סוף השבוע האחרון נפתחו שערי שמיים וירדו ברחבי הארץ מילימטרים רבים של גשם. אך מי שמיהר לשמוח, כדאי שיסתכל טוב טוב על המספרים הבאים: על פי נתוני רשות המים, כ־80% ממי נגר (מי גשם עיליים שאינם נספגים בקרקע) מגיעים בסופו של דבר לביוב ומשם לים, ואינם נשמרים במאגרי המים של ישראל.
לאחרונה דיווחה חברת מקורות כי למרות הגשמים הרבים שירדו בימים האחרונים, נכון לסוף שנת 2017, במאגרים חסרים למעלה ממיליארד קוב מים ועל פי התחזיות, המחסור צפוי לגדול ב־20% נוספים בשנת 2018.
אומנם ישראל השקיעה במתקני התפלה והיא עומדת בחזית המדינות המתקדמות בתחום, אך בנוגע לאיסוף מי הגשמים היא מפגרת אחרי רוב העולם המערבי. מים בכמות השווה לתפוקה השנתית של שני מתקני ההתפלה בישראל – 200 מיליון קוב – מצטברים מדי שנה בארץ, אך לפי נתונים שמסר ד"ר עמיר גבעתי, מנהל תחום מים עיליים בשירות ההידרולוגי ואחראי מחקרים של רשות המים, רק 20% מתוכם - כ־40 מיליון קוב - מגיעים למאגרי המים. היתר נתפסים בקולטני הביוב הקיימים בצדי הכביש ומגיעים בסופו של דבר לים. המים לא רק מתבזבזים, אלא גם אוספים איתם בדרכם אל הים לכלוך וכימיקלים שנמצאים על הכביש ובכך מזהמים גם את אקוויפר החוף ואת הדגה.
"הנזק הוא כפול", אומר חיים מסינג, מנהל מרחב מרכז בקק"ל. "גם כמות המים באקוויפר יורדת משום שמי הגשמים לא נאגרים בו וגם מי הים חודרים אליו ויוצרים תהליך של המלחה. כתוצאה מכך צריך לעשות פעולות כימיקליות של המתקה".
בזבוז המים הזה רק ילך ויחריף בשנים הקרובות, כי ככל שהערים בישראל הופכות צפופות יותר, כך למים יש פחות אדמה פנויה שאליה הם יכולים לחלחל ומכאן שיותר מים מגיעים בסופו של דבר לים. בתל אביב למשל כ־90% ממי הנגר עושים את דרכם לים התיכון.
מסינג מוסיף בעיה נוספת שנוצרת כתוצאה מכך שמי הגשמים אינם מחלחלים לאדמה: שיטפונות בערים. "הקולטנים אינם ערוכים לקלוט את כל הגשם ומערכת הניקוז לא עומדת בלחץ", הוא אומר. כתוצאה מכך מפלס המים בלב הערים הגדולות עולה, מציף רחובות ומשבש את החיים.
ממטרד למשאב
רוב מדינות העולם המפותחות משקיעות מאמצים רבים כדי לשמר את מי הנגר ומשתמשות בהם להשקיה ואף לשתייה. פתרון אחד שפופולרי בעולם הוא בניית אגמים מלאכותיים, כפי שנעשה בראשון לציון, שבה נבנו תשעה אגמים מלאכותיים שקולטים את המים והעירייה עושה בהם שימוש חוזר.
פתרון נוסף הוא הביופילטר, מתקן לקליטה ולאיסוף מי שתייה שמותקן כיום בשלוש שכונות בערים כפר סבא, רמלה ובת ים, במימון קק"ל והרשות המקומית.
טכנולוגיית הביופילטר מבוססת על תהליכים ביולוגיים ופיזיקליים טבעיים וידידותיים לסביבה. היא מסוגלת לקלוט כ־90% ממי הנגר, מטהרת אותם ומחדירה אותם למי התהום. הנתונים מלמדים שקרוב ל־100% מהחומרים המזהמים מורחקים מהמים כתוצאה מהטיפול בביופילטר והתוצאה היא מים באיכות מי שתייה, או קרוב לכך.
עלותו של המתקן אינה יקרה יחסית לשאר הפתרונות ועומדת על מיליון וחצי שקלים המסוגלים לטהר מים עבור שכונה בגודל בינוני. כך שב־15 מיליון שקלים עיר בינונית יכולה לטהר את מרבית מי הנגר שלה ולעשות בהם שימוש חוזר. לדברי מסינג, עלות מתקן התפלה יקר ב־30% יותר ממתקן ביופילטר.
במדינות כמו אוסטרליה וחלק ממדינות אירופה לא ניתן לקבל טופס אישור לאכלוס ללא פתרון למי הנגר, אבל בישראל הממשלה לא הסדירה את נושא איסוף וטיהור מי הנגר וכרגע הכל נעשה בצורה וולונטרית וכל רשות מקומית פועלת בדרכים אחרות, אם בכלל, לאיסוף וטיהור מי הנגר.
"הביופילטר הופך מטרד למשאב", אומר מסינג. "בכפר סבא למשל המתקן מסוגל לקלוט עד 20 מ"מ גשם במופע אחד. אם היינו מרשתים את תל אביב בביופילטר, היינו יכולים להחזיר לציבור 75% ממי הגשמים".
קק"ל ומרכז השלטון המקומי מנסים לקדם פתרון לנושא, ובשנים האחרונות מקדמים מודל שבמסגרתו כל רשות מקומית תחויב להקים מתקני טיפול במי נגר והממשלה תשפה את הרשויות המקומיות על כל קוב מים שהן יאספו מחשבון המים הכללי שמשלמת הרשות המקומית למקורות.
"תוכנית כזאת היא בשורה לאזרחי ישראל", אומר מסינג. "אם יינתן שיפוי לרשויות המקומיות על המים שיחסכו זה יתמרץ אותן להקים מתקנים לטיפול במי נגר. הדבר יוביל להוזלה של מחירי המים לצרכן, כי ייוצרו לערים מאגרי מים שעלותם זולה מהמים שבהם משתמשים כיום, שחלק גדול מהם מגיע ממתקני ההתפלה".
הכתבה מתפרסמת בשיתוף קק"ל