"מתו בשואה ואיכשהו יש להם לב פועם": האיש שמכניס אור לחיי השורדים

"הייתה שורדת שואה בת 93 שכל מה שהיא רצתה היה לראות את יהורם גאון. אז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שהאישה פשוט חיה עליו. 'היא כבר דמנטית, יושבת במעון עם אוזניות וצופה בקלטת שלך משנות ה־70 מהבוקר עד הלילה', אמרתי. הוא שאל איפה נמצא המעון, ואמרתי בצור משה. פתאום השתרר שקט ארוך, ואז הוא הפתיע 'אני נמצא עכשיו בצור משה'. הוא הגיע רועד, עם זר פרחים ענק ביד. ברגע שהיא ראתה אותו היא קראה: 'יהורם, יהורם שלי, אתה יכול לתת לי חיבוק?'. לשמחתי, הצלחתי להגשים את החלום". 
 

זהו רק סיפור אחד מאינספור הסיפורים שנמצאים באמתחתו של אלירן קרן, שהקים לפני שבע שנים את מערך "מתנדבי מעון ניצולי השואה", שמסייעים לשורדים פוסט־טראומתיים בהוסטלים. הפגישה עמו מופרעת שוב ושוב על ידי שיחות טלפון ממארגנים של הפרויקט "זיכרון בסלון", המבקשים ממנו לשדך להם שורד שואה מאחד המעונות. הוא דוחה את הבקשות על הסף. את הסיבה לדחייה הוא מפרסם כעבור כמה שעות בדף הפייסבוק של מערך המתנדבים. "לצערנו, רוב השורדים המתגוררים במעונות לניצולי השואה, כמחציתם עריריים ופוסט־טראומתיים, נמצאים במצב פיזי ונפשי מאתגר", הוא כתב. "אין ביניהם כאלה שמסוגלים לספר את סיפור השואה שלהם, בטח שלא במקום זר, בפני אנשים זרים". 

קרן גם אוסר על המתנדבים לדבר עם השורדים על השואה. "כשאני באתי למעונות, עוד היו שם אנשים מיד ושם", הוא מספר. "במשך 20 דקות הם היו מתשאלים את השורדים, שחלקם דמנטיים ושרויים בבלבול, על השואה, ויוצאים עם דף שכנראה חלקו מציאות וחלקו פחות. אחרי כל פעם כזאת, הם היו נכנסים לישון מתחת למיטה במשך שלושה חודשים".
 

"הם לא צריכים את יום השואה, הם חיים את השואה כל הזמן. אנחנו עורכים טקסים קצרים ואף פעם לא צריך להביא סיפורים מבחוץ. בכל שנה אני מצליח לקלף ממישהו כמה קליפות והוא מספר את הסיפור שלו. אבל הוא עושה את זה איך ומתי שהוא רוצה". 

 בלי זיכרונות

קרן, שאמתו השמאלית עטופה ברצועת עור עבה שמקבעת את ידו, נולד לפני 48 שנים בבית החולים צהלון ביפו להורים יוצאי הונגריה, ניצולי שואה. "את כולנו אלוהים באיזשהו שלב מאתגר בחיים, אבל יש כאלה עם מזל גדול, והוא מאתגר אותם כבר ביומם הראשון", הוא מספר. "נולדתי במשקל חמישה קילו, לאחר שנתקעתי בתעלת הלידה, לאמא ניצולת שואה ופגועת נפש. החלפתי צבעים כמו זיקית וכשכבר כמעט הפכתי לשחור, אחד הרופאים משך אותי החוצה בצורה כזו שכל מערכת העצבים של צד שמאל שלי נקרעה. יד שמאל שלי לא מתפקדת, אבל אני רואה בזה ברכה. כילד קטן שהיה צריך לשרוך שרוכים עם הורים לא אפקטיביים כל כך, הצלחתי לאחר אלפי ניסיונות לשרוך אותם עם השיניים, עם יד ימין ועל ידי הגמשת הרגל. אז הבנתי שקיבלתי מתנה: לחשוב כל היום מחוץ לקופסה".
 

בעקבות קורותיה במלחמה, התפרצו אצל אמו שתי מחלות נפשיות: סכיזופרניה ומאניה־דיפרסיה. "אין לי זיכרונות מאמא בכלל. אני בן זקונים והיא עברה טיפולי חשמל עוד לפני שנולדתי", הוא מספר. "מאז ומעולם היא נכנסה ויצאה מבתי חולים פסיכיאטריים, לא תפקדה. תמיד הייתי הילד הראשון שמגיע לגן, כי הייתי עם בגדים ונעליים עוד מהיום הקודם". 
 

"הייתה ילדות עם בדידות איומה. הוריי התגרשו כשהייתי בן 6 ומאז נדדתי בין בתי חולים לבין פנימיות. בכל 1 ביולי אבי היה מפקיד אותי בבית חולים ואוסף אותי ב־1 בספטמבר. היה שם פרופסור, מומחה לכירורגיית כף יד. אני זוכר את עצמי נרדם לפני ניתוח עם מסיכת גומי על הפנים, סופר לאחור ובטוח שב־1 אני מת, ואז מתעורר ומוצא את עצמי לרוב שוב לבד. ניסו לסדר לי את האצבעות ולהעביר גידים ממקום למקום, אבל הניתוחים אף פעם לא הצליחו".
 

קרן קיבל ב־2016 את פרס מגן משרד הבריאות למתנדבים מצטיינים. הוא מתגורר בפרדסיה עם אשתו גלית ושלושת ילדיהם, בני 22, 20 ו־17. אביו נפטר לפני כשנה. אמו, היום בת 80, מתגוררת במעון לניצולי שואה בשער מנשה. הוא הביא אותה לשם לפני כ־20 שנה, לאחר שסבתו, שאצלה התגוררה עד אז, הלכה לעולמה. 

"הצלחתי לאמץ את האישה שלא הצליחה לגדל אותי", הוא מספר. "אני מתנגד לאמירה שהיא נטשה אותי. נטישה זה משהו שעושים במודע, לה פשוט לא היו יכולות וכוחות. הגעתי איתה לשם וראיתי מקום סגור, עם חומות ובוטקה עם שומר. מעבר להכל, הייתה שם בדידות נוראה. ראיתי אנשים פוסט-טראומתיים שיוצאים מחדר האוכל עם קציצות במכנסיים; יושבים בכיסאות גלגלים ובוהים באיזושהי נקודה בחלל ורק מחכים שהדבר הזה ייגמר. ביקרתי אותה פעם בשבוע. מבחינתי לא הלכתי לבקר את אמא שלי, הלכתי לבקר את האמא שאין לי. השבוע שאחרי הביקור היה כמו שבעה. אבל במקום להגיע לשלושים ולהמשיך לחיות, הייתי מגיע לביקור נוסף ויושב עוד פעם שבעה. בעצם ישבתי שבעה אינסופית על אותה אם חיה־מתה שלי".
 

בגיל 35 החליט קרן לעשות מעשה. "באתי לאשתי ואמרתי לה: 'הנושא הזה לא מחליק לי יותר בגרון, אני לא נושם'", הא מספר. "ביקשתי לסגור את העסק שהיה לי, משרד תיווך, יזמות וייעוץ עסקי, למכור את הדירה ברמת גן ולעבור לגור ליד המעון לניצולי שואה בפרדסיה. אשתי והילדים הסכימו. יש שיגידו שזה מעשה קיצוני, יש שיקראו לו דרמטי, אבל בשבילי לא היה מעשה אחר. התחלתי להעביר את הימים שלי יותר ויותר במעון".
 

"הולך למישהו ומדבר איתו, הולך לשני ומחזיק לו את היד, חוגג לשלישי יום הולדת, קונה לרביעי בגדים שאין לו. היום, כשאני מקבל פרסים, אני תמיד מציין שזה לא התחיל מטוב לב, זה בא ממקום של להתעמת עם הפצע הכי גדול שלי - אובדן האם שלי. עד היום כשאני הולך לחברים ואמא שלהם מבשלת, אני אוכל להם מהסירים, כי זה משהו שהיה חסר לי בילדות".
 

באחד מחגי החנוכה, שאותו חגג קרן כדרכו באחד המעונות, הציעה אשתו לערוך את הדלקת הנרות עם חברים. "אז הבנתי שלא נשלחתי למקום הזה בשביל להיות בו 24/7, כי אז הייתי הופך להיות עוד איש צוות", מספר קרן. "הבנתי שהשליחות שלי היא לפתוח לקהילה את המקום הסגור הזה. כשנכנסנו לשם עם החברים והיו שם ילדים, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את השורדים מאושרים, מה שאני לא הצלחתי לעשות". 
 

קרן פועל כאמור כבר שבע שנים בפרויקטים שונים, שבהם לוקחים חלק אלפי משתתפים: תלמידי בית ספר, סטודנטים, צעירים ערבים, מעגלי נשים ונכי צה"ל. 

הפרויקט הראשון היה "משפחה מחבקת", שבמסגרתו מאמצים שורד שואה. "אני תמיד אומר למתנדבים שמבחינתי הפרויקט הזה הוא לכל החיים, עד שהראשון נפטר - המתנדב או השורד", הוא אומר. "זה כמו לאמץ ילד, רק ליום בשבוע. מחויבות טוטאלית. הם כבר ננטשו על ידי משפחה בשואה ונשברו לרסיסים. כשמגיע מישהו לאדם בודד, שורד שואה, וזה עובד נכון - הוא הופך להיות הבן אדם הכי משמעותי עבורו. אין אופציה להיפרד, כי אז הקשיש עלול למות משברון לב". 

בהמשך הגיעו הפרויקט "איוש שעות הבדידות אחר הצהריים", שבו נערכים חוגים שונים וקבלת שבת, חגים ונסיעות לים ולכותל המערבי. "יום אחד, לקראת יום ירושלים, שאלתי אותם מתי הם היו בכותל", מספר קרן. "אחד אמר שלא היה שם מעולם. 'הגעתי לארץ, ראו שאני משוגע, הכניסו אותי למוסדות במשך 53 שנה', הוא הסביר. אחר אמר: 'אני כן הייתי. אני זוכר את הרב גורן תוקע בשופר'. ואז החלטתי שאני מוציא אותם לכותל.

"זה היה ב־2014, מיד אחרי חטיפת שלושת הנערים ולפני צוק איתן. קיבלנו אישור מכוחות הביטחון ונכנסנו עם שישה אוטובוסים עם מנופים ושתי ניידות עם ערכות החייאה שלופות לתוך הכותל. מתנדבים מיחידת עוקץ חיכו לשורדי השואה בדום מתוח. אחת השורדות ירדה מהאוטובוס, רואה מולה את הכותל, חיילים עומדים בשני טורים ושרים את התקווה, והיא התרסקה. לא ראיתי בכי כזה כל חיי. אחת החיילות, תוך כדי שירת ההמנון, ניגשה אליה ונפלה בחיבוק לתוך כיסא הגלגלים שלה. זכינו לראות שם שורדי שואה מניחים תפילין ואומרים 'שמע ישראל' לראשונה בחייהם". 

 

קרן מסביר כי "זה פחות מעניין אם היית בגטו כזה או אחר, אם רצחו ככה את אמא שלך או אחרת, אלא איפה פגשה אותך הטראומה ואיזה פוסט-טראומתי הפכת להיות. עושים לשורדי השואה עוול נורא כשאומרים שהם מסכנים, עניים ובודדים. הקליטה שלהם בארץ הייתה מדהימה. חלק ניכר מהם תפקד בצורה מעוררת השראה: הם נלחמו במלחמות ונפלו, הם בוגרי אוניברסיטאות, הם התחתנו ועבדו. אבל בתוך כל זה, השואה תמיד הייתה במוח האחורי, ליוותה את הקשרים המאוד מורכבים עם הילדים.

"לצד אלה שעברו את השואה והחליטו שכל יום בחייהם הוא חגיגה ענקית, אנשים בדמותם של אלי ויזל, טומי לפיד ואפרים קישון, יש כאלה שהמשפחה שלהם נספתה והם נשארו אבק אדם. הם מתו בשואה ואיכשהו יש להם לב פועם. חיים־מתים מהלכים, כמו אמא שלי. הם זעקו זעקות שבר בלילה, היו אספנים כפייתיים, של עיתונים למשל, ואותם המדינה קלטה כחולי נפש. הם הוכנסו למוסדות ולבתי חולים פסיכיאטריים למשך עשרות שנים. במקום להגדיר אותם פוסט־טראומתיים, הגדירו אותם כחולי נפש". 
 

רק באוגוסט 1998, 50 שנה לאחר קום המדינה, בעקבות תחקיר עיתונאי שחשף את תנאי האשפוז הירודים של השורדים פגועי הנפש בבתי החולים הפסיכיאטריים, הוקמה ועדה ציבורית בראשותו של השופט בדימוס יעקב בזק. הוועדה מתחה ביקורת קשה על תנאי האשפוז, ובין היתר דרשה ממשרד הבריאות לעודד הקמת הוסטלים. בעזרת כספי השילומים מגרמניה, יש היום שלושה מעונות לשורדי שואה פוסט־טראומתיים שאותם מפעילה המדינה: במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, במרכז הרפואי לב השרון בפרדסיה ובמרכז לבריאות הנפש באר יעקב.
 

ביוני 2017 הגשים קרן לניצולים חלום נוסף: מפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו בכנסת. לדבריו, במהלך המפגש הבטיחו נתניהו ויו"ר ועדת הכספים משה גפני לעזור למעונות ולהעניק עשרה מיליון שקלים לשיפוצם. לטענתו, הובטחה לו גם תוספת של עשרה מיליון שקלים לתקציב השנתי. "הבטחה יש, כסף עוד לא ראיתי", הוא אומר. "אנחנו מחכים". 
 

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "ממשלת ישראל משקיעה מדי שנה יותר מ־5.5 מיליארד שקלים לרווחת ניצולי שואה. בספטמבר 2018, בהובלת ראש הממשלה נתניהו, החליטה הממשלה על השקעת משאבים נוספים, ובהם התנעת פרויקט למיצוי כלל־הזכויות הכלכליות של ניצולי השואה בהובלת הרשות לזכויות ניצולי שואה, הגדלת המשאבים המוקצים לרשויות המקומיות למענים חברתיים לניצולי שואה, וכן מאמץ מרוכז על ידי משרד השיכון להתאים דיור מיוחד לניצולי שואה. ממשלת ישראל מחויבת לרווחת ניצולי השואה ותמשיך לעשות כן".