שושנה שילוני, סופרת ילדים ונוער שעלתה ארצה ב־1946, חודשים ספורים לאחר תום מוראות השואה ומלחמת העולם השנייה כשהייתה רק בת 14, היא סופרת ילדים ונוער, כיום בת 87 ודיירת בבית הדיור המוגן "עד 120".  
 
במשך שנים רבות עבדה במוסדות חינוך שונים ופרסמה ספרים רבים שעוסקים בתיעוד השואה ובהנצחתה. היא נולדה בבוצ'ה שבפולין ועברה את תקופת השואה במסתור, בעוד כל משפחתה נרצחה. ב־1941 כבשה גרמניה הנאצית את העיר שלה. "עד אז הייתי ילדה בת תשע עם משפחה מאושרת. הורי, סבי וסבתי, אחותי בת השמונה ואחי בן החמש.

זמן קצר לאחר שהצבא הגרמני הגיע לעיר התחילו אקציות (איסוף וגירוש יהודים מבתיהם ושליחתם למחנות), ואנחנו כבר היינו בחיפושים אחר מחבוא. התחבאנו במחסן נטוש בזמן שכל הקהילה שלנו נלקחה. אבי הצליח להבריח אותנו בעזרת מכר פולני נוצרי לבית מסתור אחר אבל בעודנו שם סבתי נרצחה וסבי, כחלק מעבודות הפרך שנתנו ליהודים לחפור את בורות קברי האחים, נאלץ לחזות בזוועה".
 
רגע לפני ליל הסדר באותה בשנה, החליט אביה לפצל את המשפחה ולהבריח את שושנה הקטנה לאישה נוצרייה והורה לה לא לצאת ממחבואה בגג הרפת שבחצר ביתה. רגע לפני שנפרדה מהוריה אמר לה אביה כמי שראה את הנולד: "את רואה שאין סיכוי שנישאר כולנו בחיים. עלייך הוטל להישאר בחיים ולהיות שריד למשפחה שלנו''. כאשר שושנה נזכרת ברגעים האחרונים שלה כילדה בעולם הזה, שלא חזרו מאז, היא חוזרת באחת להיות הילדה שילדותה ותמימותה נגזלו ממנה באותו רגע אחרון שבו ראתה את הוריה ואחיה. כך שרדה כמעט שלוש שנים במחבוא עד מרץ 1944, כשהצבא הרוסי שחרר את פולין מהכיבוש הנאצי.

שושנה הצעירה חזרה לעיר הולדתה רק כדי לגלות שכל בני משפחתה נרצחו ולעיר חזרו עוד שלושה יהודים בלבד. "הגעתי לבית יתומים בפולין ממנו הועברנו לרומניה וכעבור כשנה עליתי לארץ בעלייה בלתי לגאלית", היא נזכרת בעצב. מאז ועד היום הייתה שליחותה ונותרה להזכיר לילדי ישראל שהזכות לגדול באומה עצמאית אינה מובנת מאליה.