לכלוך והבטחות מפה ועד לאס וגאס: הבחירות בטבריה הן מראה למצב העיר

כמה פרטים על טבריה. העיר הוקמה בשנת 20 לספירה ונקראת על שם הקיסר הרומי טיבריוס. ביהדות היא נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש עם ירושלים, צפת וחברון. בנצרות היא נכס מבוקש: על פי האמונה, במרחק מטרים ספורים ממנה הלך ישו על המים. בעיר מתגוררים כיום כ־50 אלף תושבים, והיא היחידה בישראל ששוכנת על שפת אגם מים מתוקים ומכוונת לנופש ולתיירות. יש בה כ־5,000 חדרי מלון, ועל הנייר היא הייתה אמורה להיות פנינת הגליל, שווה ברמתה לאילת.

בפועל זו עיר מוזנחת, מזוהמת, הסובלת מריח רע של אשפה וביוב. תיירים שמגיעים בלילה ממהרים לצאת ממנה השכם בבוקר. “אם לא היית עיתונאי, הייתי עונה לך על זה כמו בשכונה - תיזהר", הרעים בקולו ראש העיר יוסי בן דוד כשניסיתי למתוח עליו ביקורת. “תפסיק לבלבל את המוח. כדי שטבריה תהיה חיה יותר, אנשים צריכים להפסיק לשפוט אותנו מהכורסה בתל אביב. רוצים ציונות? בואו לפה".

באנו. נחתנו בטבריה בעיצומה של מערכת בחירות מהמלוכלכות שידענו. רכבים שרופים, אלימות פיזית, בתי משפט וחמישה מועמדים לתפקיד הבכיר בעירייה. התחזית צופה קרב אחרון בין בן דוד, ראש העיר המכהן, לרון קובי, שאיך נגדיר אותו? תופעת טבע.

“הכנסנו פה משהו שיעשה בית ספר פוליטי בישראל", הסביר קובי, שרכבו הוצת, את האסטרטגיה. “עשינו תוכנית שאף אחד לא חשב עליה, קמפיין שעוד ילמדו. מדובר בארבע שנים של חריש עמוק. אין שלטים ולא כובעים ולא חולצות, כי לא צריך. אנחנו מנצחים בהליכה. אתה חובבן, ואני בדרך כלל לא נפגש עם מי שלא הכין שיעורי בית".

כפי שהבנתם, מדובר בדמויות דומיננטיות, יצריות. או כפי שהסביר לי יניב כהן, שנמצא גם ברשימת המועמדים: “הילד שלי מעוניין להיות יו"ר מועצת התלמידים. בינו לבין תלמיד נוסף היו אמוציות, דחיפות, והזמינו אותנו לשימוע. אני שואל: ‘בני היקר, זה מה שספגת בבית? זה החינוך?'. והוא עונה: ‘מה אתה רוצה, גם ראש העיר והמועמד המוביל רבים'. מה אתה יכול לענות, אלה המנהיגים שאנחנו רוצים?".

טבריה הגיעה לנקודת שפל. אי אפשר לרדת יותר. בבחירות 2013 ניצח בן דוד את קובי בענק. ראש העיר טוען שהוא רק בתחילת תהליך השיקום. מבחינתו, יריבו בטוח שתמו מזמן ימי החסד שלו ומתסיס את השטח. לכן הכתבה שלפניכם מתקיימת בשני מוקדים: בלשכת ראש העיר הממוזגת, שם קיבלנו הרצאה מלווה בשקפים ובסרטוני תדמית, וברחוב, שם קובי מפלס את דרכו בין הררי האשפה.
 

מוקף שרטוטים, ניירות וערימת יועצים, ראש העיר בן דוד היה מוכן לקראתי כמו מתאגרף ששמע את הגונג. “בוא נתקדם. מה אתה רוצה לדעת?", שאל ולא חיכה שאשלים את הקושיה. “בחמש השנים האחרונות אני יכול להגיד בביטחון שעבדתי כדי לייצב את היסודות, לבנותם מחדש, לחבר את המסלול של המשחתת. המנטורים שלי הם סימון אלפסי, חיים ביבס ורוביק דנילוביץ'. הקדנציה הראשונה הייתה שכר הלימוד. הרי במה רון חולדאי התעסק בתחילת הדרך? חפר את הביוב. אני כמוהו, ירדתי לתעלות. אמרו לי ראשי עיר ותיקים שגם נגדם טענו ‘לא עשית מספיק, לא צבעת, לא ניקית, לא שטפת', כאילו אם היו עושים את מה שאנשים אוהבים הם היו יותר פופולריים. מבין? במקום טיפול שורש רצו סתימה, אבל העובדה שהלבנת שיניים לא אומרת שהכאבים נעלמו. בסוף תצטרך לבצע עקירה. הייתי חייב לעשות עבודה כדי שהעיר הזו תדע להתמודד עם האתגרים הגדולים".

“כמו שאתה רואה בטבלה", הפנה בן דוד לעברי את צג המחשב, “זו הנקודה שבה התחלתי. זה גירעון מצטבר, נתונים אותנטיים, סך כל התחייבויות העירייה היה 250 מיליון שקל. נכון להיום הן 169 מיליון. זו הדרך הקשה שעברנו. אתה יכול לדבר מהיום עד מחר על הפוטנציאל. בנו את טבריה כעיר תיירות בשנות ה־50 והפעם האחרונה שנבנה פה מלון הייתה לפני 35 שנה, כשחגגתי בר מצווה. כשאתה נכנס למצב הבראה, חשב מלווה, לא מדברים על פוטנציאל, אלא על דברים הרבה יותר גרועים. העבודה שלי הייתה לנהל עיר".

בן דוד (48) גדל בשיכון ד' בטבריה, לשם בדיוק קובי לקח אותנו לסיור. יום חול, אחר הצהריים. המרכז המה אדם. פה גם זיהינו שני מועמדים נוספים לראשות העיר, דודיק אזולאי וציון פיניאן, שהיו עסוקים במסע שכנוע של טרום בחירות. קובי הריח דם והסתער בלי רחמים. זה בית הספר הפוליטי שאליו התכוון - השיטה. במקום שלטי חוצות ברחבי העיר הוא שולף את הנייד ועולה בלייב בכל הרשתות החברתיות. כך הוא מגייס אלפי צפיות.

“אז מה דודיק אזולאי, אתה ממשיך לתת בסתר?", הוא צעק למועמד שמיהר לחפש מסתור בפיצוצייה הקרובה. “ציון, אם תהיה נחמד אני אצרף אותך אלי", העיר למי שהיה בעבר ח"כ בליכוד. פיניאן סירב להתייחס, בכל זאת קשה להתמודד מול הפה של קובי.

זו המגמה: אגרסיביות, בלי פילטרים. “אני עובד יותר קשה מכל ראש עיר אחר", הסביר קובי. “אני לא מחקה את טראמפ אף על פי שרבים אומרים לי את זה. אני מביא את עצמי. צריך להבין שבכל רגע נתון יש 150 איש שמתים לדפוק לי כדור בראש, אבל דקה אחרי הבחירות כולם יישרו קו. זו הכריזמה, המנהיגות, ההשקעה. אני מאוד חזק. עבריינים לא יכולים איתי. לא מתכוון למכות אלא לאסרטיביות. לא דופק חשבון".   

  

מהר מאוד התקבצו סביב קובי מעריצים קולניים. אחת מהם היא דורה אזרד־דהאן, עוד מעט בת 55. “אני מספרת לילדות שלי איזו עיר טבריה הייתה, של בילויים ויציאות, והן עונות: ‘את הוזה'. הכל מת ומתחרד. תסתכל על המסעדה ממול, רק שאעז להיכנס אליה עם גופייה. בית הספר של הילדות שלי הפך לישיבה. אנחנו לא שונאים את החרדים של טבריה, מכבדים אותם, אבל אלה שבאו מבני ברק וירושלים לא מיועדים לגור פה, נקודה. זו עיר תיירות. רון הוא הצ'אנס האחרון שלנו".

עוד היא מדברת ולידנו נעצרה מכונית מאובקת, שממנה הגיח מורדי אלמליח, מתנגד רציני של קובי. “הרסת את העיר", הוא צעק על המועמד, שעמד מולו עם הסלולרי ותיעד כל שנייה. “כל היום מצלם עם הטלפון. צלם, אחי, צלם. אל תדאג, יבואו עוד 20 אלף חרדים לעיר הזו. תפעילי את המוח, דורה, הוא הורס את טבריה. את יודעת למה אנחנו מצביעים ש"ס? בגלל שמרן אמר, רק בגלל זה. קובי יכול לזבל את השכל לכל העולם ואשתו. יפתח 15 פאבים, מי יבוא? אולי דאעש".

דורה צעקה על אלמליח בחזרה, הוא צעק עליה, וקובי אמר שאחותו של מורדי היא בכלל פעילה אצלו, כך שאין ממה להתרגש. המשכנו לסייר בשכונה. כמויות הזבל שזרוקות במקום יכולות לפרנס בקלות מזבלה מובילה. אושרה ברזילי תפסה אותנו בדרך. “אוי ואבוי לנו. אסון, זבל, טינופת, הרס, עכברים, חתולים, פינת ליטוף חינם יש פה", היא צעקה ווידאה שכל השכונה שומעת. “כצעירה, אני זוכרת שאנשים היו חוסכים כדי לבוא לכאן לחופשה. היום? הילדים חוסכים כדי לעזוב. ראית את הלכלוך ליד הבית שלי, ואני חולת ניקיון. לא לרוקן פחים? זו זכות יסוד של התושב. רון ייקח את הבחירות בלי להגיע לסיבוב שני. הוא בן אדם חכם, חושב מחוץ לקופסה. אין יותר גאוני מזה".

“נמר. חמש שנים לא עזב את העירייה ופתח לכולם את העיניים. בחיים לא האמנתי שככה אהיה מעורבת פוליטית. הוא המושיע. בבחירות הקודמות הייתי נגדו ולא הבנתי מה הוא מנסה להעביר. הוא צעק כמו שאני צועקת היום. מבינה מאיפה זה בא, מהבטן, אי אפשר לראות את העיר שלנו ככה". 

בינתיים, בעירייה, בן דוד ממוקד מטרה ומבקש שרעשי הרקע לא יפריעו. “על כל השמצה אבנה עוד מדרכה. על כל שקר אחליף עוד מנורה. וכבר החלפתי 9,600 פנסי לד", הוא הבהיר. “את כל מה שהם קורעים, אני אחבר. את כל מה שהם תולשים, אתלה מחדש. ככל שתוקפים אותי יש בי רעב גדול יותר שהעיר תצליח. אני יודע עבור מי אני עובד ויודע מאיפה באתי. הייתה רשימה שהכנתי עם אלף בעיות. זוכר שהגעתי ל־980 והשלמתי לאלף. טיפלתי ברובן. זה לא אומר שהרשימה ירדה לאפס, אבל זה בדיוק הסיבוב שאחריו מגיע הטיפוס למעלה".

יש הרבה תלונות.

“זו משחתת, לא סירת מנוע. כדי לכוון אותה למקום נכון צריך זמן. עייפנו מהכתבות על העיר והפוטנציאל וההתחרדות שלה. אני לא מתנצל שזו עיר של כלל תושביה ויש בה 20% חרדים. זו עיר שנשמר בה הסטטוס-קוו ואקפיד שהוא יישמר".

קובי בן ה־47 פועל נגד התחרדות העיר, לכן לקח אותנו לטיילת, מרכז בילויים ובעבר מקור גאוותה של טבריה. פגש אותנו שם חיים כהן, שמסעדת “גלי־גיל" בבעלות משפחתו מקום המדינה. כששוחחנו אי אפשר היה להתעלם מהריח הבלתי נסבל של הביוב.

“זו תמונה ששווה את כל המילים", הצביע כהן על המפגע. “ביוב זורם במשך ארבעה ימים, ותיירים עוברים עם היד על האף. באגרוף יש מושג ‘על הקרשים', ואנחנו כבר מתחת לקרשים. אני מבין שלעיר יש בעיות וגירעון, אבל הלכלוך פה לא שייך לגירעון, אלא לעובד עירייה פשוט. קיבלת משכורת? גש בבקשה ותנקה. התקשרנו שלשום לעירייה, אתמול, היום, תצילו אותנו, ביוב זורם לכנרת. ענו: ‘כן, מטפלים'. אני לא יודע מה היכולות של רון קובי, אבל צריך לבוא לפה משוגע שיעיר את טבריה. זו הזנחה פושעת. אני מטייל ביוון, מדינה פושטת רגל, אבל בטיילת יש צבע, ניקיון. תייר רואה מה שקורה כאן,  מה הוא חושב עלינו? חיות ולא בני אדם".

ממסעדה אחרת הגיע ג'ריס עזאם עם טענות. “השירותים הציבוריים סגורים משום שהם מוצפים, אז אלי באים כל התיירים. אני יכול להגיד להם לא? אני מתבייש", הוא התלונן. “יש פוטנציאל גדול. מלא תיירים באים להעביר את הלילה, אבל לא יורדים לטיילת. אין פאב, אין בירה, אין כלום. עכשיו אני רוצה לשלם כסף למדריכים שיביאו את התיירים אלי, שתהיה קצת פרנסה".

הטיילת בטבריה אכן עלובה. חנויות נטושות ומה שפתוח נראה כמו בזאר משנות ה־70. השיא הוא הטיבריום, מזרקת הענק שהוקמה ב־2010, משכה אליה אלפי מטיילים ותיירים, אבל טבעה אחרי שנתיים. היום שלד המזרקה הוא מזכרת חלודה מימים קצת יותר אופטימיים. 

“10 מיליון שקלים השקיעו בטיבריום, 11 מיליון שקלים זו התביעה שמתנהלת כעת בבית משפט", הסביר ראש העיר את המחדל. “קראת את דוח מבקר המדינה? מאוד מעניין. שלוש שנים לא נתנו לי לגעת במקום בגלל הדוח שנכתב, ובסוף מה הדרישה? אף על פי שזה קרה טרם זמני, דרשו ממני להוציא את המזרקה מהמים. אמרתי שאין בעיה, שישלמו חצי מיליון שקלים ויוציאו. אני מעדיף להוציא את חצי המיליון האלה על דברים יותר חשובים וכשיהיה כסף אבנה את המזרקה מחדש והיא תיראה טוב יותר. היא לא תשב במים אלא על המזח, ויהיו לה היתרים לפי חוק. אין דרכי קיצור".

קובי לא רוצה לחכות עד שיהיה כסף. למחרת הבחירות יש לו כבר תוכניות ענק לטבריה המתפוררת. “בחלק הצפוני הולך להיות פארק סקי מים בכבלים", הפגיז. “סביב הפארק נבנה חוויה, קונספט, והכל יעלה גרוש וחצי. כולה שלוש גלגלות וציוד שמגיע בקונטיינרים. עכשיו ראיתי רעיון מרשים בדאון טאון של לאס וגאס. בנו שם את הסטריפ הגדול עם בתי המלון שרואים בסרטים ויש גם סטריפ ישן, שהפכו למרכז חיי הלילה. בנו קשת ארוכה. דמיין צינור ארוך מעל כמה רחובות, מוקף במסכי לד. היום הטכנולוגיה הזו זולה. מסכי לד, רמקולים מתחת ולאורך, 425 מטר אומגת ענק. אני עושה את זה כאן כמו גדול ויש תקציב. תראה לי ילד במדינה שלא ירצה לבוא לטבריה".

כמו שזה נראה היום, קשה להאמין שאפשר יהיה לבנות פה קרוסלה מעץ, אבל אנשים כבר מפנטזים על החזון של קובי, בונים עליו כחבל הצלה. “רון קובי ישנה את העיר", אמר לנו מישל מלול, בעל עסק לספורט ימי. “אם הוא לא יצליח, צריכים לקחת את העיר ולזרוק אותה לאלף עזאזל. אם הוא לא יצליח, אנחנו נמות מרעב".

בינתיים נערמו המצגות בלשכת ראש העיר. הפעם עברנו לסרטון איכותי הפוגע בדיוק בנקודת התורפה - תיירות. “זה לא סרט של חלומות באספמיה, אני אישרתי את הנושא במליאה ובוועדה המקומית", הכריז בן דוד. “מדובר במלון עם 260 חדרים ובאפשרות להשתמש בעיר הקדומה הסמוכה, שביל הסנהדרין. נחשוף שם את עתיקות העיר, כי כשאתה מתעסק בתיירות אתה צריך מוצר. יש פה קרוב למיליון תיירים. קח את הסיבה שבגללה הם באים תתחזק ותעבה אותה. קח את הסיבה שבגללה ישראלים אוהבים לבוא ותעבה. אני רוצה לייצר חיבור".

“יהיה מוזיאון כי יש עכשיו כסף לבנות. כשיש בעיות של נזילות בבתי הספר, בכיתות הלימוד, תבנה מוזיאון? נראה לך שאשאיר את הילדים בלי מזגנים? יש לנו קולנוע, שלא היה פה 20 שנה. גייסתי מיליון שקלים והקמתי אולם עם 300 מקומות ישיבה".

קובי נסע איתנו לשביל הסנהדרין המדובר. אין דרך גישה, השילוט מגומגם, החניה מאולתרת ושוב הלכלוך שולט. גילינו שם תיאטרון עתיק שמי ידע בכלל על קיומו.

“כאן נמצאים יהלומי טבריה", הודיע המועמד, “עיר היסטורית שבחיים לא הייתם בה, כי מדובר במזבלה. בושה, חמש שנים לא הרימו פה אבן. שביל הסנהדרין, תיאטרון מהגדולים בארץ, ממש כמו קיסריה. תסתכל על הבמה, האורקסטרה. אתה יודע מה אפשר לעשות פה? שלמה ארצי במופע זריחה. אביא לכאן מבולוניה קמפוס שייקח חסות, יפתח פה סניף, אייצר מגמה של ארכיאולוגיה בתיכון. זה עולם ומלואו. ומה עשה יוסי בן דוד? אישר ממול מלון עם תשע קומות. התנגדתי בוועדה. אני רוצה לשבת ולראות הופעות, והוא חוסם לי את הכנרת, מבין את הבדלי החשיבה? חרטא־דלה־שמאטע".

“איזה בית קולנוע? בתוך בית יד לבנים, זה נקרא קולנוע? הוא מראה שם סרטים ב־DVD. אל תקנה חתול בשק".

במערכת הבחירות בטבריה יש שחקנים נוספים. אחד מהם הוא כאמור יניב כהן, דור תשיעי בעיר, בעל מוסך שהודיע שאם ייבחר יפקיד את העסק בידי אדם אחר ויפעל לטובת העיר המדשדשת.

“מעולם לא עזבנו את טבריה וכנראה גם לא נעזוב", הכריז כהן. “אנחנו עושים הכל כדי לשמור על העיר. הציעו לי להיות מספר 2 כמעט של כולם, הציעו לי להיות מנכ"ל העירייה, אבל אני מאמין שרק הראש יכול לשנות. אם הייתי מחפש כיסא, מזמן הייתי מסדר את עצמי. אני הג'וקר, ככה אומרים. כעת, כשיש סגירות אחרונות, מעריכים שאם שניים מהמועמדים יפרשו ויחברו אלי, אהיה ראש העיר הבא".

“החלטתי שאת הלכלוך יותר לא מוציאים. כולם התפלאו, אבל הסברתי שבכל הארץ משמיצים את טבריה ואני רוצה למתג אותה ביום שלמוחרת. איך אעשה את זה אם כל הזמן אגיד שיש פה רק זבל וזוהמה? איך נתקדם? טבריה סובלת ממיתוג שלילי שמתחיל בראש העיר היוצא ונגמר במי שקורא לעצמו המועמד המוביל. קמתי ואמרתי לראש העיר: ‘בכוונה אני קורא לך היוצא, כי כל עוד אתה בתפקיד ולא נאבק על העיר אתה שותף לעבירה'. חייבים להבריא את טבריה, אין סיפורים. טבריה לא תהיה לאס וגאס לא בחמש השנים הבאות וגם לא תוך עשר שנים".

טבריה נראית נהדר מלשכתו של ראש העיר. שכונות חדשות, קריית ספורט מתקדמת. “זו עיר עם 5,000 חדרי מלון, או־קיי? אני רוצה שיהיו בה 6,500", בן דוד התלהב תוך כדי הפרזנטציה. “אני צריך אצטדיון כדורגל, אולם קונגרסים ואולם כדורסל כדי שתהיה לי יכולת להביא לכאן כנסים גדולים, או־קיי? אני אומר לממשלה שעדיף להשקיע מיליארד שקלים, כאן ועכשיו, כי זה לא כמו שמשקיעים בעיר אחרת. אין ישראלי שלא עבר פה. אם ארדוף אחרי היתושים, זה לא ייגמר. אני רוצה לייבש ביצות ואת הביצה שטבריה הייתה שקועה בה - אייבש. העיר תהפוך מיישוב שהיה בתחתית ליישוב שנמצא במקום הכי גבוה שהוא יכול להיות. טבריה שונה מכל הערים, היא תהיה מודל למה שהיא צריכה להיות. לא אילת ולא תל אביב ולא פתח תקווה. טבריה זו עיר שיש בה ייחודיות, היא עמוקה מכולן".

כשבן דוד נפגש איתנו, כאמור בלשכה, הסתובב קובי בעיר חולה, חצי מת, ביחד עם חברו ליאור פרץ. ממש דון קישוט ועוזרו הנאמן סנצ'ו פנסה שנלחמו בטחנות רוח.

“ראש העיר אולי יכול לתאר לכם בדמיון מודרך שאתם בלאס וגאס, אבל ראיתם בעצמכם את העליבות", אמר קובי לפני שנפרדנו. “הוא רוצה לבנות את הבית מהגג וזה לא עובד. הכל הרוס. אני אתן פה עשר שנות מילואים בלשכה ונראה מה יהיה, אלוהים גדול. אני מסתכל על זה כציונות החדשה".

כואב הלב על טבריה. איך עיר עם כל כך הרבה אפשרויות הצליחה להתרסק. בפאב ה"ביג בן" הוותיק ישב הבעלים מוני מזרחי. היו תקופות שבהן המקום שלו מכר הכי הרבה בירה בארץ. עכשיו הוא רק מנסה לשרוד. “פעם, בשעה כזו, הפאב היה מפוצץ בתיירים צעירים", אמר כשהביט במספר קשישים שבקושי מילאו שולחן. “היו אצלי השבת חבר'ה מהמרכז. רק נכנסו וזרקו: ‘איזה פוטנציאל יש לכם'. טבריה היא העיר הכי מבוזבזת".