פסח תשע"ח יחול בליל שישי הקרוב והמוני ישראלים ישבו לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחה וחברים. חג הפסח הוא מהיותר מורכבים מבחינת הכללים ההלכתיים וההקפדה על הפרטים השונים הנוגעים לכל עניין איסור אכילת החמץ. לנוחותכם מצורפים הזמנים הרלוונטיים לסוף השבוע הקרוב בו יכול החג וכן דבריו של הרב עידן אבן-ישראל שטיינזלץ על הצד הרעיוני שעומד מאחורי ליל הסדר וכן תמצות של הכללים ההלכתיים המרכזיים. חג כשר ושמח מ'מעריב אונליין'.
זמן בדיקת חמץ
יום חמישי בערב, מיד בתחילת הלילה עם צאת הכוכבים.
סוף זמן אכילת חמץ
יום שישי - ירושלים: 10:08 תל אביב: 10:10 חיפה: 10:09 באר שבע: 10:10
סוף זמן ביעור חמץ
יום שישי - ירושלים: 11:26 תל אביב: 11:28 חיפה: 11:26 באר שבע: 11:28
זמן כניסת שבת ויום טוב ראשון של פסח
ירושלים: 18:21 תל אביב: 18:38 חיפה: 18:31 באר שבע: 18:39
סוף זמן אכילת אפיקומן
ערב שבת - ירושלים: 00:43 תל אביב: 00:45 חיפה: 00:44 באר שבע: 00:44
זמן יציאת שבת ויום טוב ראשון של פסח
ירושלים: 19:34 תל אביב: 19:36 חיפה: 19:36 באר שבע: 19:35
זמן כניסת שביעי של פסח
יום חמישי - כ' ניסן התשע"ח - 5.4.2018
ירושלים: 18:25 תל אביב: 18:42 חיפה: 18:35 באר שבע: 18:43
זמני יציאת שביעי של פסח
יום שישי כ"א ניסן התשע"ח - 6.4.2018
ירושלים: 19:38 תל אביב: 19:40 חיפה: 19:40 באר שבע: 19:39
זמן הדלקת נרות שבת פרשת שמיני
יום שישי כ"א ניסן התשע"ח - 6.4.2018
ירושלים: 18:26 תל אביב: 18:43 חיפה: 18:36 באר שבע: 18:43
זמן צאת שבת פרשת שמיני
שבת כ"ב ניסן ה'תשע"ח - 7.4.2018
ירושלים: 19:39 תל אביב: 19:41 חיפה: 19:41 באר שבע: 19:40
הצד הרעיוני של חג הפסח – הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ
אף-על-פי שקריאת ההגדה היא עיקר חשוב בליל-הסדר - ובכלל זה גם דברי העיון בעניינו של היום, הכרוכים, למעשה, בחובה הכוללת של "לספר ביציאת מצרים" - הרי בסיכומו של דבר אין ליל-הסדר ליל עיונים ודיונים בלבד, וההגדה אינה במהותה פרק תפילה או תורה. ה"סדר" הוא עיקרו ותמציתו טקס, מעשה של פולחן.
אומנם בימינו, כיוון שאין מקריבים את קורבן הפסח, חלק ניכר בטקס הוא בבחינת זכרון ל"ליל התקדש החג" במלוא משמעותו ההיסטורית. אולם, עם זאת, עצם הסדר הוא משום חזרה על ליל יציאת מצרים והזכרת קורבן פסח שבכל הדורות. ליל-הסדר - יותר מאשר סעודות השבת - הוא במידה רבה "זבח משפחה", חגה של המשפחה היהודית.
הטקס מאחד את המשפחה בהתחברות מחודשת עם עברה וציפיותיה. מבחינת ההלכה אפשר- ולמעשה, אף חובה - לקיים את סדר הפסח גם באשר אדם מישראל מצוי לבדו, בכל אתר ואתר. עם זאת, כאשר סדר-הפסח נעשה בחבורה, חבורה של אנשים הקרובים זה לזה ברוחם ובדמם, הרי זה מעשה מובחר. באמירת ההגדה, בעצם קיום הטקס, ואף בשעת הסעודה נוצר קשר שאינו מופנה רק כלפי מעלה, כלומר, אל הקב"ה, מתוך רצון של דבקות בו, אלא גם קשר "מאוזן" - הקשר ההדדי שבין המשתתפים בו.
"ארבעת הבנים" של ההגדה, לא פעם הם מצויים באותו מקום עצמו; הקשר שביניהם, העובדה שעל-אף השוני שביניהם כולם שואלים אותן שאלות, היא חלק ממהותה של אחדות ישראל; קשר הגאולה בעבר ובעתיד, הוא הקושר אותם אל ה'.
משום כך עדיף לעתים להישאר במסגרת המשפחה, גם כאשר יחסה אל היהדות לוקה בחסר, כל עוד ניתן לקיים בה את האחדות והקשר. כאן, כבמקרים רבים אחרים, ההגדה והשיחה, הסעודה ועצם הפגישה הן עצמן בבחינת ערך, שמן הראוי לשמור אותה.
הצד ההלכתי של חג הפסח – הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ
בעוד ששאלת עריכתו של ליל-הסדר כרוכה במידה רבה במערכת של רגשות והתייחסויות, הרי ששאלת ההלכה המרכזית בחג הפסח קשורה בדינים המיוחדים לחג, לאמור: באיסור אכילת חמץ.
האיסור עצמו הכתוב בתורה מוגדר כאיסור לאכול במשך כל ימי החג, או ליהנות בדרך בלתי ישירה, מכל דבר שהוא חמץ, ובכלל זה כל דבר המופק ממיני דגני הלחם הרגילים: חיטה, שעורה ושיבולת שועל, וכן נכללים ב"חמישה מיני דגן" גם כוסמת - שאין זיהויה ברור, ושיפון, שגם לגביו אין וודאות גמורה בזיהוי.
מוצרי הדגנים הללו, אשר הגיעו לידי דרגה מסויימת של תסיסה, הקרויה "חימוץ" אסורים באיסור חמור בימי הפסח. מבחינה מדעית לא קל להגדיר בכל מקרה מה הוא החמץ, ובהלכה יש הרבה מאוד הגדרות מעשיות וברורות של עניין זה לגבי מיני הדגן השונים.
הלכה למעשה, נכללים בתחום זה רוב דברי המאפה ומוצרי הבצק מכל הסוגים (חוץ מאלה שנעשו במיוחד, מתוך הקפדה שלא יחמיצו, והם, אפוא, "מצה"). כמו כן נכללים משקאות המופקים ממוצרי דגן שתססו, בעיקר מיני בירה וכמה משקאות חריפים, כויסקי.
ההגדרות הכלליות הללו עוסקות במיני החמץ הבסיסיים, האסורים מן התורה. איסור החמץ הוא איסור חמור מאוד, חמור מרוב דיני המאכלים האסורים, שכן העונש על אכילת חמץ בפסח במזיד הוא עונש כרת - כמוהו כאכילה ביום - הכיפורים וכחמורות בעבירות האחרות.
יתר-על-כן, החמץ אסור לא רק בשיעורי האיסורים המקובלים, אלא שחל עליו איסור ב"משהו", אף בכמויות זעירות ואף בהיותו מעורב בתוך דברים אחרים. בשל כך, ובשל היות החמץ גם איסור הנאה בתוך ימי הפסח, רבות מאוד החומרות בדיני החמץ ובכל המתייחס אליהם. אף חכמים הנוטים להקל בכמה וכמה תחומים אחרים, מחמירים במיוחד בדיני פסח.
משום כך, הלכה למעשה אין כמעט דבר מאכל שעבר תהליך ייצור כלשהו, להוציא מאכלים בסיסיים - ירקות ופירות, בשר ודגים, ביצים וכיוצא בהם, שלא יהיה בו מקום לחשש. נוסף לכך, למרות שיש גישות שונות ביחס לעניין, מן הראוי להקפיד גם על שני תחומים אחרים שבהם יש ולו גם חשש להנאה אסורה מן החמץ - במוצרי קוסמטיקה מכל המינים ובתרופות שונות.
בכל המקרים הללו יש לזכור, כי לעתים המרכיבים הראשיים - ואפילו יש רשימה מדויקת ומפורטת של מרכיבים - עשויים להיות מוצרים שאין הם כשלעצמם קשורים כלל בחמץ, אך עלולים להיות בהם מרכיבים או חומרי שימור בלתי נחשבים, ולכן הם אסורים לשימוש בפסח.
יש גם מוצרים המופקים מחומרים המותרים או אסורים, כמו למשל כוהל בכל צורותיו, המופק לעתים ממיני דגן (אף-כי הכוהל המופק מגפן או ממקורות רבים אחרים, אין בו כל חשש חמץ); מוצרים מורכבים עלולים, אפוא, להיות חמץ או תערובת חמץ, ולאדם פרטי אין כמעט כל דרך לברר את הדבר על בוריו. ומשום כך אין ראוי להשתמש אלא במוצרים שיש עליהם הכשר מובהק, שניתן לאחר בדיקה של רבנים מוסמכים.
לצער הלב, חותמת סתמית של "כשר לפסח" או אמירה סתמית מפי חנווני, עשויים להטעות, מתוך זדון או אי-ידיעה, וכשלעצמם אין אפשרות לסמוך עליהם.
איסור קטניות
בעיה אחרת המוסיפה במידה מסויימת לקשיים בקיום ההלכה, קשורה במנהג הנקוט בידי רבות מעדות ישראל, להחמיר על עצמן ולאסור גם מיני צמחים אחרים, אף-על-פי שאינם בגדר חמץ מן התורה. צמחים אלה מוגדרים כללית "קטניות" (אף-כי הגדרה זו אינה חופפת בשלמותה את ההגדרה הבוטאנית של מושג זה).
בתוך אלה כלולים כמה מיני דגן, שאינם מן הדגנים האסורים מדין תורה - אורז ותירס בעיקר, וכן כמה מיני קטניות. המנהג הזה לאסור את ה"קטניות" בפסח הוא כללי ומקובל על כל האשכנזים, בכל העדות והמנהגים. ויש מוצרים ומאכלים מסויימים המקובלים כאסורים גם בעדות שונות שלא מן האשכנזים.
הסיבוך הזה קיים בעיקר בארץ-ישראל, אך לא פעם גם במדינות אחרות, כאשר מוצר מסויים מסומן בתווית "כשר לפסח", והוא אומנם כשר - אך לא לאשכנזים. לא תמיד קיים ציון ברור של הדברים ולא תמיד ברור גם לאנשים, ואפילו הם שומרי מצוות, כי אכן קיימים הבדלים בתחום זה.
הבדלי המנהגים המרובים בתחום זה גרמו לכך, שאף בעבר נהגו אנשים בקהילות יראות ושלמות שלא לאכול כל סעודה בפסח בבתי אחרים, שכן כללי החומרות שונים ממקום למקום. ובלי ספק שבימינו, כל ארוחה שאינה כוללת רק פרי או ירק בלתי-מעובדים, יכולה להיות מכשול שלא מדעת. וכאמור, חומרתם של דיני החמץ מצד אחד, והעובדה שחומרות אלה נוהגות במשך זמן קצר בלבד, הביאו לכך שרבים (הן כפרטים הנוהגים מנהג עדתם או קהילתם, הן כממשיכי מסורת משפחתית מסויימת, והן משום החלטה אישית להחמיר בדבר) נוהגים בחומרות רבות ולעתים אף מוזרות בפסח, ואין בתחום זה גבולות מוגדרים וברורים, עד להיכן מן הראוי להחמיר.
כאן, כמו בעניינים רבים אחרים, סביר שאדם המתחיל בדרכו אל היהדות ישתדל לשמור ככל האפשר על הדברים העיקריים והחשובים ולא יתחייב - מתוך עודף התלהבות, האופיינית לעתים לאדם בתחילת דרכו - לחומרות יתירות, שלאחר מכן לא יוכל לעמוד בהן; שכן אז הוא עלול לסבך את עצמו הן מבחינה רוחנית והן מבחינת ההלכה.
מבין החומרות הללו ראוי להזכיר אחת נפוצה ביותר: מנהגם של מרבית הנוהגים כמנהג החסידים, להימנע מלאכול "מצה שרויה", כלומר לא לאכול אף מצה כשירה על כל פרטיה והלכותיה, אם נשרתה (ואפילו נגעה) בנוזלים. מנהג זה מצמצם במידה רבה את מבחר המוצרים שאפשר להכינם ולאכול מהם בפסח.
בשל איסורי החמץ ותערובות החמץ אסור להשתמש בפסח בכלי אוכל שמשתמשים בהם במשך כל ימות השנה, משום שלגבי כל אחד מהם קיים חשש - או ודאות גמורה - כי שימשו לצורך חמץ.
בחג הפסח יש, אפוא, להשתמש במערכות כלים מיוחדות. כדי להשתמש בכלים של חמץ לצורך הפסח, יש צורך להכשירם במיוחד (וראה בפרק על הכשרת כלים). אף כאן, בשל ריבוי מיני הכלים, הן מבחינת החומרים המרכיבים אותם והן מבחינת אופן השימוש בהם, מן הראוי להתייעץ באדם הבקי בכך.
מבחינה מעשית, ככל שיכול אדם להרשות לעצמו, מוטב כמובן שיקנה כלים חדשים, המיוחדים לחג הפסח, כלים שמשתמשים בהם רק במשך ימי החג ומשאירים אותם במקום מוצנע, עד לשנה הבאה. מסורת היא בישראל, ששולחן הסדר יהא חגיגי במיוחד, ומשום כך נהגו רבים במשך הדורות להשאיר כלים יפים ומיוחדים לשימוש בחג הזה. בדרך-כלל אדם מוסיף וקונה לעצמו מפעם לפעם כלים חדשים לצורך הפסח, שהרי, כמובן, כלי הפסח כשרים לשימוש בכל ימות השנה, אם מחליטים להפוך אותם לכלי חמץ, תוך הקפדה על ההפרדה בין כלי בשר לכלי חלב.
מן הראוי לזכור, כי הכשרה זו של הכלים נוגעת לא רק לסירים ולצלחות וכלי האוכל, כסכינים וכפות, אלא אף למכשירי הבישול - תנורים וכירות למיניהן. יתירה מזה, מבחינת ההלכה יכולות להתעורר בעיות רבות יותר בשימוש בכיריים ובתנורים, מאשר בשימוש בכלי-אוכל אחרים. מאחר שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו מערכת הדשה לגמרי של מכשירי בישול ואפיה, מכשירים כרגיל את המכשירים הקיימים. אבל יש לדקדק גם לגבי הכיורים שבהם רוחצים את הכלים, שגם הם צריכים הכשר או התקנים מיוחדים, ובכל אלה צריך לשאול ולברר היטב את ההלכה, כדי שלא להיכשל בדבר מחמת חוסר ידיעה או מחטת אינפורמציה בלתי-מספקת.
כללו של דבר - שמירת דיני הפסח כהלכתם אינה קלה ופשוטה ויש להביא בחשבון כי ההכנות לקראתו עשויות להימשך זמן ניכר; לא רק מטעמי נוחיות, אלא גם מבחינת ההלכה חשוב להשאיר מרווח זמן מסוים לפני כניסת החג, כדי לדאוג להכשר ראוי. יש לזכור כי לאחר שעות הבוקר המוקדמות של ערב פסח (הזמן המדויק תלוי ב"שעות הזמניות", ולפיכך משתנה משנה לשנה וממקום למקום) כל ערב פסח אסור גם הוא באכילת חמץ ובהנאה ממנו, כך שלמעשה יש להכין את מרבית הדברים מוקדם די הצורך.
במרבית הבתים היהודיים משתדלים שלא להשאיר בבית במשך ימי הפסח "חמץ בעין", כלומר, דברים שהם מוצרי חמץ מובהקים. עם זאת, מכיוון שבפועל קשה מאוד להיפטר מכל חמץ בכל שיעור שהוא (וכל שכן מן הכלים של כל ימות השנה, שהם כלי חמץ) ובעיקר בחנויות או מפעלים המשתמשים בכמויות גדולות של חמץ, התקינו חכמים במשך הדורות את "זכירת החמץ" - מכירתו של כל החמץ המצוי ברשותו של אדם לגוי (שכמובן אינו אסור באכילתו ובשימושו).
מבחינה לגאלית-הלכתית מכירה זו מסוכנת ביותר, וחוזה המכירה מורכב ביותר, על-מנת לעמוד בכל אמות-המידה של ההלכה ושל חוקי המדינה שבה נעשה הדבר, גם יחד. ברוב קהילות ישראל נהגו שרב הקהילה (או נציגיו) משמש שליחם של בני הקהילה והוא דואג למכירתו של חמץ זה. אכן, אקט זה יכול להיעשות רק בהרשאתו של בעל החמץ, ולכן צריך בעל החמץ לפנות אל הרב או נציגו ולתת לו הרשאה מתאימה כזו. (בשעת הדחק אפשר להשתמש גם בהוראה טלפונית והדבר עדיף, בלי ספק, מאשר להימנע כליל מן המכירה).
יש לזכור כי "חמץ שעבר עליו הפסח", או כלי חמץ שלא נמכרו מעוררים בעיות הלכתיות מרובות גם לאחר הפסח, ומשום כך ראוי להקפיד לעשות את הדבר לפני שעת איסור החמץ בערב פסח. אדם הנוסע ממקומו יכול להורות על המכירה זמן רב לפני החג עצמו. בכל מקרה, הן מבחינת תנאי המכירה והן מחמת הצורך בזהירות, מאחסנים את שאריות החמץ ואת כלי החמץ במקום מיוחד, כדי שלא לגרום לשימוש בטעות בכלים אסורים.
מצוות "עשה" מן התורה היא לאכול מצה בכמות מסוימת בליל-הסדר עצמו, ואילו בשאר ימי החג יכול אדם לאכול מאכלים אחרים, ובלבד שאינם חמץ. ברוב המקומות ניתן להשיג מצות כשרות לפסח, אף כי גם כאן יש חומרות והידורי מצווה רבים ושונים. מכל-מקום ראוי לדקדק יותר, במידת האפשר, במצות המצווה (כלומר, אותן מצות שאוכלים מהן כזית לצורך מצוות אכילת מצה, אלה המצות המצויות בשעת טכס הסדר עצמו), שהרי מדובר בשלוש מצות לכל היותר לאדם. ואילו מהמצות הגדולות יכולים להנות כמה אנשים. רבים מהדרים ומשתמשים לצורך זה ב"מצה שמורה", שהוכנה תוך הקפדה מיוחדת, ויש רבים הסבורים כי ראוי, ואף חובה, להשתמש במצות עשויות ביד דווקא, מפני כמה טעמים.