ליזי זאב איבדה את בתה ואחיינה בתאונות דרכים: "עשר שנים ושום דבר לא השתנה"

"אחותי ואני, שתינו איבדנו ילדים בתאונות דרכים. אני את בתי לידור ז"ל, והיא את בנה כפיר, את כלתה המהממת שירה ואת נכדתה הבכורה גאיה - זכרם לברכה", אומרת ליזי זאב. "מאז מותה של בתי חלפו עשר שנים ושום דבר לא השתנה בכבישים. זה מרגיז, זה מכעיס ואגיד לך גם ממה זה נובע. חוסר הסבלנות והסובלנות וההתנהלות הפסולה של נהגים נובעים מכך שמשהו לקוי בתרבות ובחינוך שלנו. זה לא מתחיל בכביש, אלא במערכת החינוך, שלא מקצה זמן לתרבות, לחינוך, לסבלנות. לצערי, החינוך אצלנו הפך להיות סוג של בית חרושת לציונים, כמו שאומר נפתלי בנט, שעלינו במספר התלמידים שניגשו לחמש יחידות מתמטיקה. תגידי, זה הופך אותם לאנשים טובים יותר?".

בשבוע שעבר נהרגו בני הזוג כפיר ושירה אביטן, בני 28, עם התינוקת שלהם גאיה בת החצי שנה, לאחר שאוטובוס סטה ממסלולו והתנגש ברכבם. המשפחה נספתה בכביש 90, שעל פי נתוני עמותת "אור ירוק" אירעו בו בעשור האחרון כ־1,350 תאונות דרכים, ובהן נהרגו 120 בני אדם ויותר מ־4,000 נפגעו, 374 מהם קשה. התאונה מצטרפת לסטטיסטיקה הכואבת: מתחילת שנת 2018 נהרגו 232 בני אדם בתאונות דרכים בישראל.

"מחדל הקטל בדרכים ממשיך להכות בנו בכל יום. הלב נשבר נוכח הטרגדיה העצומה כאשר משפחה צעירה שכל עתידה לפניה נמחקה בשבריר שנייה",

אומר מנכ"ל "אור ירוק" ארז קיטה. "תאונות דרכים הן לא גורל, אלא מחדל של המדינה שמאפשרת לכלי רכב לנסוע בכבישים כל כך מסוכנים ומרובי תאונות שלא סלחניים לטעויות הנהג. גדר הפרדה הייתה כנראה מונעת את התאונה ומשאירה את כפיר, שירה וגאיה בחיים".

"במערכת החינוך שלנו התחרות היא על חשבון חינוך לערכים, לסבלנות, וזה בא לידי ביטוי גם בשפת דיבור בין בני אדם שהפכה להיות מאוד אלימה", ממשיכה זאב. "כל השיח בחברה שלנו הפך להיות אלים. מישהו רצח מישהו בגלל כיסא בחוף הים, מישהו תקף מישהו כי עקף אותו בכביש. התרבות שלנו רקובה מהיסוד, ואם אנחנו רוצים לעשות שינוי ולמגר את הפשיעה בכבישים ואת הפשיעה בכלל, צריך להקצות את כל המשאבים הנדרשים כדי להטמיע זאת במערכת החינוך כבר בראשיתה. הגיע הזמן לטפל בעניין הזה ולהעלות אותו לסדר היום. הכי חמור הוא שהפכנו להיות חברה שאננה. הנושא של תאונות דרכים הפך לסוג של נורמה: אנשים קוראים דיווחים על תאונות ועוברים לסדר היום".

בתה של זאב, לידור ז"ל, הרביעית מבין חמשת ילדיה, נהרגה בינואר 2008, בעת שנסעה ברכבו של נהג בן 19 שריצה עונש מאסר של חמש שנים וחצי בגין הריגתה. "לידור הייתה בת 15 וחצי במותה", משחזרת זאב (56) בכאב. "היא הייתה בכיתה י"א והשכבה שלה יצאה לטיול שנתי למדבר יהודה ולאילת. הם חזרו הביתה לחיפה ביום חמישי, ובדרך הודיעו שיש להם צ'ופר, ושביום שישי לא מגיעים לבית הספר. חבר שגר בעתלית החליט לעשות אצלו בבית מסיבת יום הולדת לעצמו וגם מסיבה לסיום הטיול. באותו יום לא הספקתי לראות את לידור כי הייתי בעבודה, והיא ביקשה מאבא שלה כסף למונית".

מה קרה אחר כך?

"אסרנו על לידור לעלות לטרמפים עם נהגים שהיא לא מכירה. בדרך מהמסיבה הביתה היא הזמינה מונית, הנהג בא לאסוף אותה, ואז בחורה נוספת שהייתה במסיבה ביקשה להצטרף לנסיעה. בדרך חזרה התקשר לנוסעת הנהג הרוצח, שלידור בכלל לא הכירה, ואמר לה שהוא רוצה לראות אותה במרכז חורב. הבחורה התחננה ללידור שתצטרף אליה, כי לא רצתה ללכת לבד. נהג המונית לא הסכים שלידור תרד, כי אמר שיש לו הסכם איתנו שהוא מוריד אותה בבית, אבל הנוסעת ממש ביקשה שלידור תבוא, ואמרה שממרכז כרמל לשכונת ורדיה זה בסך הכל 400 מטרים ושאותו בחור יוריד אותה בבית. ב־400 המטרים האלה הנהג, שהסתבר בדיעבד שהיה גם שיכור, עשה את העבירות הכי חמורות שיש: חצה באדום, נסע במהירות של 120 קמ"ש, נכנס בקיר ולידור נהרגה במקום. זה היה רצח בדם קר".

איך נודע לך על התאונה?

"התעוררתי בחמש לפנות בוקר וניסיתי להתקשר ללידור. מתברר שהתעוררתי ברגע שבו היא נהרגה. התעוררתי מחלום רע, התקשרתי והיא לא ענתה. התקשרתי לחברים וגם הם לא ענו, ואז נכנסתי למבזקים וראיתי שיש הודעה שהייתה תאונה קשה שבה מצאה את מותה נערה בת 15. היה כתוב שפצועים והרוגה פונו לרמב"ם. התקשרתי למיון, ענתה לי אחת האחיות, ביקשתי לברר אם הבת שלי הייתה מעורבת בתאונה. ברגע שמסרתי את שמה, היה שיהוי חשוד, ואז היא מסרה שבשלב זה היא לא יכולה למסור לי שום מידע. אמרתי שאני מגיעה עכשיו, התארגנו עם בעלי לצאת לרמב"ם, וכשבעלי פתח את דלת הבית, חיכו לו שני שוטרים. הם לא היו צריכים לומר שום דבר. הבנתי מה קרה מזעקת השבר של בעלי".

איך נראים חייך מאז?

"החיים שלי זה סוג של לעבור לידם. אין יום שבו אני לא חושבת על לידור. אמרו לי שהזמן מרפא פצעים, ולדעתי זו קלישאה. עברו עשר שנים וזה כאילו קרה אתמול. אני תמיד חושבת עליה. בכל פעם שאני שומעת על תאונה זו או אחרת, אני חוזרת אחורה. זה נותן לי סטירת לחי. הדרך להתמודד עם זה היא באמצעות מעין שריון שהנפש מפתחת, ואת חיה באמונה שזה לא קורה. זאת הדרך להתמודד עם אובדן של ילד, כי זה בניגוד לחוקי הטבע. אי אפשר להכיל את זה. הילדים שלי לקחו את השכול כל אחד למקום אחר. אני לקחתי זאת למקום של עשייה. למשל עכשיו, אולי הראיון שלי יכול לקדם משהו כדי שהחיים ייראו אחרת. בכל פעם כשאני מדברת על הטרגדיה, זה כאילו להכניס את הסכין לפצע ולסובב אותה, אבל אם אוכל למנוע איכשהו את הקטל הבא, את המשפחה השכולה הבאה, אז אדבר על הנושא".

זאב, בוגרת מינהל עסקים והנדסת תוכנה, פנתה ללימודי משפטים לאחר מות בתה. "חודש אחרי שלידור נהרגה הלכתי ללמוד משפטים כדי שהבת שלי לא תהיה עוד מספר תיק, וכדי לוודא שימצו את הדין ככל שניתן עם הנהג שהרג אותה", היא מספרת. "במקביל למשרות הניהוליות הבכירות שעבדתי בהן, גם למדתי תואר ראשון ושני במשפטים בלימודי ערב באוניברסיטת חיפה. את הדוקטורט שלי רציתי לעשות על חוק זכויות נפגעי עבירה, זו הייתה המטרה שלי - לשנות את החוק. אבל בסוף לא אישרו לי את הנושא הזה, והחלטתי שאני נוטשת את הדוקטורט, כי זו הייתה התכלית שלי".

מאז, החליטה להיאבק כדי להביא לתודעה ציבורית את הנושא הכאוב של תאונות הדרכים. "זה שהרג את בתי היה חייל בזמן התאונה", היא מספרת. "ישבתי ולמדתי את הנושא של תאונות דרכים, וגיליתי שתאונות דרכים בקרב צעירים נגרמות כתוצאה מהסחת דעת והיעדר טכניקת לימוד של השתלבות במערך התנועה. המשמעות היא שכשמלמדים נהיגה, מלמדים רק טכנית איך אתה מפעיל רכב ונוסע, לא מלמדים קורסי החלקה, איך מגיבים בתאונה. הכנתי מצגת עם תוכנית לימוד והרציתי בהתנדבות בתיכונים בחיפה. כדי להעצים את התכנים, הייתי מספרת גם את הסיפור האישי שלי. זה התחיל מהרצאה של שעתיים וגלש לארבע שעות בגלל השאלות הרבות שהיו לבני הנוער. בסוף כל הרצאה הייתי נותנת את המייל שלי, ותלמידים היו כותבים לי שהם היו עושים תחרויות בכביש ושההרצאה שלי הביאה אותם להפסיק. אגב, בהרצאה גם הייתי צריכה להציג את הצד של המשפחה של הנהג הפוגע, והיה לי מאוד קשה לעשות את זה. אבל גם דיברתי על הצד הזה, והסברתי שזה מפרק גם את המשפחה שלו".

בימים אלה מנסה זאב לסייע ככל יכולתה לאחותה, יפה, שאיבדה ברגע אחד את בנה, כלתה ונכדתה. "אני נמצאת שם בשבילה בהיבט הרגשי, כדי לחבק, לעטוף, לחזק, ואני גם אומרת לה: 'יפה, לאט־לאט, אני יודעת מה את מרגישה, אבל את חייבת להיות חזקה בשביל הילדים האחרים", היא מספרת. "כאשר לידור נהרגה, כל הבית שלי התפרק ולא תפקד. מישהו היה צריך לשדר שגרה. אספתי את עצמי ואמרתי להם: 'חבר'ה, בואו ננסה להראות ללידור שאנחנו ממשיכים לחיות על אף הגורל האכזר'. שידרתי שגרה בבית ובלילות הכרית הייתה סופגת את מה שהיה לי לפרוק. כפיר היה האחיין הראשון שלי, הייתי בחדר הלידה כשהוא נולד. אחותי הייתה אמא צעירה ועזרתי לה. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. ליווינו את כפיר מהרגע שהוא נולד, הילדים שלנו גדלו יחד, עשינו הכל יחד. מבחינת הילדים שלי, זה כמו לאבד עוד אח. לא מזמן כפיר ורעייתו קנו בית בקצרין ועברו להתגורר שם. ראיתי את כפיר לפני שבוע וחצי, כשהם הגיעו לאחותי שגרה בקריית אתא. כפיר הראה לנו איזה יופי של גינה הוא עשה בבית. אני מדברת ולא מאמינה שהוא איננו. בלשון עבר נוהגים להאדיר אנשים, אבל במקרה שלהם אנחנו לא מאדירים דבר, הם באמת היו זוג מדהים. לכל מקום שאליו היו מגיעים, הם היו מקרינים חום ואהבה".

איך נודע לך על התאונה?

"לא תאמיני, ואפילו תגידי שזה מופרך. ראיתי מבזק על תאונה בכביש הערבה. לא ידעתי בכלל שהם נסעו לאילת. דיווחו שנהג בן 30 ואישה בשנות ה־20 לחייה נהרגו ושתינוק בן שבעה חודשים פצוע אנוש. למרות שדיווחו תינוק ולא תינוקת, ולמרות שגיל האישה לא היה מדויק, באותו רגע עלה לי השם כפיר במחשבה. ואז אמרתי לעצמי 'את סתם חרדתית, תרדי מזה'. עקבתי אחרי הדיווחים לגבי התאונה באופן בלתי מוסבר. בסביבות השעה שתיים היו לי שלוש שיחות שיחות מאחותי, שלא יכולתי לענות להן. ואז התקשרתי, מישהי אמרה לי: 'ליז?', אני אמרתי: 'היי, יפה, מה קורה?', וברגע שענו לי ש'זאת השכנה', אמרתי לה: 'אל תגידי שזה הם, זה לא יכול להיות'. השתוללתי, אמרתי 'שזה לא יבוא אלינו פעמיים'. לצערי הרב, התברר שהתחושה הראשונית שלי הייתה נכונה, על אף שהפרטים לא היו מדויקים. קשה לקבל את זה שהורה קובר ילד. זה מעמד שמאוד קשה לקלוט אותו. אחותי ומשפחתה עדיין לא קלטו את גודל האסון. גם אני בשבעה הייתי מנותקת, זה סוג של מגננה שהנפש מפתחת באופן אוטומטי ולאט־לאט עם הזמן את מתחילה לעכל ואומרת שהם אינם. עד היום בעלי והבן הגדול לא מדברים על התאונה ולא רואים תמונות של לידור. הם פשוט לא מסוגלים".

על כביש 90, ציר התנועה המרכזי החוצה את ישראל, היא אומרת: "הכביש הזה הפך לסוג של בית קברות, ואני קוראת לשר התחבורה להגיד די לקטל בכביש 90. כפיר, שירה וגאיה הקטנה היו משפחה מושלמת, מלאי נתינה. הם היו כל כך מחוברים זה לזה, כך שלא מפתיע אותי שהיו יחד גם במוות".