לכל אורך דוח התוכנית הלאומית למדדי איכות לרפואת הקהילה לשנת 2017, שממצאיו הראשוניים מתפרסמים הבוקר לראשונה, בולטות היטב עקבותיהם של פערים סוציו־אקונומיים בישראל.
במסגרת התכנית המדוברת, בהובלת המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, נערכת מדידה מתמשכת של איכות שירותי הבריאות הניתנים בקופות החולים, על אספקטים כמניעה, אבחון וריפוי, כדי לספק למדינה מידע לגבי איכות הטיפול הרפואי הניתן בקהילה ובכך לשפרו.
אם להתחיל בחדשות הטובות יותר, שיעור העישון בישראל מוסיף לרדת באופן עקבי, זה חמש שנים ברצף. אצל גברים בגילאים 16־74 (אליהם מתייחס הדוח), נרשמת ירידה עקבית מ־28.5% ב־2012 ל־26.6% אשתקד, ואצל נשים מ־14% ב־2012 ל־12.1% אשתקד. בסך הכל, שיעור העישון בישראל עומד על 19.2%, שמונה מקומות על מממוצע ה־OECD (18.6%), 26.5% מהגברים ו־12.2% מהנשים.
אלא ששיעורי העישון גבוהים יותר אצל גברים באופן עקבי ככל שמעמדם הסוציו־אקונומי נמוך, מ־33.2% ל־15.6%. אולם מגמה זו אינה מייצגת נשים, אצלן שיעור העישון בקבוצה הגבוהה ביותר בדירוג הסוציואקונומי (10.8%) כמעט כפול מזה שבקבוצה הנמוכה ביותר (6.1%); בתווך, שיעור העישון בקרב נשים עומד על כ־14.4%. עם זאת, הפערים המגדריים בכל הקשור לעישון עשוי להיקשר בדפוסים המאפיינים חברות מסורתיות יותר, שעליהן הדוח אינו מפרט.