"מוות מיותר": הורי הקורבנות באסון המעלית בראיון משותף ובלעדי ל'מעריב'

הם לא ממש הכירו זה את זה לעומק לפני שהטרגדיה המשותפת איחדה ביניהם. עכשיו הם הפכו למשפחה אחת. גורלם של ציון ושלומית שושני ושל איציק ובתי הררי נקשר לנצח, לאחר שילדיהם, בני הזוג דין שושני וסתיו הררי ז"ל מצאו את מותם באסון המעלית, שאירע ברחוב נדב בשכונת התקווה בתל אביב, בסוף השבוע שעבר וטלטל את המדינה. 

כזכור, האסון המחריד אירע בעת שהשניים נלכדו בתוך המעלית בבניין המגורים שלהם בעת שזו הפסיקה לפעול בשל קצר חשמלי. מי הגשמים באותה שבת זרמו בעוצמה וגרמו לקריסת מערכות הניקוז. קומת החניון הוצפה תוך זמן קצר והמים הרבים חדרו גם למעלית.

ביום ראשון הם קמו מהשבעה על ילדיהם. בימים אלה עסוקים ההורים בסידורים המתבקשים ולא בחיפוש אשמים בטרגדיה. "אני לא מעורה בפרטים לגבי הגעת כוחות ההצלה וגם לא רוצה להיות", אומרת שלומית, אמו של דין. "קודם כל, גם אנחנו וגם ההורים של סתיו לא קיבלנו שום עדכון מאף גורם רשמי. אנחנו כן רוצים לדעת פרטים, אבל לא אני. אני משאירה זאת לבעלי. אני לא נכנסת לרזולוציות האלה. לא רוצה לעשות לעצמי נזק. זה עושה לי רע. בעלי יותר חזק והוא מוכן לשמוע. אני מאמינה שגם ההורים של סתיו רוצים מאוד לשמוע".

"אני יודעת שזה היה מחדל, שהיה אפשר למנוע ולהציל", מוסיפה בתי, אמה של סתיו. "אבל כרגע אנחנו לא רוצים סתם להאשים, וגם לא בדיוק יודעים מה קרה. אנחנו נמצאים באבל ולא מחפשים אשמים. נעכל את האובדן ואז נחליט יחד עם משפחתו של דין מה הכיוון ומה אנחנו רוצים. מה שחשוב זה שלא יקרה עוד מקרה כזה".

"זהו מוות מיותר של זוג שהיה בשיא שלו", חורץ איציק. "לא שמעתי אף הודעה רשמית לגבי מה שהיה. אני רק שומע משמועות. אני עדיין חווה כאב עמוק על הילדה שלי. ברור שנדרשת בדיקה ומישהו יצטרך לתת את הדין. הדבר היחיד שביקשתי הוא שיחקרו ויגיעו לאמת, אך ורק כדי למנוע את המוות המיותר הבא. לא יכול להיות שהילדה שלי תמות לי פה מטר מהבית, ועוד במעלית בטביעה".

"זה לא ניתן לעיכול"

"ראיתי את ציון כמה פעמים כשדין פתח את העסק שלו, מסעדת מנצ'וק", מספר איציק, אביה של סתיו. "עכשיו אנחנו נפגשים כדי לעשות סידורים. צריך לבחור מצבה, להחליט מה ואיך עושים הלאה. מבחינתנו הפכנו להיות משפחה אחת גדולה. בכל דבר אנחנו ביחד. דין היה בן בית אצלנו. הוריו גם מאוד אהבו את סתיו. קברנו אותם ביחד אחד ליד השנייה ונמשיך להיות תמיד ביחד".

הכאב הוא עצום עבור שתי המשפחות. "החיים שאחרי מאוד לא ברורים לנו", מספר ציון, אביו של דין. "התחושות מאוד קשות. זה לאבד בן וחבר. זה לא ניתן לעיכול. היה לנו גם עסק משותף, מסעדת מנצ'וק. זה קשר יומיומי, התייעצויות יומיומיות. דין גם היה שותף שלי לספורט, ללימודי תורה. ממש איבדתי שותף לחיים. דין היה החבר הכי טוב שלי, לא היו לנו יחסי אב ובן. אני אב צעיר מלא אנרגיות, מלא אמוציות. אני בן 57, דין היה בן 26. היה לנו כיף לא נורמלי ביחד, והייתה גם הערצה הדדית. עכשיו אני עומד בפני ריק, בפני בור שלא יודע במה למלא אותו. אני לא יודע אפילו איך לחשוב, איך להתחיל את חיי, מה לעשות, מה נכון".

"עוצמות הכאב הן בלתי נסבלות. זה סיוט, סרט רע", מתארת שלומית. "היו לי ולדין המון שיחות עומק. היינו מאוד קשורים. אני יודעת שהוא לא היה רוצה לראות אותי נשברת, אלא עומדת על הרגליים בגאון וממשיכה את החיים שלי. אני שומעת אותו אומר לי את זה, וזה מה שמוביל אותי. אני מדמיינת את הקול שלו. יש לי גם הרבה חיזוקים מהמשפחה".

גם בתי (קיצור של בתיה) מנסה להיות חזקה. "קשה לי מאוד, אבל אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשביל שני הבנים שלי, בשביל איציק", היא אומרת. "אני יודעת שסתיו הייתה רוצה שלא נבכה, שנמשיך בחיים שלנו. אנחנו תמיד נזכור אותה. כשנפרדנו אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא תחסר לי. לא ידעתי כמה הילדה הזאת נגעה והשאירה חותם באנשים. שמעתי סיפורים בשבעה על כמה שהיא עזרה לאחרים. היא הייתה כובשת, אחת למיליון". 

"האמת, אני לא יודע איך אני ממשיך הלאה", מודה איציק. "אין לי מושג איך אני ממשיך בלי הילדה הזאת. היא הייתה אור, עמוד התווך של הבית, גאווה שלנו, יהלום. בכל מה שנגעה, הצליחה. אם זה בבית הספר, או בצבא. היא שירתה כמש"קית נפגעים, אחר כך עבדה בבית יתומים בקמבודיה. הקטנטונת הזאת הייתה עוצמתית. יש לנו עוד שני בנים, צעירים יותר. אנחנו לא מתאוששים מזה וגם לא נראה לי שזה יקרה".

מתי ראיתם את יקיריכם בפעם האחרונה?
איציק: "ישבתי לדייט עם סתיו ביום חמישי, יומיים לפני האסון, במסעדה של דין. יצאתי מוקדם מהעבודה, נפגשנו אחד על אחד. היה לנו קשר מאוד טוב. סתיו ישבה במסעדה עם הלפטופ, למדה קצת. היה אמור להיות לה מבחן באנגלית. דיברנו על זה, קשקשנו קצת על החיים. תמיד היה לנו זמן איכות. בחוץ ירד גשם, ושתינו קפה". 

ציון: "ראיתי את דין בפעם האחרונה בקידוש של שישי, יום לפני המקרה. בשעה 23:00 הוא הלך לדירה שלו שנמצאת כ־150 מטר מאיתנו. אנחנו בשבת נוהגים שלא לדבר דברי חול. דין סיפר שהוא עובד מאוד קשה ושמחר, בשבת, סתיו קבעה תור למסז' כמתנה".

שלומית: "אנחנו עושים בדרך כלל ארוחות משותפות עם בני הזוג של הילדים פעם בשבועיים. סתיו לא הגיעה אלינו באותו שישי כי היא עבדה. הארוחה הייתה מקסימה כמו כל ארוחת שישי. אחי הגיע לביקור מארצות הברית. אכלנו איתו ועם אחותי. כשדין רצה ללכת, חיבקתי אותו חזק וממש התחננתי בפניו שיישאר איתנו עוד קצת. הוא אמר: 'אמא, אני חייב ללכת, כל השבוע הייתי עסוק וחייב זמן לעצמי'".

שום דבר לא הכין אותם לרגע האסון. "בבוקר, סתיו דיברה עם בתי", מספר איציק. "לפני הספא הם היו אמורים לבקר אותנו. התחלנו לערוך שולחן בזריזות כי סתיו הייתה קצרה בזמן. תמיד בבוקר בשבת היינו מפנקים אותם כיד המלך. כשראינו שסתיו מאחרת ב־30־40 דקות, בתי הרימה אליה טלפון והוא לא היה זמין".

איך הגבתם?
"בתי אמרה: 'קרה משהו'. אמרתי לה: 'מה יכול לקרות?'. היא ניסתה לצלצל לדין. גם הוא לא ענה. בתי אמרה לי: 'בוא ניסע לשם'. אמרתי: 'תפסיקי עם השטויות שלך, תני להם ליהנות, בטח נסעו לספא'. אחרי כמה שעות הבן שלי צלצל אליי. אמר שחברה של סתיו התקשרה אליו, אמרה שקורה משהו סביב הבניין, וכנראה שסתיו תקועה במעלית. חשבתי שרק נתקעה במעלית. נסעתי לשם לבד, צלצלתי לאחי שמתמחה במעליות כי חשבתי שאצטרך עזרה. כשהגעתי לשם, כבר הבנתי שזה סיפור שונה לגמרי. כל המתחם היה תחום בסרט, היו כוחות הצלה. תפסו אותי והרחיקו אותי מהמקום. צלצלתי לאשתי ואמרתי לה במשפט אחד שהלכה לנו הילדה. בשלב הזה עדיין לא מצאו אותה, ואני כבר הבנתי שהיא לא בין החיים".

"בשבת ב־16:00 התחילו פתאום לצלצל אליי כל מיני אנשים", משחזר ציון. "ואז הבנתי שמשהו קרה. דין לא עונה, סתיו לא עונה, עזבתי הכל וטסתי לביתם. הגעתי וזה היה הסוף. הגעתי בשנייה שבה לקחו את דין לבית החולים שיבא, כשהיה כבר ללא רוח חיים".

על הרגעים האחרונים של בני הזוג במעלית שלומית לא רוצה לחשוב אפילו. "אני לא רוצה להגיע לשם, זה עושה לי סיוטים. אני בורחת מזה", היא מבהירה.

"מה שקרה חיתן אותם"

חייהם של שני הצעירים נקטפו כשהיו בשיא פריחתם. "דין עסק במסעדנות", מספר ציון. "המסעדה שלו 'מנצ'וק' בשכונת ביצרון התחילה לתפוס. סתיו הייתה באמצע לימודים לתואר בניהול ומשאבי אנוש. פתאום הכל נגדע. שניהם היו בפיק הכי גבוה של חייהם. שכרו דירה חדשה, פנטהאוז, בבניין חדש. כשהם היו מגיעים אלינו הביתה, כל פעם כשהיו פותחים את הדלת, הייתה התמלאות לבבית כזאת, אמוציות נפלאות. הם היו מגיעים מחובקים, צוחקים, מלאי אהבה". 

לדברי ציון, בני הזוג היו שלוש שנים יחד. "זו הייתה צריכה להיות חתונה", הוא אומר. "בעל כורחם מה שקרה חיתן אותם. בסוף הם קבורים זה ליד זה. ההורים מקושרים פתאום. לא עשינו לפני כן היכרות רשמית בין המשפחות. כורח הנסיבות חיתן אותם בשמים, חיבק אותם במותם. הם עלו יחד השמימה מלאי אהבה". 

ציון מודע לכך שכל המדינה השתתפה בצערן של שתי המשפחות. "אנחנו בסך הכל משפחה קטנה ואנונימית", הוא אומר. "הדבר הזה ניער את כל הלבבות והנשמות של העם הזה ואפילו היו גרורות בחוץ לארץ. שמעתי שבברלין, במקסיקו ובברצלונה הדליקו נרות לזכרם. זה אור גדל שעזב את העולם. הסיפור של סתיו ודין נוגע בכל אחד. זה מטלטל. יש פה משהו שאומר שדי, מספיק, תתעוררו בני אדם, אתם חיים בעולם של הבורא. תהיו טובים יותר, תשפיעו טוב".

"איפה שדין היה, הוא הפיץ אור, אהבה ונתינה ענקית", מוסיפה שלומית. "הוא רצה שיהיה רק טוב בכל מקום. תמיד היה מתחבר לאנשים בצורה מאוד עמוקה. אני מאמינה שדין היה רוצה שמכל הסבל הזה יצא דבר טוב, שדברים ישתנו לטובה. שדברים יתוקנו ושהאשמים יבואו על עונשם".

במהלך השבעה הגיעו לבקר את המשפחות חברי כנסת, שרים וגם ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי, במה שהפך להיות מפגש טעון. "אנחנו לא גרים בשכונה יום־יומיים. אנחנו דור שלישי כאן. גם אני וגם בעלי", אומרת שלומית. "גידלנו את הילדים שלנו כאן. כל פעם חושבים שהנה אולי יהיה יותר טוב, אולי המצב ישתנה, אולי מתייחסים אלינו אחרת, אבל פשוט נוכחנו שזה לא ככה. יש המון פעילי שטח צעירים שעושים עבודה מופלאה, אבל היסוד, התשתית, לקוי וכנראה לא מטופל. ההצפות האלה חוזרות על עצמן".

העליתם בפני חולדאי את הטענות האלה?
"בעלי לא רצה להיכנס לזה, אבל בי זה בער. מההיכרות העמוקה שיש לי עם דין אני יודעת שהוא היה רוצה להגיד את הדברים, ואני אמרתי אותם. חולדאי רק אמר לי שזה לא מדויק שכל שנה יש הצפות. שום דבר מעבר לזה. הוא לא אמר הרבה. ישב, שתק, שמע אותנו והשתתף בצערנו".

"כשהחייל הפשוט עושה איזושהי תקלה זה כנראה מגיע עד המג"ד שלו", אומר ציון. "אני מעריך שזה הכשל של חולדאי, אבל זה לא הוא אישית. זה כאילו החלטות לא נכונות בניהול דרום העיר. אנחנו אוספים את עצמנו, שומעים. אין לי כעס על אף אחד מכיוון שאני תמים עם אלוהיי. אבל כמובן שאם יש עוולות ודברים שהם לא נכונים, אז כל הפושעים יבואו על עונשם עד כלות".