“ההורים לא ראו בי עול אלא פוטנציאל, תמיד ידעתי שאהיה רופאה"

ניצחון הרוח של ד"ר הודיה אוליאל ליוה אותה כבר מגיל צעיר. היא התמודדה עם ניתוחים מורכבים, שיקום ארוך, לעג וחרמות, דחייה חברתית וגם בדידות. אבל על החסמים האלה היא ממעטת לספר, מעדיפה להתמקד בדבקות במטרה ובחלום להיות רופאה. כך נראה ניצחון, שיזכה להכרה בדמות הדלקת משואה בערב יום העצמאות.
 

“ידעתי שאני מתמודדת עם מצב שונה מרוב האנשים, בטח סטודנטים לרפואה, אבל לא חשבתי שראוי להראות אותו בציבור", מספרת ד"ר אוליאל אחרי שהתבשרה על הכבוד שבו זכתה. “צריך הרבה אמונה, לאו דווקא בעצמך אלא במשהו טוב. אצלי זה באלוהים. קושי הוא חלק בלתי נפרד מהדרך, מההגשמה העצמית. צריך הרבה כוח, רצון ונחישות. כל הזמן היו נקודות שבירה, אבל אני פשוט לא מוכנה לוותר. בימי עצמאות היו מגיעות אלי חברות כדי שלא ארגיש לבד, היה לי קשה לצאת למופעים. אתמול חברה שלחה לי הודעה: ‘תראי מה זה, עכשיו את זאת שתעמדי בטקס העצמאות ותדליקי משואה’. זה מאוד ריגש אותי".
 

אוליאל נולדה בשבוע 27 במשקל נמוך של 930 גרם. בגיל עשרה חודשים אובחנה כלוקה בשיתוק מוחין. האבחנה הצביעה על פגיעה קוגניטיבית, אבל לאורך השנים התברר שהבעיה היא מוטורית בלבד. היא נעזרת בקב הליכה. מגיל 5 ועד 15, עברה חמישה ניתוחים מסובכים. 
 

“בין הניתוחים והשיקום הארוך יש הרבה זמן לחשוב", אוליאל מספרת. “הייתי מאושפזת באורתופדית ילדים באסף הרופא, וממש ליד הייתה המחלקה הנוירולוגית לילדים. כבר אז עניינו אותי המקרים הרפואיים, ההתמודדות של ילדים במחלקה ההיא. דמיינתי כל הזמן שאני רוצה להיות נוירולוגית ילדים. החלום היה ספציפי מאוד. אני זוכרת איך הסתקרנתי ממקרה של ילדה שהפסיקה ללכת פתאום, בלי סיבה. לאחר הרבה בדיקות התברר שחסר לה B12 ברמה מאוד גבוהה. זה ריתק אותי".
 

כמעט בלתי אפשרי לתפוס את ד"ר הודיה ברגעים של שקט. היא ערה מחמש לפנות בוקר, וכעבור שעתיים מתייצבת בפנימית א’ בבית החולים קפלן, שם היא עושה סטאז’ במטרה להיות רופאת ילדים עם תת־התמחות, נוירולוגיה כמובן, והיא בת 28 בלבד. 
 

בכל כמה דקות עוצרים אותה ומברכים על הבחירה והכבוד, אבל הדרך למשואה הייתה רצופה לא מעט מהמורות. “כילדה, תמיד הייתי בחינוך רגיל", היא אומרת. “אמא הפסיקה לעבוד כשנולדתי והקדישה את חייה לגידול שלי. בבית הספר היה לא קל. לא היו לי חברים וסבלתי מהצקות. זה זיכרון לא פשוט. הוחרמתי בעצם כי הייתי שונה. ילדים היו צוחקים עלי, מחקים את ההליכה שלי, לועגים למראה שלי. כל הילדים ישבו בזוגות בשולחנות בכיתה, ורק אני ישבתי כל השנים לבד. הכיתה הייתה מחולקת לאזורים של בנים ובנות, וישבתי באזור הבנים לבד. זה היה נורא קשה".
 

לאורך כל בית הספר היסודי סבלה מאכזריות הילדים, אבל היא הרימה ראש והזכירה לעצמה כל הזמן את המטרה שלה. “אני זוכרת שהייתה מדורת ל"ג בעומר לכל הכיתה ולא הוזמנתי", אוליאל מספרת. “ביקשו ספציפית שלא אגיע. אבל אמא שלי אמרה לי שהגלגל מסתובב ושהיא בטוחה שאגיע רחוק, שבסוף יהיה בסדר. עבדתי קשה. הייתי מעתיקה אנציקלופדיות כדי לתרגל מהירות כתיבה, להספיק להעתיק מהלוח. מה שבא לילדים בקלות, אצלי דרש המון תרגול. אבל כל הזמן האמנתי וחיכיתי למעבר לאולפנה בכיתה ז’. שם קיבלתי החלטה שזה לא יימשך. ויתרתי על הסייעת ודמיינתי איך אני לא נשארת במקום כזה נמוך. האמונה באלוהים וגם המשפחה המופלאה שלי סייעו לי המון כשהרגשתי לבד. בראש רק חלמתי להיות רופאת ילדים. כל לילה דמיינתי את זה לפני השינה".
 

אוליאל המשיכה ללמוד כדי להגיע יום אחד למטרה. גם באולפנה באשדוד לא הכל עבר חלק, אבל הרב דאג שתשתתף בכל הפעילויות - כמו כולן. “באולפנה הבנות ביקשו ללמוד איתי למבחן בתושב"ע, ושמחתי", היא נזכרת. “הן הגיעו אלי והחלו להקריא לי את החומר. מיד עניתי שאני יודעת לקרוא. הן חשבו שיש לי פיגור שכלי ובאו לעזור לי. הוצאתי מעל 100 במבחן הזה, כולל בונוס".
 

לאחר שירות לאומי בבית ספר לילדי CP באסף הרופא, אוליאל התקבלה ללימודי רפואה בטכניון. “היו אנשים מדהימים בטכניון, חברים טובים להתייעצות ולימוד והמון עזרה מהמוסד עצמו", היא אומרת, “אבל היו גם את אלה שפחות פרגנו. פעם ביקשתי מאחת הסטודנטיות עזרה לרדת במדרגות והיא ענתה לי: ‘באיזו זכות את תופסת מקום?’. היא הוסיפה שזה שאני צריכה עזרה לא אומר שאפול עליהם כעול, ושלא אהיה על חשבון אחרים בפקולטה. שיופי שהתקבלתי על חשבון אחרים, אבל אין לי זכויות יתר כאן. הייתי בהלם. לא הצלחתי לדבר באותו רגע. פשוט לא הגבתי ומישהו אחר עזר לי. אני התקבלתי כמו כולם. היה לי ממוצע בגרויות ופסיכומטרי עם שלוש נקודות מעל כולם. זה המון. יש אנשים שעל עשירית נקודה לא מתקבלים. לא עשו לי טובה, התקבלתי בזכות עצמי".
 

לצד ההתמודדות החברתית, נאלצה אוליאל לחיות לצד קושי פיזיולוגי. כשסיפרה להוריה שהתקבלה לטכניון, אביה שאל איך עושים את המעבר לחיפה. הודיה מספרת שזו הפעם הראשונה שמצאה עצמה מעודדת אותו, ולא להפך. היא הבטיחה לו שתסתדר, כמו בכל המכשולים שכבר צלחה בעבר. “בהתחלה היה קושי למצוא דירה נגישה", היא אומרת. “הייתי גם לבד וגם קמתי מאוד מוקדם, כי היה קושי להעריך כמה זמן ייקח לבצע פעולה פשוטה כמו לנעול נעליים. לפעמים הייתה נדרשת חצי שעה רק להכניס את הרגל לנעל. עבר זמן עד שהייתה שגרה נורמלית: להתארגן, ללמוד, לאכול ולישון. כל השנה הראשונה הייתי בפול גז על להסתדר פיזית, ותוך כדי גם להשקיע בלימודים. גשם אצלי הוא מקור ללחץ, לטראומות. היו מצבים שבהם הייתי יושבת ברכב שלוש שעות, בחניה של הבית, עד שמישהו עבר ויכולתי לצאת, או שהגשם פסק. לפעמים הייתי לומדת ברכב ופשוט מחכה. ככה בכל חורף".
 

מי שהיו שם לצדה הם כמובן בני המשפחה. אחותה הקטנה, שני, הייתה חברתה הטובה בכל השנים הקשות בבית הספר. גם אחיה יוני שימש לה גב. אבל עמודי התווך הם הוריה, מיכאל והדס. בכל פעם שהודיה מזכירה אותם, היא נחנקת מדמעות. “בזכותם כל הסיפור הזה", היא אומרת. “מבחינתי, המשואה הזאת מגיעה להם יותר מאשר לי. הם יכלו לבחור לי מסלול חיים אחר, אבל ראו בי אדם רגיל. תמיד אמרו שאני כמו האחים שלי ושאגיע לאן שארצה. לימדו אותי להתמודד ולא לוותר. הם אנשים מאוד מיוחדים. כולם רואים את ההצלחה האישית שלי, אבל יש עוד אנשים שאחראים לה. האחים, ההורים ועוד אנשים טובים שפגשתי בדרך".