"שאלתי את עצמי: 'איך לא הצלחתי להציל אותו? למה לא התאמצתי יותר?'"

"למחרת האסון אתה מתחיל לעכל את הסיטואציה שהיית נוכח בה. הראש לא מפסיק לעבוד, התמונות חוזרות. והכי גרוע אלה רגשי האשם. שאלתי את עצמי: 'איך לא הצלחתי להציל אותו? למה לא התאמצתי יותר?'. היו נקיפות מצפון, ואז החלה הפוסט טראומה", מתוודה ג'פרי ישי, שניסה להציל את אמיר פרישר גוטמן בעת שטבע בים.
 

היום מלאו שנתיים למותו של הזמר, השחקן ובמאי התיאטרון פרישר גוטמן, שטבע סמוך לחוף נווה ים בעתלית בהיותו בן 41. הטביעה התרחשה ביום שבת. פרישר גוטמן פונה לבית החולים רמב"ם כשהוא מחוסר הכרה וללא דופק, תוך ביצוע פעולות החייאה. למחרת הוא נפטר לאחר שנקבע כי אפסו הסיכויים שלו לשרוד בעקבות קריסת מערכות ומוות מוחי. קרניות עיניו הושתלו בשני חולים. הוא הותיר אחריו את הבעל ינאי פרישר גוטמן ואת בנו רוי.
 

ישי, 42, נשוי למיכל אמדורסקי, אב לארבעה ילדים (שלושה מנישואים קודמים וילדה משותפת עם הזמרת) ממעט לדבר על הטראומה שהוא חווה בעקבות הטרגדיה. רק חברים בודדים ידעו. גם עכשיו הנושא אינו פשוט עבורו. "זה כמובן מציף רגשות ומחזיר אותי אחורה", הוא אומר.
 

באמצע המנגל

את פרישר גוטמן הכיר ישי דרך מיכל. "אמיר היה בין החברים הטובים שלה", הוא מספר. "את מסיבת הברית של בנו של אמיר חגגו אצלנו בגג. ביום שישי, 21 ביולי 2017, כל החברים הקרובים ארגנו לו את יום ההולדת החדש שלו, שנה לגילוי שאינו חולה בסרטן. הגענו לחוף, התחלנו להתארגן, כל אחד היה אחראי להביא משהו. היה לנו מעין אוהל גדול. בערב עשינו קידוש, ואחרי הארוחה אמיר דיבר. הוא הודה באופן אישי לכל אחד מהחברים, עבר מאחד לשני. בלילה הזה מיכל ואני לא נשארנו לישון בחוף, ישנו בבית מלון סמוך".
 

"הגענו לחוף בסביבות 10־11 בבוקר ואנשים כבר התחילו להתארגן לארוחת צהריים. אותי שמו על המנגל. אני זוכר שאנשים נכנסו למים. לא עמוק, קרוב לחוף. ואז פתאום שמעתי את אשתי צועקת לי: 'אמיר טובע, אמיר טובע'. הייתי 20 מטר מהחוף, על המנגל, ובלי לחשוב פעמיים רצתי לכיוון המים. לא חשבתי בכלל שאני אולי מסכן את עצמי. אמיר היה יחסית עמוק עם האחיינית שלו. היה סחף מאוד גדול. הגלים סחפו תוך שניות. רצתי לכיוונו. אחד הגולשים לקח את האחיינית, שם אותה על גבו וחזר לכיוון החוף. הבחור עם הגלשן השני, דודו, הגיע לאמיר".

 
 

ישי ממשיך ומספר ש"בים יש סיטואציה שמספיק שאתה זז כמה מטרים ימינה או שמאלה ופתאום נתקל בזרמים שמונעים ממך לצאת, לתפוס גל ולהגיע לחוף. נכנסנו לזרם שמנע מאיתנו לצאת. היינו ארבעה על הגלשן וזה הקשה: דודו שהיה עם הפנים לכיוון החוף; אני עם הגב לחוף כשאמיר נשען עלי ואני תופס אותו ומנסה להחזיק אותו מעל פני המים; ובחורה נוספת שהייתה בים. ארבעה על גלשן מאוד קטן כשהגלים נשברים עלינו.

"כשהגענו לאמיר הוא עוד היה בהכרה חלקית, נשם. על הגלשן הרגשתי שהוא תשוש מהכוחות שאבדו לו כששמר על האחיינית שלו מעל המים. ברגע שאמיר איבד הכרה, הרגשתי שהמשקל שלו נהיה כפול, כי הוא כבר לא היה יכול להחזיק את עצמו. התחלנו לחתור לכיוון החוף. דודו חתר קדימה. אני ניסיתי לעזור עם הרגליים". 

גם קשה וגם מלחיץ.

"ברגע שהגיע גל, אמיר עף לי מהידיים. הייתי צריך לתפוס אותו ולהרים שוב. הצלחתי עוד פעם להרים אותו וניסינו שוב לחתור קדימה. כל גל שבא - אני שותה מים, הוא שותה מים. לא הצלחנו לראות את החוף, הרגשנו שאנחנו תקועים במקום. ואז בא גל נוסף שהעיף אותו. אז כבר גם אני הייתי תשוש ברמה שבקושי הייתי מסוגל להחזיק את עצמי מעל המים".
 

"ברגע שאמיר עף לי מהידיים, הבנתי שאני חייב להרים אותו שוב פעם. עברה בי מחשבה מה אגיד להורים ולחברים שלו. שלא הצלחתי להרים אותו מהמים? לא יודע מאיפה באו לי הכוחות, הרמתי אותו שוב על הגלשן וניסינו לדחוף קדימה. דודו כל פעם היה מנסה לעודד ואומר שאנחנו קרובים לחוף. אני פחדתי שנטבע.

"ברגע שהתחלנו כבר להתקדם, החבר'ה בחוף החליטו לעשות שרשרת אנושית, להחזיק אחד לשני בידיים, והם הגיעו אלינו לגלשן. ברגע שהם תפסו את הגלשן, הם עזרו לבחורה שהייתה איתנו לצאת, תפסו את אמיר, וגם דודו שכב על הגלשן. אני נסחפתי חזרה לעומק תוך שניות. לא היה לי אפילו כוח להרים את היד. אני זוכר ששמעתי את אשתי צועקת שיעזרו לי, כי אני נסחף. הרגשתי שאני הולך לטבוע. הייתי תשוש. אתה חושב על הילדים, על האישה, המשפחה. תמונות עוברות לך בראש, כולל התרחיש הכי גרוע שיכול לקרות". 

יצאת מזה בסוף.

"עבדתי בזמנו כמציל. התחלתי לדבר אל עצמי, להגיד: 'אל תילחץ, אתה לא יכול לשחות חזרה לחוף'. הבנתי שהדבר הכי נכון הוא לשכב על הגב ולתת לזרם לקחת אותך. הדבר הכי גרוע הוא להילחם בזרם. שכבתי על הגב, התחלתי לצוף, הגלים מתחילים לעלות עליך, אתה בולע מים, אתה רחוק מהחוף. אחרי שלוש־ארבע דקות מישהו נכנס עם גלשן ומשך אותי. לי זה נראה כמו שעה".
 

"נשכבתי על החול במשך כעשר דקות. לא יכולתי לדבר, הייתי צריך להסדיר נשימה, להוריד דופק. הייתי קרוב מאוד להתעלפות. לאמיר התחילו לעשות החייאה על החוף. קיוויתי שיהיה בסדר". 
 

כאמור, פרישר גוטמן נפטר יום לאחר הטביעה. "בשעות הראשונות אתה עדיין לא מבין מה קרה", משחזר ישי. "יום למחרת אתה מתחיל לנתח, להגיד לעצמך למה לא עשיתי ככה או ככה. רגשי אשמה מתחילים לאכול אותך. זה הדבר הכי גרוע. כל פעם כשהייתי רואה את ההורים של אמיר, היה קשה לי להסתכל להם בפנים. כמובן שאף אחד לא נתן לי את ההרגשה הזאת, זה משהו פנימי שלי. אמרתי לעצמי: 'איך לא הצלחתי להציל אותו, איך לא התאמצתי יותר'.

סבלתי גם מפוסט טראומה. המצב הנפשי משפיע על המצב הפיזי. אתה מרגיש כאבים חזקים בחזה, כאילו שהלב שלך הולך לצאת מהמקום. אתה לא מצליח להירדם בלילה. הלכתי לרופאת משפחה. היא עשתה את כל הבדיקות האפשריות ואמרה שמבחינה פיזית אני בריא, ושזו סוג של טראומה שחוויתי ואי אפשר להתעלם ממנה". 

איך היומיום שלך בתקופה הזו?

"היה קשה. אתה קם בבוקר, מאוד אפתי, כל היום חושב על זה. אתה עייף ותשוש כי לא ישנת בלילה. המחשבות רודפות אותך כל הזמן. גם דיברו על זה המון בטלוויזיה. כל דבר כזה מציף את האירוע מחדש. עד היום לא באמת סיפרתי את הסיפור כולו. רק חברים קרובים ידעו מה עברתי מבחינה נפשית. אני זוכר שיום אחרי המקרה חבר שלי שעובד כמציל אמר לי: 'עזוב הכל ותגיע לים'. אמר לי שאם לא אכנס כעת לים, לא אכנס יותר בחיים. הוא לקח אותי, עלינו על חסקה וממש רעדו לי הרגליים. גם מיכל, אשתי, הייתה במצב נפשי על הפנים. חודשיים ראשונים אי אפשר היה אפילו לנהל איתה שיחה. היא הייתה ממש גמורה. היינו שנינו במצב לא טוב. אבל יש לנו, ברוך השם, ילדים וצריך היה לאזור כוחות ולהמשיך הלאה". 

 
 

חודש אחרי המקרה ישי הרגיש שהוא חייב לטפל בטראומה שחווה. "ניסיתי קודם פסיכולוג. זה לא עזר", הוא מספר, "ואז הגעתי לפרנסואז מיקאל, מאמנת הוליסטית העוסקת בתכנות מנטלי. נפגשנו פעמים בודדות והיא ניסתה לגרום לי לשכוח מהתמונות שהיו לי בראש. כאמור, זה היה מאוד קשה, כי בכל מקום בתקשורת היו אזכורים לטרגדיה. כל אזכור היה מחזיר אותי לאותו יום. כבר אחרי הפגישה השנייה הכאבים בחזה כמעט פסקו, בלילות הצלחתי יותר להירדם. היה שיפור ניכר לעומת המצב שהגעתי אליה". 
 

"ישי סבל מפוסט טראומה כתוצאה מהטרגדיה שהיה חלק ממנה", מספרת מיקאל. "עבדתי איתו על האירועים שעבר והוא יצא מזה. זו עבודה ממוקדת, מאוד יעילה, שמאפשרת לאנשים להיפטר מכל מה שמפריע להם. עובדים במגוון כלים מנטליים על שורש הבעיה ולא על הסימפטום".

את מצבו כיום מתאר ישי כ"הרבה יותר טוב ממה שהיה. פעם לא יכולתי להסתכל בטלוויזיה כשהיו מדברים על אמיר. אתמול הייתי באירוע לזכרו בתיאטרון הצפון. מיכל עזרה בהפקת האירוע. כיום די התאוששתי מהמקרה, אבל כמובן שבחיים לא אשכח את מה שקרה. התמונות מהטרגדיה תמיד יהיו אצלי בראש".