השבוע מלאו 28 שנים ללכידתו של רוני ליבוביץ', שודד הבנק הסדרתי שכונה "האופנובנק". ליבוביץ' שדד 21 בנקים בין 1989 ל-1990, כשהוא חובש קסדה על מנת לטשטש את זהותו. לאחר שנתפס, שיתף פעולה עם חוקרי המשטרה והחזיר את הכסף שגנב. הוא ריצה עונש מאסר של שמונה שנות מאסר וחודש, לאחר שנגזרו עליו 14 שנים, זאת בעקבות קיצור שליש וחנינה שקיבל מנשיא המדינה עזר ויצמן. היום (שישי) הוא דיבר בתכנית הרדיו של ניסים משעל ב-103FM ואמר כי מעולם לא הגיע לאף אחד מהבנקים ששדד עם אופנוע: "תאמינו או לא, עד היום אני לא מגיע לבנקים עם אופנוע מהפחד. קראו לי אופנובנק כי שמתי קסדה כדי להסתיר את הפנים. יש לי אופנוע, אני חולה על זה, אבל הוא היה נשאר בבית".

היית בן למשפחה אמידה, היה לך כסף. למה הלכת לשדוד בנקים?
"הייתי במצוקה, שלא חייבת להיות על רקע כספי אלא גם על רקע מצוקה נפשית. שלא בטובתי נקלעתי למצב הזה. המצב היה טוב כספית, אבל ברקע אחר היה לחץ מסוים, ואני לא מכחיש. בסוף עשיתי מה שעשיתי ועד היום אני מצטער על זה". 


ליבוביץ' סיפר כי בניגוד לדעה הרווחת בישראל, הוא לא נהנה מהגניבות. "אף אחד במדינה לא ידע שזה אני, אז לא נהניתי מזה. הייתי יושב בערב בחיק המשפחה או עם חברים, בזמן שכל זה היה שיחת היום. אמצעי התקשורת דיווחו על זה בהרחבה, ואני יושב עם חברים שמדברים על זה, ואני היחידי שיודע מה קרה שם. אף אחד לא משער בכלל".

 

איך הרגשת?
"בוא נגיד ככה, זה קצת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. אתה יושב ולכל אחד יש את התיאוריה שלו. "איש שב"כ לשעבר", "בלונדיני עם עיניים כחולות".. כשאני ניסיתי להתערב, אז היו אומרים לי "מה אתה מתערב?". אילו רק היו יודעים. זה היה חיים כפולים, קשה מאוד. הייתה לי משפחה, אישה, ילד. אני הקמתי עיתון באותה תקופה את עיתון גלובס וזה היה אפילו עוד יותר סיוט". 
לדבריו, "זו לא הייתה החלטה מושכלת מאחר ועשיתי זאת לאור לחצים. עשיתי עבודת בילוש בעשרות סניפים, פתחתי חשבונות במספר סניפים והלכתי וצילמתי סטילס ווידאו. זו הייתה התמכרות. אם הייתי מקדיש אחוז אחד מתוך כל אלפי שעות הללו במשהו חיובי, לא הייתי מדבר איתך עכשיו. לא הייתי פה היום, הייתי במקום אחר. אני לא טמבל, אני מודע לחומרת העניין אבל זה היה מין התמכרות כזו. עשיתי 21 מעשי שוד וכל העולם דיבר על זה ואף אחד לא ידע מי זה באמת".

"אחרי כל שוד, המשטרה עשתה את העבודה שלה" סיפר. "היו סוגרים את הבנק ומקימים מחסומים. אז איפה המקום שאף אחד לא יחפש אותך בו? ליד הבנק שלפני דקה שדדתי! עם ישראל הוא עם סקרן, כל אחד יש לו מה להגיד, ואני עכשיו בבעיה מה אני עושה עם הכסף. איפה תחביא את הכסף השדוד? באותו סניף ששדדתי לפני כמה דקות. הייתי כמו סקרן שנעמד ליד הבנק". 

"מצד אחד הרגשתי איום ונורא, כי הייתי מודע לחומרת המעשים. עשיתי שיעורי בית, מחכה לראות מתי הם יפתחו את הסניף ואז מפקיד חלק מהכסף פה וחלק שם. בזמנו הבנקים לא היו ממוחשבים ולקח להם שעות ארוכות עד שהבינו מה לקחו וכמה לקחו".
ליבוביץ' סיפר כי מרוב שצבר פרסום, לא היה צריך לאיים על אף אחד בזמן השוד. "פשוט נכנסתי, ידעו שיש עליי אקדח, והאקדח היה ריק מכדורים. יש פה המון כלי נשק, אנשי כוחות ביטחון, אני רק פחדתי שיהיה מצב בבנק שמישהו ירה ואני ארה בחזרה, ואז יהיה בלאגן. אז נכנסתי עם כלי נשק ריק. אפילו פעם אחת זה לא שינה למישהו, אף אחד לא נבהל. זה לא היה אלים, למרות שהמעשה עצמו היה אלים". 

האופנובנק עם לכידתו. "אמרתי זהו, אני לא משחק יותר". צילום: פלאש 90
 
רגע המעצר

ב-18 לאוקטובר 1990 נתפס ליבוביץ', דווקא כשלא זמם בכלל לבצע שוד. "הייתי ברמת גן, לא רחוק מבית הוריי. מישהו הבחין בי והזעיק את המשטרה, שלקחה את זה מאוד ברצינות ושלחה ניידת. תאמין או לא, לא תכננתי לשדוד בנק באותו יום. אני שומע אותם באים, בורח ימינה ובמסלול הבריחה הגיעה עוד ניידת שהזדמנה למקום. היה שוטר שירה חמש יריות לעברי, סיפור ארוך, ואז הגעתי עד לתל אביב". 
 
"התחלתי להסתובב. יכולתי להחביא את האופנוע וללכת הביתה, אבל כמו סוס חזרתי לשכונת בית הוריי והחניתי שמה את האופנוע. בדרך לשם, עברתי ליד משטרת גבעתיים ששמעו על היריות. הם הקיפו את השכונה, אמרתי לעצמי שזהו, אני לא משחק יותר".
"אני קודם כל אני רוצה להגיד לך, שרק מי שנלקח ממנו החופש יודע להעריך אותו. אני יודע להעריך את החופש, אני חי בגבעתיים עם משפחתי, אני מסתובב ברחבי הארץ כמרצה מבוקש ומספר את הסיפור שלי".