11:30. מדרחוב נווה שאנן, תל אביב
שפי לקחה אותנו ל"שאנז אליזה", ככה היא קוראת לרחוב המרכזי באזור התחנה המרכזית הישנה, יום אחרי ביקור ראש הממשלה. הרחוב חזר לשגרה. סודנים, אריתריאים, אין כמעט ישראלים. העוברים ושבים מדדו אותה במבטי כעס. היא מוכרת שם ולא לטובה.
לפתע מישהו קרא לה. בחור אפריקאי בשם סומא. “אני בצד שלך", אמר לפעילה המופתעת. “אז למה אתה גר פה ולא בהרצליה פיתוח?", ענתה שפי כשהתעוררה מההלם הקל. “ברגע שהשתחררתי מהמעצר בנגב, לא הכרתי שום דבר חוץ מגינת לוינסקי", ענה. סומא סיפר שהוא כבר שמונה שנים בארץ, פליט מדארפור. “עשיתם את טעות חייכם כשחברתם לאריתריאים", הסבירה לו. “אם הייתם נשארים קבוצה בודדת, רוב הסיכויים שהייתם כבר בעלי מעמד כאן. הציבור לא סובל אריתריאים וברגע שהתחברתם האהבה אליכם נמחקה".
סומא: “מקווה שנפתור את הבעיות בלי גזענות. שהעם היהודי לא ישכח...".
שפי קטעה אותו בגסות. “רד מזה. זה מרגיז אותי. העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו אנשים שפולשים אליו מבחוץ".
כשעזבנו את הדארפורי היא אמרה: “בסוג של הזיה אופטימית, אני בעד ביטול גבולות, לאומים ודתות, אבל זה בלתי אפשרי, צריך לשרוד, ואני ציונית במובן הבסיסי של המילה. חייבים מדינה משלנו וברגע שלא תהיה, זה נגמר. יש פה מיעוטים, אז שנייצר עוד? הם הרי מספרים מה קורה בדרום סודן ודארפור. מלחמות שבטים שחלק מתרבות הלחימה שלהם זה שריפת ילדים ואונס נשים. חסרות לנו צרות?".
ומה יהיה איתם אם יגורשו לרואנדה ואוגנדה, שמוכנות לקלוט?
“לא רוצה שיהרגו אותם, ומעבר לזה לא מעניין אותי. בג"ץ פסק שאין סכנה, ואני מקווה שהוא בדק כראוי. ויש גם סיפורים שההוא הפך לזמר מצליח באוגנדה וההם לומדים שם. כל זמן שלא מחכים להם עם רובים, לא אכפת לי. פה גורמים להם נזק. הם מגדלים את ילדיהם כישראלים. מלמדים תרבות יהודית, חגים, נותנים שמות. אם הילדים האלה יגורשו, אין להם שום הכנה למקום אליו הם חוזרים".
מעט הסוחרים הישראלים בנווה שאנן, אלה שעוד נשארו ברחוב, לחצו לשפי את היד, היא עדיין סוג של מנהיגה. “אנשים שואלים איפה הגברים בדרום תל אביב, למה הם לא יוצאים לפרק? אנשים לא יוצאים לפרק כי הבינו שבעימות עם אריתריאים מי שילך לכלא אלה הישראלים. יש אפליה ברורה".
רוצה להבין, את בעד אלימות?
“לא, אבל הייתי רוצה פעולות יותר אגרסיביות. סיורים יותר תוקפניים ועימותים מילוליים. הסביר לי סוציולוג שמה שקרה זה שפירקו לנו את הקהילה, ואנשים מוכנים לצאת למלחמה למען הקהילה ולא למען עצמם, ונכנס עוד פקטור. השמאלנים שבאו לגור בשכונות. קבוצה די גדולה שאני קוראת לה ‘הלטפנים'. גם זול פה, גם הפך לטרנדי. זה נותן להם סמכות להופיע בתקשורת ולהגיד ‘אני גר בדרום תל אביב, הכל שקרים'".
להם המסתננים לא מפריעים?
“חיים בבועה. לא מכירים זקנות, לא מחוברים לתושבים. יש להם את בתי הקפה שלהם, רובם בלי ילדים קטנים. הכל הצגה. סוג של נתמוך בזכותם, אבל נחיה בנפרד. והם נלחמים בנו. בשנה שעברה עשינו פעילויות בגינה הציבורית והם הקימו כיתת כוננות. היו שני חבר'ה שישבו בגינה וכשהיינו מגיעים הם היו מזעיקים את החברים שלהם והייתה מתפתחת מהומה".
המהומות בשארלוטסוויל, בעיית הזרים בפריז.
“אני נגד אלימות".
אבל מבינה אותם?
“די מבינה. זכותו של ציבור להגן על עצמו, ויש פה הישרדות. אירופה הרי מתאבדת. אדם שמהגר למדינה אחרת יש לו מחויבות להתנהג כמו שצריך, לקבל את ערכי המקום ולא לכפות את ערכיו".
מה עם החרדים שחיים באירופה?
“אם הם אזרחי המדינה, אין בעיה. בנווה שאנן יש בעיה עם בדואים ששולטים בסחר הסמים, אז לגרש את כולם? שהמשטרה תטפל במי שצריך. המדינה צריכה להגן על עצמה".
יום שבת, 2 בספטמבר, 20:00. שכונת רחביה בירושלים
מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, התאספו כ־200 פעילים. שפי התמקמה בשורה הראשונה עם המגפון, שהפך לסימן ההיכר. “אם בג"ץ הוא דיקטטורה, הבחירות הן סתם חלטורה", צעקו שם. “הכנסת מחוקקת, מרים נאור מוחקת", היה סלוגן נוסף.
אל המיקרופון קירבו את סופיה, בת ה־70, שתאמר את דברה. “אני לא יכולה ללכת לים בקיץ. הבניין שלי מלא במסתננים ואני צריכה ליווי משטרתי. מה קרה למדינה? באתי כילדה קטנה וחשבתי שנהיה רק יהודים. היום אני מרגישה שאני גרה בסודן או באריתריאה".
“יש לנו אינסוף גימיקים ואנחנו לא יורדים מבג"ץ", שפי הסבירה. “המון זמן פחדתי להפגין, חשבתי שזה לא חוקי, אבל הכל צריך להיות בעיתוי הנכון. בדיון האחרון, כשנאור ביקשה הבהרות מהממשלה והבנו שזה יימשך עוד עשרה חודשים, קמתי וצעקתי: ‘תחליטו עכשיו, תפסיקו עם הדיונים'. לא עצרו אותי"
את חושבת שיש לכם השפעה?
“תסביר אתה. בשבת החלטנו שאנחנו מפגינים נגד הסחבת, בשני יצאה פסיקת בג"ץ. ברור שלא כותבים פסיקה ביומיים ושהיא שכבה במגירה. בג"ץ באופן שיטתי מפרסם פסיקות שהן רעות לנו בערבי חג. למה? אנחנו בשכונות, אנשים מסורתיים, מזרחיים, הרבה מצוקה. אין סיכוי להוציא להפגנה. לדעתי, תכננו את זה גם עכשיו. חשבנו על ערב ראש השנה או סוכות, וטראח הם שחררו. מיד אחרי ביבי הקדים את ביקורו בדרום העיר. במידה מסוימת אנחנו צריכים להגיד תודה למרים נאור".
מדברים היום על פיזור מסתננים ולא רק על גירוש.
“הפעילים פה נולדו פעילים חברתיים. אתה חושב שהם יסכימו לפתור לעצמם את הבעיה על חשבון אוכלוסייה עוד יותר מוחלשת? איזה קול יש לאישה האתיופית מיבנה שבשכונה שלה נמצאים מסתננים? בדמגוגיה אני אומרת שאם הפיזור יוגבל לכפר שמריהו ורחביה, אני בעד".
שפי, שכבר חצתה את גיל ה־60, לא שותקת. אפשר לאהוב אותה, לשנוא, אבל בלתי אפשרי להתעלם. היא לא רואה בעיניים. פתחו לה תיקים על הפרות סדר, הפרעה לשוטרים, העלבת עובד ציבור, והיא ממשיכה בשלה.
“יכול להיות שגם האקשן מושך", היא מודה. “בגילי יותר נעים לנהל מאבק מאשר לחיות בדיור מוגן, אבל המחיר כבד. נכון, נהייתי מפורסמת, אנשים אוהבים, אבל קשה לחיות במתח מבלי שזה ישפיע על הבריאות. את כל החסכונות חיסלתי. המשפחה מאוימת, אני קיבלתי איומים על חיי".
שווה?
“לפעמים יש ספקות, ואז אני מקבלת טלפון ומדברים איתי על תקווה. אתמול הייתה אופוריה, והבוקר התעוררתי רגועה. אני לא אותה אלמונית מלפני ארבע שנים. היום אני מחוברת ומקושרת. נשב לבג"ץ ולביבי על הראש. תהיה הצעת חוק חדשה ויהיה שוב בג"ץ, והמטרה שהעתירה תידון ותיפסק במהירות, כי אנחנו כבר מבררים את כתובתה של השופטת אסתר חיות. גם אצלה נבקר כל שבוע".