פרשת האונס שלא היה בקפריסין עורר הורים רבים בישראל. אף שככל הנראה לא הייתה שם תקיפה מינית, ההתנהגות וההתנהלות של הנערים הישראלים בקפריסין העלתה את מפלס הדאגה של הורים רבים. וזה כנראה מה שהביא בשבוע האחרון אלפי ישראלים, רובם הורים, למפגשים בנושא מיניות בריאה שנערכים בימים אלה ברחבי הארץ. ריבוי המקרים, גם בארץ, שבהם על פי החשד התבצעו עבירות מין על ידי בני נוער, המחישו את הצורך בשיח תבוני ומעשיר על מין ומיניות בקרב בני נוער.
מיזם “100% אחריות – הרצאות למיניות בריאה” נולד אצל שירי חפץ, בת 32 מתל אביב, מדריכת סדנאות בנושא מיניות למבוגרים. הרעיון הגיע מתוך רצון לעזור להורים לדבר עם ילדיהם ולספק אלטרנטיבה למסרים ולתכנים שהם צורכים בטלוויזיה, במחשבים ובסלולריים. “נחרדתי מהמקרים שנחשפנו אליהם בתקשורת: ילדה בת 11 שנאנסה על ידי בני נוער והסיפור של קפריסין שיש בו טעם לפגם. אי אפשר להתעלם מזה”, מספרת חפץ. “נוצר צורך לספק מענה למצוקה הזו. משום שאני באה מהתחום, יכולתי להבין את מצוקת ההורים. כולם מצביעים עליהם כאשמים, אבל יש לי חמלה כלפיהם, כי אני יודעת כמה נושא המיניות הוא רגיש ומביך. אף פעם לא לימדו אותם איך עושים זאת נכון”.
כולל תרגול מעשי
הכל למעשה החל בפוסט שכתבה חפץ בנושא בפייסבוק. ואז היא חברה למרגנית ארז, מדריכת הורים ויועצת למיניות בריאה, אשר ניסחה את התכנים ובנתה את מצגת המיזם. מכאן העסק התגלגל מהר. תוך מספר ימים הציפו את חפץ מאות בקשות של הורים שמעוניינים להשתתף, ללמוד, לארח אצלם בבית מרצים. לפני שבוע, ב־1 באוגוסט, יצא הפרויקט לדרך וההיענות - עצומה. עד כה התקיימו כבר 250 מפגשים – בערים, מושבים וקיבוצים – הכל בהתנדבות מלאה. “זה נושא שלא מדברים עליו, אבל פתאום כולם הבינו את החשיבות שלו”, מסבירה חפץ.
ההרצאה נעה בין אזהרה מפני פגיעה מינית והסכנות הכרוכות במגע מיני ובין יצירת שיח המעודד אחריות, יחס חיובי וטבעי לגוף ולמיניות. מוסבר בה איך לפתח שיח עם הילד על יחסים ומיניות, כולל תרגול מעשי, וכן נערכת היכרות עם סרטונים שניתן לצפות בהם יחד עם הילדים. “במציאות בה שיח על מיניות הוא טאבו, והנושא מלווה בתחושות אשמה ובושה, הפעולה החיונית ביותר בעיניי היא לתת למבוגרים כלים לשיח עם הילדים”, ממשיכה חפץ. “הרי מיניות היא חלק מהחיים של כולנו. רציתי ליצור שער לשיח. ההורים והילדים לא מדברים על מיניות וכל דור מתמודד עם בדידותו: ההורים נוכח חוסר האונים והדאגה לילדים, והילדים עם שלל הסכנות הכרוכות בצעדים הראשונים בעולם המיניות. הכי חשוב שנעביר מסר לילדים שמיניות היא דבר מהנה וטבעי. לדבר זה צעד ראשון בדרך ליצירת תרבות אחרת בנושא”.
“אחת הסיבות שפתחתי את העסק שלי הייתה ההבנה שהבאתי ילד למדינה בה מסתכלים על בנים כעל אנסים פוטנציאלים ועל בנות כנאנסות פוטנציאליות”, אומרת דנה ויינשטיין אורן, מאמנת אישית וזוגית להעצמת נוכחות מינית, שהשתתפה במפגש של הפרויקט בהוד השרון. “כל תפיסת העולם הזו שגויה בעיניי ומרחיקה אותנו מהמיניות. היא הופכת אותה לסוג של אויב במקום שזה יהיה הדבר הכי טוב בחיים שלנו. חשוב לדבר עם הילדים על מין באופן מעצים, שמייצר הבנה, גבולות, הדדיות, כבוד, חיבור לתשוקות, הגשמה עצמית ואושר. אני שמחה שיש התעוררות, שהורים מתחילים להבין שהכל בידיים שלהם”.
אל בית משפחת יפלח במושב מרחביה הגיעו אמש כ־30 הורים לילדים ולמתבגרים. רובם נשים, רק ארבעה גברים, קיבוצניקים ומושבניקים מהסביבה. כולם הסכימו שהנושא הוא בעל חשיבות עליונה וביקשו לדעת איך לצלוח בשלום את השיחות על מין עם ילדיהם. “יש לי שלושה ילדים בוגרים ואחת מתבגרת וחשוב לי לא להעמיד אותם במצבים מביכים”, מסבירה זהר, אחת המשתתפות, את המצוקה שבשיח על מיניות. “לנו לא היה מודל לשיח כזה. הורינו לא דיברו איתנו ואין לנו שפה וכלים. אנחנו שייכים לדור שמתעורר אבל עדיין לא מוצאים את המילים”.
אז למה באמת כל כך קשה לנו ליזום שיח על מיניות עם ילדינו? מה כל כך מביך אותנו? יפעת תור אמיד, מחנכת ומורה למיניות בריאה מבית הספר הדמוקרטי בפרדס חנה, הובילה את ההרצאה ופתחה בדיוק בשאלה הזו, שהעסיקה את כל הנוכחים בבית במרחביה. “השאלות שלהם עלולות לחשוף אותנו ולהביך אותנו כהורים ש’עושים את זה’”, היא מסבירה. “עולות אצלנו שאלות לגבי מה מתאים לומר ובאיזה גיל. התשובה היא שהכי חשוב להקשיב, לא להיות שיפוטי ולא לנהל שיח מעמדת עליונות. המקום הכי טוב לשיחות מביכות הוא במכונית, תוך כדי נסיעה. אין קשר עין, הם כלואים ויש זמן קצוב. כהורים, כשהיינו שומעים בעבר בחדשות ברדיו על אונס, היינו מכבים. היום ברור לנו שזה טריגר מצוין לפתח שיח על מין. מה זה אונס, איך להיזהר ממנו. אין יותר את השיחה, יש שיח שמתגלגל. חשוב להמשיך לדבר איתם כל הזמן ולהגיב למה שהם נחשפים אליו בתקשורת ובחיים. להביא את עצמנו, לא להסתיר. כולנו רוצים לגדל ילדים שיממשו את המיניות שלהם בהצלחה”.
לאורך כל ההרצאה מתקיים שיח פתוח. המשתתפים חולקים מהחוויה האישית שלהם ושואלים שאלות, כל אחד מהמקום הכואב שלו. אחת האמהות, טלי, מעידה על הטרדות מיניות שחוות שתי המתבגרות שלה ברשת, בוואטסאפ הכיתתי, ואפילו על ידי הערות מצד מבוגרים בעלי סמכות בקרבתן. אב אחר מביע דאגה מפני המסרים בטלוויזיה שבונים תמונה מעוותת של מיניות. “בתוכניות ריאליטי נותנים לגיטימציה להטרדות מיניות”, הוא טוען. “ההשפעה הזו על הילדים היא אדירה”.
יפעת, המרצה, סיפקה לו תשובה: “הדרך לפתור את הבעיה היא לתווך לילדים את העולם הזה. ככל שאנחנו נדבר על זה יותר, כך הם יספגו ערכים אחרים ממה שיש בטלוויזיה. אנחנו לא מצפים מהם שיתמודדו לבד. אפשר לדבר למשל על פנייה: האם אפשר לנשק אותך, או להוריד חולצה? לעסוק בגבולות. מה נעים לי ומה אני רוצה. דרך טובה להתייחס לפורנוגרפיה, למשל, היא להסביר שלא מדובר במציאות. לציין שבחור צריך לשאול בחורה אם נעים לה – מה שלא קורה בפורנו, ולכן הוא לא מציאותי”.
מודל הדגלים
ההרצאה נמשכה כשעה וחצי. היא הציגה לחלק מההורים כיוון חדש: להגיע לשיח לא ממקום של סכנות, של אלימות, אלא דווקא לפתוח בהנאות המיניות, ביופי שבקשר מכבד וביחסים בהסכמה. לצד זאת, ההורים מקבלים כלים מעשיים, כמו מודל הדגלים. מודל זה מדמה את יחסי המין כמו כניסה לים. באמצעותו מועברות תחושות שמהן הנער אמור לזהות מתי יש דגל לבן, מתי אדום ומתי שחור - ולפעול בהתאם.
“מודל הדגלים הוא כלי מצוין”, מסבירה יפעת. “אנחנו מדברים איתם על שוויון, על קשב, להסתכל בעיניים. דגל לבן מצביע על הדדיות - שנינו רוצים, אחד עם השני. דגל אדום – משהו מרגיש לי לא נינוח. פה הים לא בטוח ולכן לא ניכנס. דגל שחור מתקשר למצבים שבהם יש אלכוהול, מין וסמים. במקרה כזה אנחנו מסבירים לילד שלא נכנסים מראש וקוראים לעזרתו של מבוגר”.
שרון ודורון, זוג הורים שהגיעו יחד למפגש, לקחו ממנו המון, לדבריהם. “נחזור על המצגת בבית ונכין רשימות”, הם מבטיחים. “החידוש עבורנו היה שקודם כל צריך לדבר על מיניות חיובית ויפה ורק אחר כך להגיע להיבטים השליליים. לא כל הזמן רק לדבר איתם על אונס ואלימות ואיך להיזהר. לעסוק בקרבה, ביחסים, במה שיפה בקשר המיני”.