"אם לא היה נותן לילדות לעקוף אותו, יכול להיות שהרסיס היה נכנס בהן ולא בו"

"מנחם, כל חייו, היה מלא תורה ויראת שמיים", אמר. "היה לו מוח אנליטי, היה יושב ולומד שעות, עם כל ההתלהבות והחשק. באותה מידה הוא גם היה אוהב בני אדם, אוהב חברים, היה עוזר לכל מי שיכל בגופו ובממונו. היה אבא מסור בצורה לא רגילה, ואחת ההוכחות לכך היא שבמילותיו האחרונות, כשהרסיס נכנס בו והוא לא ידע מה מצבו, "אני רוצה להתקשר הביתה לאשתי, להגיד שברוך השם שהכל עבר". אחרי שנייה הוא התמוטט".  

"כל חייו היו נתינה, בכל המובנים. כשהיה בחור ישיבה, הוא היה לומד עם בחורים חלשים ממנו כדי לקדם אותם. כשהיה אברך, עשה את זה עם אברכים. כשמישהו היה במצב כספי קשה, הוא עזר לו לצאת מהסבך. במקרה הזה, בזמן האזעקה, הוא עמד בשורה החיצונית ובאו עוד הרבה אנשים לאותו מקום. הגיעו לשם ילדות, אז כדי שירגישו יותר בטוח הוא פינה את הדרך והכניס אותן לבפנים, לתוך עומק המבנה. למעשה הוא הגן בגופו על אלו שהכניס לבפנים".

"אנו יהודים חרדים, מאמינים שהכל משמיים. יכול להיות שאם הוא היה נותן לעמוד לפניו, יכול להיות שהרסיס היה נכנס בהן ולא בו. אבל הוא לא הסתכל על הדברים האלו. גם בגופו וגם בממונו, הוא מסר את נפשו למען אחרים. יש כזו אמרה - במותו ציווה לנו את החיים. אצלו זה התקיים למעשה. הוא במותו ציווה את החיים לאנשים אחרים. ילדות שיצאו משם אמרו, 'הוא הציל אותנו בגוף שלו, הוא עצר את הרסיס שלא ייכנס'".

"שיזכרו את הדמות שלו, קודם כל אדם שכולו היה אהבה ונתינה, תורה ויראת שמיים. הוא מעולם לא פגע בבן אדם, עשה את מה שהוא צריך לעשות בכל האפשרויות שהוא יכול. אנשים לא יכולים לשכוח את המעשים הטובים שהוא עשה. הוא היה עילוי, בדרך כלל שיש אדם כזה עם ראש טוב ויש לו ביקורת ודעה עצמית, הוא גם פוגע באנשים אחרים. אבל הוא לקח את כל הביקורת לעצמו. כלפי אחרים הוא התנהג בצורה יוצאת מן הכלל, באהבה, אחווה ורעות. כל החברים והידידים, כולם המומים".