בעוד שבארצות הברית מתחרות ביניהן המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית, בדמוקרטיה המזרח־תיכונית הקטנה ישראל רצות לכנסת לא פחות מ־14 מפלגות, מספר לא סופי, לא כולל מפלגות נישה שסיכוייהן לעבור את אחוז החסימה כמעט אפסי. רק אתמול התבשרנו על פיצול המחנה הציוני, בהמשך לפצצה שהטילו במוצאי שבת נפתלי בנט ואיילת שקד על התפצלותם מהבית היהודי. והיד עוד נטויה.
אז מי מרוויח מזה? כנראה לא אנחנו, האזרחים. "העובדה שהכנסת מתפצלת למפלגות כה רבות היא דבר שמחליש את היכולת של הדמוקרטיה לעבוד בתור קואליציה ואופוזיציה", מצהיר השר לשעבר מאיר שטרית, שב־2012 עזב את מפלגת "קדימה" והצטרף ל"התנועה" בראשותה של ציפי לבני.
"ההתפצלות של מפלגות לקבוצות קטנות יוצרת ניגוד אינטרסים חריף ביניהן. כל אחד מנסה להבליט את הייחודיות שלו ולכן נלחם על מטרה ספציפית בלי אפשרות להתארגן יחד לפעולה משותפת. וזה יכול להיות בעד או נגד - ליצירת קואליציה חזקה, או ליצירת אופוזיציה חזקה. דבר חשוב נוסף הוא שהיום רוב חברי הכנסת לא עוברים שום תהליך בחירה ציבורי כדי להיכנס לכנסת.
רובם נבחרים על ידי ראשי מפלגות שהחליטו שאי אפשר להתחרות מולם על ראשות המפלגה. כך כל התקנונים שלהם קובעים - לפיד, כחלון, ליברמן, לבני ועכשיו גם גנץ עושה את אותו הדבר. אין שום דיון, מי שהם רוצים הם משאירים, ומי שהם לא רוצים, הם מעיפים. לציבור אין שום סיי. אם לציבור הייתה קצת מעורבות, הוא היה אומר שהוא לא בוחר בשום מפלגה שאין בה פריימריז.
זה הרי הליך אלמנטרי לפני שאדם מתמנה כדי לייצג ציבור בכנסת. היום, במקום אותם חברי כנסת שממונים על ידי בוס, אפשר פשוט להביא תאילנדים שיצביעו, כי הם מצביעים אוטומטית לפי מה שהבוס אומר להם. אם הם הולכים נגד, מעיפים אותם במקום. זה לא תקין, זה אנטי־דמוקרטי. הממשלה הפכה את הכנסת לסמרטוט, לסרח עודף. התקנונים הקואליציונים החדשים, שקובעים שחברי הכנסת אינם יכולים להצביע אלא לפי החלטות הממשלה, מביאים לתוצאה שכל הדיונים בכנסת של חברי הקואליציה הם עקרים לגמרי".
אבל יש גושים גדולים בעלי אג'נדות משותפות, למה לא להיכנס לשם?
"כי בשביל להיכנס אליהם צריך לעבור הליך של בחירות, ולמה להם לעשות את זה אם הם פשוט יכולים להיכנס ישר לרשימה שרצה?".
מה אפשר לעשות נגד זה?
"היום, למרות שהמדינה נותנת יום חופש, רק 70% בערך מהציבור הולכים להצביע, וזה אבסורד. אם היו כולם היו מצביעים, כל המפה הפוליטית הייתה משתנה מהקצה אל הקצה, לא משנה מה הם היו מצביעים".
שלטון בודדים
לפני בחירות 2015 עלה אחוז החסימה מ־2% ל־3.25% (ארבעה מנדטים בקירוב). "ריבוי מפלגות זה לא דבר טוב", אומר הפרשן הפוליטי חנן קריסטל. "הרי למה העלו את אחוז החסימה? בדיוק כדי למנוע את זה".
ובכל זאת יש ריבוי מפלגות. זו תופעה שייחודית לישראל?
"במדינות כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה יש בחירות אישיות או אישיות־אזוריות, שבכל אזור אתה צריך לקבל 50%-40%, לכן כל זה בכלל לא יכול לקרות שם. מה שחדש אצלנו זה שפתאום יש מפלגות של 'אנשים', של בודדים, שזה מה שעשה עכשיו בנט למשל. הוא אמר לעצמו 'עדיף לי עכשיו מפלגה שיש לה 5־6 מנדטים ואני בה בעל הבית, מאשר מפלגה עם עשרה מנדטים שיש בה רבנים'.
היו אומנם דברים כאלה בעבר - יגאל ידין הקים את 'ד"ש', שולמית אלוני הקימה את 'רצ' - אבל התחילה ממש תופעה. היום יש מפלגות שאם 'הולך' המנהיג - אין מפלגה. אם היום לפיד פורש - 'יש עתיד' מתפרקת. אין 'ישראל ביתנו' בלי ליברמן, אין 'כולנו' בלי כחלון ואין 'חוסן לישראל' בלי גנץ. פתאום המפלגות הן פרסונליות, להוציא את הליכוד, העבודה ומרצ שעושות פריימריז, והמפלגות החרדיות שיש להן ועדות מינויים. כשאריאל שרון פילג את הליכוד בנובמבר 2005, למה הלכו איתו 14 חברי כנסת מהליכוד מבין 40? מהמחשבה שהולכים עם שרון במצב חד־פעמי, אולי דו־פעמי. ומה קרה? שרון הלך, קדימה איננה".
ומה עם האג'נדה?
"האג'נדה זה הוא, הבן אדם. אפשר היום לחלק את זה בעיקר לשניים - אנשי תקשורת ואנשים שהוכרו בזכותה, וגנרלים. כל מיני אנשים שזכו לפופולריות מנסים היום לרוץ. עמיר פרץ (שהוכר כיו"ר הסתדרות לוחמני - ק"ס) רץ בעבר ברשימה עצמאית, טומי לפיד ושלי יחימוביץ' שבאו מהתקשורת עשו את זה, וכך גם כחלון".
אבל לשינוי של לפיד הייתה אז רוח שונה.
"נכון, הייתה רוח, הייתה אנטי־דתיות, אבל אם הייתי מוציא ממנה את טומי, אז לא היה כלום. גם אורי אבנרי ופלאטו שרון באו עם משהו משלהם. אבל במפלגות החדשות, מי שקובע את הרכב הרשימה זה מי שעומד בראשה, והוא קובע גם כמה זמן הוא יעמוד בראשה. זו מדינה דמוקרטית, עם שיטת הבחירות הכי דמוקרטית, שנותנת מקסימום ייצוג לקבוצות השונות, אבל המפלגות עצמן לא דמוקרטיות. יש להן דיקטטור בראשן. זו הפכה להיות מגיפה".
איפה אנחנו כאזרחים מפסידים מזה?
"ראשית, אנחנו מקבלים כל מיני טיפוסים שנבחרו אישית, לטוב ולרע. המצב הדמוקרטי הוא שיש מפלגות ושהן דמוקרטיות - יש הרי חוק מפלגות שמחייב שיהיה מרכז, שיתקיים בתוכן איזה הליך בחירות - ומה שקורה היום זה שיש מפלגות אוליגרכיות במשטר דמוקרטי. עם מה לבני מסתובבת? היא הקימה ב־2012 את מפלגת 'התנועה', זכתה בשישה מנדטים ואיתם היא מסתובבת. היא מכניסה ומוציאה אנשים כמו שמחליפים גרביים. פתאום אנשים מצוינים כמו עמרם מצנע ומאיר שטרית שומעים שהם בחוץ.
אפילו בד"ש של ידין הייתה איזו מועצה שקיבלה החלטות, גם בשינוי היה גוף. אצל הבן שלו יש מרכז? גנץ כאילו הצטדק, אמר שבעוד 8־10 שנים יהיה אפשר לבחור אצלו, המפלגה שלו תהיה בכלל אז קיימת? אני לא אומר שהם לא אנשים טובים. לפיד הבן יכול היה להמשיך להגיש בערוץ 2 ולהרוויח כסף, הוא הרי מאמי לאומי. הוא לא הגיע בשביל להרוויח, הוא חיפש את העוצמה אבל חשב שהוא יוכל גם לשנות, זה לא פשוט מה שהוא בא לעשות. וגנץ יכול היום להסתדר כלכלית הרבה יותר טוב מאשר להרוויח כשר או כחבר כנסת".
אבל אם הוא רוצה שינוי אמיתי, למה הוא לא חובר למפלגה קיימת?
"הימין היום הרבה יותר גדול, פוטנציאלית הוא שווה יותר מ־60%. אם אתה רוצה להצליח, ואתה לא בדעות של הליכוד, אתה צריך לבוא יותר למרכז, אתה צריך להדגיש יותר ניקיון, יותר ממלכתיות, לנסות לזנב אצל הימין הרך, אצל בוחרי הליכוד שלא אוהבים את כל מה שקורה מסביב. הרי מי שכנע אותם? פעם אחת רבין ב־92' ופעם שנייה אהוד ברק ב־99', על רקע הכישלונות של ביבי. שניהם נתפסו אז גנרלים, ביטחוניסטים, וסביב הליכוד היו יותר מדי סיפורי שחיתויות".
תקדים 92'
שר הפנים לשעבר, אברהם פורז, היה ממקימי מפלגת "שינוי". ב־2006, לאחר שהפסיד את מקומו במפלגה, הוא הקים את "חץ", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה־17. "תוצאת הבחירות האלה תהיה שמאות אלפי קולות פשוט ילכו לפח", הוא אומר. "היום אחוז החסימה מאוד גבוה והרבה מפלגות לא יעברו אותו. לעומת המצב ההיסטורי, שבו הצביעו למפלגת העבודה או למפא"י, עם בן גוריון או בלעדיו, היום חלק גדול מהמפלגות הן סביב המנהיג שמביא את כל הקולות.
כמובן שלא כולן כאלה. מרצ, למשל, לא משנה מי המנהיג, תמיד מסתובבת סביב חמישה מנדטים. גם הליכוד כזה במידה רבה מאוד. להערכתי, אם נתניהו היה פורש עכשיו ובמקומו בא גדעון סער, הליכוד היה שומר על כוחו. ליברמן זה אומנם 'איש אחד' כמו לפיד, כחלון וגנץ, אבל הוא מרכז סביבו קבוצה של עולים מחבר המדינות שחיפשה כל הזמן כתובת שתהיה קרובה אליהם. גם במקרה שלו, אם הוא יפרוש, המפלגה שלו לדעתי תקבל את אותה התוצאה".
יש כאן משום פגיעה בדמוקרטיה?
"זה לא פוגע אבל זה מקשה על המשילות. מה שקורה בעצם זה שכל אחת מהמפלגות האלה היא המפתח לרוב. ניקח לדוגמה את הממשלה הקיימת - אם הבית היהודי עוזב אין רוב, אם כחלון עוזב אין רוב וכך גם עם ליברמן".
איך אפשר לעבוד ככה ולעשות שינוי אמיתי?
"הייתה נהוגה כאן פעם בחירה ישירה של ראש הממשלה ולצערי זה בוטל. אבל כל שיטת הבחירות בעייתית. בארצות הברית השיטה גרמה לכך שדונלד טראמפ זכה בנשיאות למרות שקיבל 2.5 מיליון קולות פחות מקלינטון, ובבריטניה תרזה מיי תלויה בקול של מפלגה קיקיונית מצפון אירלנד, שבלעדיה אין לה רוב. דמוקרטיה היא סיפור לא כל כך פשוט".
בשנת 1999 פרש השר לשעבר רוני מילוא מהליכוד והקים עם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק, יצחק מרדכי ודן מרידור את מפלגת "המרכז", שזכתה לשישה מנדטים. המפלגה פורקה ב־2003, כשהייתה מורכבת כבר מאנשים אחרים לגמרי, לאחר שלא עברה בבחירות את אחוז החסימה. "בבחירות 92' הייתי אחראי על מטה הבחירות של הליכוד, וגאולה כהן והרב לוינגר רצו ברשימות עצמאיות - 'התחייה' ו'התורה והארץ'", מספר מילוא.
"הם לא רצו לרוץ עם הליכוד כי לטעמם שמיר לא היה מספיק קיצוני. דיברתי עם שניהם ואמרתי שאם הם ירוצו בעצמם - הם הרי תקפו את הליכוד מימין, במידה מסוימת כמו שעושים היום בנט ושקד - הם יורידו את הליכוד מהשלטון. הקרב היה מאוד כבד, מפלגת העבודה רצה בראשותו של רבין. ביקשתי וביקשתי שלא יעשו את זה וזה לא עזר. בסוף שניהם לא עברו את אחוז החסימה והליכוד איבד בגלל זה את השלטון. הפער בין הליכוד לעבודה היה קטן מאוד, ואם הקולות של כהן ולוינגר לא היו הולכים לאיבוד, הליכוד היה נשאר בשלטון ולא היו הסכמי אוסלו וכל מיני דברים שהליכוד לא רצה".
אתה בטח רואה בסיפור הזה קשר לימינו.
"בוודאי, ככל שהימין יהיה מפוצל יותר, הסיכוי שהליכוד יאבד את השלטון גדול יותר. ובגלל שהימין מפוצל כל כך, קיים סיכוי שמפלגות קטנות כמו הבית היהודי לא יעברו את אחוז החסימה".
איפה אנחנו כציבור מפסידים מהמצב הזה?
"שיטה הרבה יותר בריאה היא של שתי מפלגות גדולות כמו שהייתה אצלנו בעבר, ומי שקיבלה יותר מנדטים קיבלה את הזכות להקים ממשלה. בבחירות של 84', למשל, פרס קיבל יותר מנדטים משמיר אבל לא הצליח להרכיב ממשלה והם הקימו ממשלת אחדות. ודווקא הממשלה הזו הצליחה להבריא את הכלכלה שהייתה נתונה באינפלציה. באופן עקרוני זה הרבה יותר טוב ובריא שיש מפלגות גדולות שאינן תלויות בכל מיני מפלגות קטנות שסוחטות אותן ללא הפסקה".