מסע של קרוב ל־6,000 קילומטרים הגיע בסוף השבוע האחרון לסיומו, כשהאנק ואן דר קלוק עשה את הצעדים האחרונים ונגע באבני הכותל המערבי, חצי שנה אחרי שהתחיל את מסעו לעבר ירושלים.
"בשבע השנים האחרונות עברתי הרפתקאות שונות ברחבי העולם", הוא מספר כעת. "בין השאר, שטתי בקיאק במשך 110 ימים על נהר המיסיסיפי, צעדתי מאנגליה לרומא, רכבתי על סוסים ברחבי השממה הקנדית ורכבתי על אופניים מהולנד לאיסטנבול. בכל מקום שאליו הלכתי נתקלתי באירוח חם ובחסד, אבל כשחזרתי הביתה וצפיתי בחדשות - ראיתי עולם אחר לגמרי, עולם רע. זה לא היה העולם שהכרתי, ולכן החלטתי ללכת מהולנד לירושלים בלי כסף כדי להראות שהעולם הרבה יותר טוב ממה שרואים בטלוויזיה, להראות לאנשים את הצד השני, כי מה שאנחנו מתמקדים בו הוא מה שאנחנו רואים".
למה בחרת כיעד דווקא בירושלים?
"יש שלושה מסלולי צליינות באירופה: דרך סנטיאגו בספרד, מאנגליה לוותיקן ברומא וממקום הולדתך לירושלים. בעבר צעדתי בדרך סנטיאגו ולוותיקן. הליכה לירושלים פירושה שאני אחד מקומץ אנשים שהלכו את כל שלושת המסלולים האלו. בנוסף, אני אוהב מסעות ארוכים שיש בהם משמעות היסטורית או גיאוגרפית, והליכה במסלול שאותו עשיתי פירושה להתחקות אחר הצעדים שעשו הצליינים במאה הראשונה לספירה. יש עוד סיבות לכך שבחרתי בירושלים כיעד למסלול שלי. למשל העובדה שזו השנה ה־70 של ישראל והסיפורים שעליהם גדלתי. כילד, שמעתי סיפורים על ירושלים ועל סינדרום ירושלים ותמיד הייתי סקרן לחוות זאת בעצמי".
אומנם ואן דר קלוק יצא כאמור לדרך בלי כסף, אבל במסע שלו ביקש לגייס כספים עבור קרן צדקה קטנה בבריטניה בשם Acorn Overseas, שמתמקדת במתן מזון, מחסה וחינוך לקבוצה קטנה של יתומים החיים בתאילנד. "בשנת 2015 עבדתי עם הילדים האלה, שהם התוצאה הטרגית של הסכסוך האזרחי במיאנמר", הוא מסביר. "אני מרגיש שנכון יהיה לתרום כסף לארגון קטן מאשר לקרן גדולה, שבה אתה לא תמיד יודע לאן הכסף הולך".
זרים הם חברים
עד שסגר מאחוריו את הדלת בכפר הקטן שבו הוא מתגורר סמוך לחרונינגן שבצפון הולנד, ואן דר קלוק, בשנות ה־30 לחייו, היה מלא חששות. "לא ידעתי אם התוכנית שלי תעבוד ואם אנשים זרים באמת ייתנו לי אוכל", הוא מספר.
את הארנק עם הכסף המזומן וכרטיסי האשראי הוא נתן לאביו, שכצפוי חשב שבנו יצא מדעתו. "אני ואבא שלי לא חולקים את אותה השקפת עולם. אני רואה את העולם כמקום טוב ומלא בחסד ובאנשים שרק רוצים לעזור, והוא רואה עולם רע, רקוב, שמלא באנשים שרק רוצים ברעתך. אלו חלק מהסיבות שרציתי לעשות את ההרפתקה הזאת: להראות לאבא שלי שהעולם הוא הרבה יותר טוב ממה שהוא חושב".
כצפוי, התחלת המסע לא הייתה פשוטה. "בימים הראשונים פחדתי מאוד לבקש אוכל, אז הלכתי מסופרמרקט לסופרמרקט ואכלתי את טעימות המזון שהציעו שם", הוא מספר. "הייתי הולך במעגלים בין המדפים וממשיך לקחת חטיפים עד שהאוכל נעלם, או שהם התחילו להביט בי במבט מוזר, ואז הייתי עובר לסופרמרקט הבא. בסופו של דבר, הרעב דחף אותי לצלצל בפעמוני בתים פרטיים. הייתי מסביר למי שפתח את הדלת מי אני ומה אני עושה, מוודא שהם יודעים שאין לי כסף, ואז הייתי מבקש קצת מים. ברוב המקרים, בזמן שנדרש לאנשים למלא את בקבוק המים שלי, הם הבינו שהם יכולים להציע לי אוכל. אז למדתי: אתה לא ממש צריך לבקש מזון, אתה רק צריך לתת לאנשים מספיק זמן כדי להבין שהם יכולים לעזור לך".
וחוץ מאנשים טובים באמצע הדרך, היו עוד מקורות שדרכם השגת מזון?
"משום שאני יודע ששליש מהמזון בעולם נזרק, לא הייתה לי בעיה לגשת גם למסעדות עם קופסת האוכל שלי, להסביר על המסע שלי ואז לומר: 'בסוף היום אתם זורקים המון אוכל. במקום לזרוק אותו לפח, אכפת לכם לזרוק אותו לקופסה שלי, ואני אבוא לאסוף אותה בסוף היום?' בדרך כלל הם היו נותנים לי, ורק לעתים רחוקות היו מסרבים. אחר כך הבנתי שאם אני נכנס לבתי מלון בסביבות תשע בבוקר, אחרי שרוב האורחים אכלו את ארוחת הבוקר שלהם, ואני מסביר את משמעות המסע שלי ומבקש קצת מים חמים, יש סיכוי גדול מאוד שהם באופן ספונטני יציעו לי ארוחת בוקר. בסופו של דבר החיים בלי כסף היו די טובים. לא רק שרדתי, אלא אפילו צברתי קצת משקל עודף".
13 מדינות עבר ואן דר קלוק בדרך, ובהן נפגש עם אלפי אנשים ובכל מקום פגש בטוב, לדבריו. "הגעתי יום אחד לשדה פתוח בצרפת וחשבתי שזה יהיה מקום טוב לפתוח בו את האוהל שלי", הוא מספר. "עם זאת, היו שם כמה אנשים שישבו מול קרוואן ושתו יין. חששתי שהם יתקשרו למשטרה וידווחו עלי כי מחנאות אינה חוקית במדינה, אז החלטתי לפנות אליהם ולהציג את עצמי. כעבור כמה דקות כבר שתינו יין, ואחר כך וויסקי ואחר כך אכלנו פיצה ששליח הביא עד לקרוואן שלהם. גיליתי שזה תמיד רעיון טוב להציג את עצמך, כי זרים הם חברים שמחכים להתחבר איתך".
בשמונת השבועות הראשונים של המסע נשא איתו ואן דר קלוק תיק שחור שאותו כינה "מחסן האוכל שלי". "תמיד וידאתי שיש לי מזון שמספיק ליום או יומיים, למקרה שאף אחד לא יאכיל אותי", הוא מספר. "עם הזמן התיק הזה הפך קטן יותר ויותר עד שכבר לא הצטרכתי אותו. מרגע זה חייתי באמת מרגע לרגע, מיום ליום".
בשבועות הבאים הוא חלף בשווייץ ועבר בסמוך להרי האלפים, עד שהגיע לאיטליה. "מצאתי את עצמי בין ערים, בשטח פתוח, בלי מים", הוא מספר. "זו בעיה גדולה. למרבה המזל, אחרי כמה קילומטרים הגעתי לחווה וראיתי גבר עובד בחוץ. זה היה מושלם, כי כאשר אנשים בחוץ, הרבה יותר קל לפתוח איתם בשיחה. כאשר אתה מצלצל בפעמון הדלת, לפעמים פעמון אזהרה מצלצל אצלם והם בטוחים שאתה רוצה למכור להם משהו. כעבור כמה רגעים היו לי מים, בטן מלאה ואפילו ארוחה לדרך. בסופו של דבר, הגעתי לקרואטיה כשקדחת גביע העולם סחפה את הארץ. מובן שרציתי לראות את הגמר נגד צרפת, ולכן הלכתי למסעדה בשעה מוקדמת והכרתי את הצוות. הם הזמינו אותי לשהות איתם ולצפות במשחק כאורח הכבוד שלהם. למרבה הצער, קרואטיה הפסידה, אבל לאובדן הגביע לא הייתה שום השפעה על הנדיבות הקרואטית".
מקרואטיה המשיך ואן דר קלוק לאלבניה, יוון וטורקיה, שממנה שט לחופי קפריסין. הישורת הכמעט אחרונה במסעו הייתה הטיסה שלקח מקפריסין למדינת ישראל. האוהל שימש הבית שלו ברוב הלילות, ובאחרים ישן בכנסיות או על ספסלים. "לעתים הייתי פוגש אנשים ומזמין את עצמי לבתים שלהם", הוא מחייך. רוב הזמן התרחץ באגמים ובחופים תיירותיים. "לפעמים התגנבתי לבתי חולים, הסתובבתי עד שמצאתי מקלחת, נעלתי את עצמי ופשוט התקלחתי שם", הוא מספר. "איש לא אמר דבר".
בלתי ניתן לעצירה
למרות התמונה החיובית שוואן דר קלוק מצייר, הוא מודה ש"הדברים לא תמיד היו קלים. לפעמים לא אכלתי כלום, לפעמים אכלתי רק לחם יבש. היו לי שלפוחיות בכפות הרגליים, והיו פעמים שנמלים כיסו את האוהל שלי. ברגעים האלה הדבר היחיד שגרם לי להמשיך בדרכי היא החשיבה החיובית: ראיית הדברים הטובים שחבויים בעתות משבר. אני מאמין שמה שחשוב באמת בחיים הוא לא מה שקורה לך, אלא איך אתה מגיב לזה. אם אתה יכול להפנות את המיקוד שלך ולמצוא את החיובי בבעיות או בכאב, אתה הופך לבלתי ניתן לעצירה".
איך הגיבו אנשים שפגשת בטורקיה על התוכניות שלך להגיע לירושלים?
"בהרבה מדינות מוסלמיות כמו טורקיה, המילה 'ירושלים' הייתה מילת מפתח. ברגע שאמרתי שאני צועד לעיר הקודש, הדלתות נפתחו והם שמחו לעזור לי בכל דרך שביקשתי. גם עבורם ירושלים היא עיר קדושה. למסע שלי לא הייתה כוונה דתית, אלא להראות שהעולם הוא יותר רב חסד ממה שהרבה אנשים חושבים. פגשתי מוסלמים, נוצרים, יהודים ואתאיסטים וכולם עזרו לי באותה דרך. לא משנה אם הם מאמינים באלוהים, באללה או במדע, כולם פתחו בפניי את ביתם באותה נדיבות. חסדם של זרים הוא מעבר לדתות, זה הטבע האנושי".
והחסד אכן עבד לטובתו: למשל כשפספס את הספינה שהייתה אמורה להשיט אותו כל הדרך מקפריסין לישראל. "התבאסתי לדקה", הוא מודה. "אחר כך החלטתי לעשות משהו בקשר לזה". והוא הצליח, כשכמה אנשים טובים מימנו לו את הטיסה לנתב"ג. לפני שבועיים, ב־28 באוקטובר, נחת ואן דר קלוק בישראל, ומאז המשיך לצעוד לעבר הבירה, שאליה הגיע כאמור בשישי האחרון.
איך התרשמת מהאנשים בארץ?
"תושבי ישראל אדיבים כלפי בצורה יוצאת מן הכלל. לא תמיד אנשים עזרו, לא בישראל ולא במקומות אחרים, וזה לגמרי מובן, אבל תמיד הם היו מאוד נחמדים. במהלך ששת החודשים האחרונים קיבלתי מסרים מאנשים בישראל, שהזמינו אותי לעבור בביתם במהלך המסע שלי בארץ. עם חלקם נפגשתי. בדרך סיפרו לי רבים על סכנות שמחכות לי בישראל ובירושלים, אך עד כה לא נתקלתי בשום מעשי איבה. המפגש עם האנשים לאורך הדרך לא היה רק חוויה גדולה בשבילי, אלא זה היה גם רגע מיוחד עבורם. בכך שעזרו לי הם היו חלק מההרפתקה. הם עשו את המסע הזה אפשרי. אני תמיד הקפדתי לתעד כל מי שעזר לי בדרך, גם אם זה בעזרה קטנה. באתר שלי יש קולאז' ענק של תמונות מכל המפגשים שהיו לי בדרך".
אתה חושב שכל אחד יכול לצאת למסע כזה, או שצריך תכונות אופי מסוימות כדי להתמודד עם האתגרים שעברת?
"אני בהחלט חושב שכולם יכולים לעשות את המסע הזה. אתה צריך תכונות מסוימות כמו אופטימיות, להיות מסוגל למצוא את הצדדים החיוביים ברגעים הקשים ולהתחבר מהר עם אנשים. אבל אני מאמין שכל אלו הם תכונות שאפשר ללמוד ולאמץ. חלמתי לראשונה לעשות את המסע הזה עוד בשנת 2011, אבל לא הרגשתי מוכן לעשות את זה עד 2018".
בהגיעו לירושלים חיכו לו הוריו, שאיתם הוא מתכנן לטייל בארץ בשבוע הקרוב לפני שישוב להולנד. כמו כן, הוא מתעתד לשאת הרצאות על מסעו בישראל וגם ברומניה ובאירלנד, ובסוף החודש הוא ייקח קבוצת תיירים לטיול במזחלות שלג בלפלנד. ומה בהמשך? "אני לא יודע", הוא אומר, "אבל אני בטוח שהרפתקה כלשהי כבר תצוץ".