בין הסועדים המגיעים לבית התמחוי "לשובע" בכרמיאל נמצא גם מיכאל רוזנברג בן ה־71. הוא עלה לארץ לפני 35 שנה מרומניה, ובידיו שני מקצועות - הנדסה ועריכת דין.
"עבדתי בהנדסת בניין, ואז החלטתי לחזור לאהבתי הישנה, עריכת דין. הצלחתי להתברג למשרד עורכי דין ככוח עזר. מאז הגעתי לארץ, עבדתי כל הזמן, אבל לא הצלחתי לחסוך לפנסיה ואני מתקיים היום מקצבת ביטוח הלאומי עם תוספת עבור הנכות שלי, וזה לא מספיק. אני מגיע לאכול בקנטינה פשוט כדי לשרוד".
מיכאל סובל מבעיה ברגליו, ולדבריו, גם אם היה מצליח לקנות אוכל, הוא מתקשה בהבאתו לביתו ובבישול. "אני לא יכול לסחוב ולא יכול לעמוד ולבשל. אני לבד ואין מי שיעזור לי עם זה". מאז עלותו ארצה הוא לא ממש השתתף בסדר פסח עם משפחה או חברים.
"אני אפילו לא יודע איך זה קורה. בחגים אני יושב בבית ורואה טלוויזיה או סרטים. גם אם היו מזמינים אותי להגיע, אני לא יכול לצאת מכרמיאל, כי אני מתנייד בקלנועית. קשה לי לתאר את התחושה, אין לי מילים נכונות לבטא את מה שאני מרגיש, כשכולם עם המשפחות והחברים ואני לבד מול הטלוויזיה", הוא מספר בעצב.