מוטרד מהשחיתות ובטוח שיהיה שלום: בחזרה לראיון הבלתי נשכח עם קצ'ה

שמעון (קצ'ה) כהנר, מלוחמיה המיתולוגיים של יחידה 101, הלך לעולמו הלילה (שלישי) בגיל 85. הוא גויס ליחידה 101 שהוקמה על ידי אריאל שרון, על ידי לוחם אגדי אחר של היחידה, מאיר הר ציון והשתתף בשורה של פעולות מבצעיות של היחידה. בהמשך עבר לגדוד 890 שם נפצע במהלך פעילות מבצעית באורח אנוש מירי שפגע בבטנו. קצ'ה המשיך בצה"ל והגיע עד לפיקוד חטיבה ולאחר מכן שירות כסגן מפקד אגודה, תוך שהוא מספיק להילחם גם במלחמות ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים ולבנון הראשונה. 

באוגוסט 2017 העניק קצ'ה ז"ל ראיון מיוחד למעריב, בו התייחס, בין היתר, לימי כלוחם ומפקד ביחידה 101 של הצנחנים, ליחסי ישראל עם שכנותיה ולפרשת אלאור אזריה.  

הראיון המלא

"מגנומטרים או לא מגנומטרים, ברור שיכולנו להימנע מכל המהומות בירושלים אילו התגשמו דברים שאמר לי בן–גוריון יומיים אחרי המלחמה", משוכנע שמעון כהנר, קצ'ה בפי כל, צנחן העבר שהיה ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. “מבחינתו, בכלל לא היינו צריכים להיות בהר הבית ועדיף היה להפוך את מתחם ‘האגן הקדוש' לשטח בינלאומי של שלום".
 
“כשיצאנו למלחמה ב–67', המטרה שלנו לא הייתה שחרור ירושלים, אלא למנוע את השמדת מדינת ישראל על ידי מדינות ערב", אומר קצ'ה (83), בעל הזקן הלבן העבות, במשרדו העמוס במזכרות מפעם, שממנו, ליד קיבוצו, נווה איתן, נשקפים נהר הירדן והרי הגלעד. “וכשהגענו לכותל, זה לא מה שריגש אותי, אלא דווקא המעבר של שער האריות.
 
“עכשיו, כשציינו 50 שנה למלחמה ההיא, עולה בי המחשבה שבכלל לא הייתי אמור להילחם בירושלים", הוא מתהרהר. “אנחנו, חיילי חטיבת הצנחנים במילואים, היינו אמורים לצנוח ליד אל–עריש או בסמוך לתעלת סואץ, במאמץ לבלום את המצרים. כבר היינו עם מצנחים על הגב, מוכנים לעלות על מטוסי התובלה בתל נוף, כשהגיעה הידיעה על תפיסת ארמון הנציב בירושלים בידי הירדנים כאות להצטרפותם למלחמה.
 
“בו ברגע הוחלט שנעלה לשם ללא המצנחים כדי להשיב מלחמה שערה. הייתה הרגשה של התרוממות רוח בידיעה שאנחנו הולכים לעשות משהו בעל ערך היסטורי. ואז, כשהירדנים הפגיזו אותנו ונפצע הסמג"ד שלנו, גדליה גל מכפר ויתקין, מי שהיה אחר כך יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, קיבלתי הוראה להחליף אותו".
 
על אותה “הקפצה" כתב לו המח"ט דאז, מוטה גור, הקדשה על “ספר הצנחנים", שניתן לו: “לקצ'ה, קיבלת את תפקיד הסמג"ד תוך כדי קרב, כאשר חלק מהגדוד כבר שובש בהפגזה. מאותו רגע שימשת משענת רבת כוח למג"ד ולמפקדי הפלוגות. החיילים שעקבו אחריך בעת תנועותיך החופשיות תחת אש שאבו ממך ביטחון ועידוד".
 
“דבריו אלה של מוטה, שאותו הכרתי לראשונה בטירונות שלי, כשהיה קצין הדרכה בנח"ל, שווים לי יותר מכל צל"ש", מצהיר קצ'ה. “ולצד אותה הקדשה - מחווה של החיילים שלי. לימים, כשסיימתי תפקיד של מג"ד, הם העניקו לי מגן פשוט, שחמש המילים החקוקות עליו - ‘לקצ'ה, המפקד והאדם, הלוחם והחבר' - אומרות הכל".
 
“באותה מלחמה ניצב מולנו גדוד אל–חוסיין, הגדוד הטוב ביותר של הצבא הירדני, עם אמצעי מיגון יעילים, אבל מוטטנו אותו מהר יחסית", מוסיף קצ'ה ומשחזר. “לאחר הלחימה, כשנכנסנו לתוך העיר העתיקה בעקבות הזחל"ם של מוטה, שנגח את שער האריות, היא נראתה לנו כעיר רפאים, בלי נפש חיה בסמטאות. כשסיימנו את ההשתלטות על השערים ועל החומות, החלו לבצבץ דגלים לבנים מהחלונות המוגפים. כשהגענו לרחבת הר הבית, סחפו את כולנו חיבוקים וקפיצות של שמחה. היסטוריה!".

ואז הלכת הביתה לנוח?
“איפה. הופנינו צפונה בניסיון לתפוס קצת מלחמה ברמת הגולן. כשהגענו לשם, נכונה לנו אכזבה. את הקטע הזה של המלחמה כבר פספסנו".

וכשיש המפקפקים כיום בתוצאות המלחמה ובשלום עם הירדן?
“השלום עמד במבחן בימים אלה. מספיק שהייתה מלחמה ב–73' והירדנים לא התערבו, גם לא ב–82'. זה שווה הכל. כמי שגר פה על הגבול עם ירדן, אני יודע איך היו החיים שלנו לפני השלום ואחרי השלום.
 
“ב–94' רבין לקח אותי לוושינגטון, במשלחת שלו לשיחות השלום עם המלך חוסיין. במהלכן הוא עשה לי הפתעה. ‘בוא לשתות קפה', הציע לי. כשמציעים לי לשתות קפה, אני לא מסרב. נכנסתי איתו לחדר שהיו בו ארבעה כיסאות. על אחד מהם ישב הנשיא קלינטון, על השני ישב המלך, על השלישי ישב רבין ועל הרביעי הושיבו אותי. 

“לאחר שרבין הציג אותי בפניהם כמי שנלחם כל חייו למען השלום, שאל אותי המלך מה הוא יכול לעשות בשבילי. לא יודע איך בא לי על השנייה להגיד למלך, שאם אכן בא השלום, אני רוצה לארח את הקצינים הירדנים שנגדם נלחמנו בששת הימים. המלך הבטיח וקיים. את גשר אלנבי חצו חמישה מהקצינים שלהם. במפגש שלהם עם הלוחמים שלנו, כשהיה עליהם להסביר איך הפסידו בגבעת התחמושת, הם אמרו: ‘אומנם נלחמנו כמו אריות, אבל אתם נלחמתם ככאלה שמוכנים להקריב את עצמם בשביל המולדת שלהם'".

לא לקינו בשיגעון רצח

קצ'ה גדל במושב רשפון כבן לחקלאים שעלו מרוסיה בעלייה הרביעית. “היום תפסו שם כל מיני עסקים את מקום החקלאות", הוא מצר, “אבל אז, בחיק הטבע, לא יכולתי לבקש לעצמי ילדות יפה יותר מזו שהתברכתי בה".
 
ברוח הימים ההם למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם דבק בו לעד הכינוי "קצ'ה". בעודו “אליף" במקווה, למד שם בכיתה המסיימת אורי כהנסקי מכפר גלעדי, שלימים נפל בקרבות הגולן במלחמת ששת הימים. בשל הדמיון בשמות המשפחה שלהם “הושאל" כינויו של כהנסקי, קצ'ה, לכהנר.

“זה היה חולף עם הרוח לו הייתי עובר על כך בשתיקה", משוכנע קצ'ה, “אבל מכיוון שניסיתי להתנגד, לא ויתרו לי והכינוי דבק בי. אפילו רותי, רעייתי, קוראת לי קצ'ה. רק בשביל המשפחה והחבר'ה ברשפון נשארתי שמעון".
 
לא נראה שאתה ממש מתלונן על כך.
“ההפך, כמי שמתעב גינוני רשמיות, טוב לי שמזהים אותי עם כינוי. הרי אף אחד לא ישתגע לקרוא לי ‘מר קצ'ה'. כך ניצלתי מהגורל המר של ה'מר'".

לאחר סיום לימודיו במקווה התגייס לנח"ל. בהיותו בקורס מ"כים, הגיע אליו חבר ילדות שלו מהמושב, מאיר הר–ציון וסיפר לו על הקמת יחידה התנדבותית קטנה, שאמורה הייתה לפעול בעורף האויב כתגובה לפיגועי הפדאיון. כהרפתקן בדם, קצ'ה נענה בלי היסוס. כך השתלב ב–101, יחידה שכיום יש שאינם מאמינים שמנתה בסך הכל עשרות בודדות של לוחמים ומשך חייה היה חודשים ספורים בלבד.

סיפורה קצר הימים של היחידה הזו התרחש ב–53' בעקבות הצקות בלתי פוסקות מצד הפדאיון. כל הניסיונות לסכל את פעילותם של המסתננים הרצחניים - ששמו ללעג את קווי הגבול ובחדירות אין ספור גנבו, בזזו, פצעו ורצחו, ואף הגיעו עד גוש דן - נכשלו, לרבות אי אלה פעולות תגמול בלתי יעילות.
 
אז הועלה בצה"ל רעיון לקרוא לדגל אזרחים, למודי קרבות תש"ח, במאמץ “להציל את המולדת". המפקד דאז של מחוז ירושלים בצה"ל, אל"ם מישאל שחם, הגה את הקמתה של יחידה מיוחדת למטרה זו, ששמה, ה–101, ניתן לה, קרוב לוודאי, על שם יחידת עילית אמריקאית עטורת הישגים.

הוא סחף אותך גם ביוזמת ההתנתקות שלו?
“צידדתי באריק מאוד גם בנושא הזה גם אם לאחר מכן ההתנתקות לא הוכיחה את עצמה".

מדוע היא לא הוכיחה את עצמה?
“כי אריק מת תוך כדי היישום שלה, יצא מהתמונה ולא היה מי שיידע לממש את כוונותיו. חוץ מזה, עם ישראל מטפח את חמאס במקום לחסל אותו".

פחות מיומיים לאחר שהצטרף ל–101, יצא קצ'ה לפעולה הראשונה שלו בה - סיור מעבר לעמדות הירדנים בהרי ירושלים. הייתה זו חציית הגבול הראשונה שלו, אך לגמרי לא האחרונה. אותה פעולה, כמו רבות מאלה שבאו בעקבותיה בתחומי ירדן ומצרים, התנהלה בלא דופי ובלי נפגעים. “בסיכומו של דבר היו לנו רק שני פצועים במהלך תקופת הפעילות שלנו", הוא אומר.
 
ואכן, פעילות זו יצרה מציאות חדשה. מספר הפיגועים ירד פלאים, אף על פי שברבות מפעולות היחידה לא היו נפגעים גם בצד השני. יוצאת דופן הייתה פעולת התגמול בקיביה, באוקטובר 53', כתגובה לפיגוע דמים של הפדאיון ביהוד, שבו נרצחו אם ושני ילדיה. בפשיטה על הכפר שממנו יצאו המרצחים מצאו את מותם 69 אזרחים, והסערה הבינלאומית שהתחוללה בעקבותיה לוותה גם במחלוקת מבית.
 
בין מבקריה החריפים ביותר של פעולה זו היה דוד הכהן, מראשי מפא"י, אז ציר ישראל הראשון בבורמה, כפי שנקראה אז מיאנמר. “שיגעון הרצח שתקף את אנשינו מקפיא את דמי", התריס בקולו הרועם. “דברים אלה מופרכים מיסודם", טוען קצ'ה, נסער על אף חלוף השנים מאז דבריו של הכהן. “כמי שהשתתף בלא מעט פעולות תגמול והכיר מקרוב את הגנרלים שלנו, אני יכול להצהיר כאן שאף פעם לא לקינו בשיגעון רצח והקפדנו ככל האפשר לא לפגוע באזרחים. בקיביה גרמה תקלה לנפגעים רבים, וממנה הפקנו לקחים".
 
כעבור זמן קצר פורקה היחידה 101, וכשבמסיבת חנוכה ביחידה הודיע הרמטכ"ל דאז, משה דיין, על הכוונות לעשות כך - נענה בקריאות “בוז!" ו"הרמטכ"ל הביתה!".
 
“התקשינו בתחילה להשלים עם העובדה ששוב לא נהיה בבחינת ‘בנים יחידים' בצה"ל", משחזר קצ'ה. “גם חששנו שניאלץ לוותר על הבסיס הקטן בהרי ירושלים, שבו פעלנו והתאמנו. אבל בדיעבד נראה לי שדיין והמפקד שלנו, אריק, צדקו בהחלטה על הפירוק. במקום להמשיך לפעול לבדנו, צורפנו לצנחנים, שבראשם הועמד אריק. הודות לנו הם הפכו לגוף לוחם של ממש במקום להיות בעיקר יחידה למסדרי כבוד".
 
מה נשאר ממורשת ה–101?
“נשאר הרבה מאוד, מעבר לחברויות שמחזיקות מעמד למעלה מ–60 שנה. בהרבה יחידות מזכירים את ה–101, כי רואים ביחידה כמי שחוללה מפנה מאוד משמעותי בדפוסי הפעולה של צה"ל, צבא שסבל בירידה במוטיבציה לאחר הניצחון הגדול במלחמת העצמאות. אז התנהגנו אחרת. היום הפאשיסט הזה, אלאור אזריה, ירה במחבל פצוע, לא כמונו, שידענו לשמור על טוהר הנשק ברמה הכי גבוהה שאפשר".

“הפאשיסט הזה"?
“כן, ככה! השמנדריק הזה גדל בבית שבו בשישי בערב אגב שתיית כוסית היו אומרים ‘מוות לערבים!' - תקראו את הפייסבוק של אבא שלו ותבינו - וכעת יש שעושים ממנו גיבור".

וכשמאיר הר–ציון יצא לאחר רצח אחותו למסע נקמה מעבר לגבול?
“זה היה מעשה שלא ייעשה גם היום. גם אז לא אמרו לו - ‘ברכותינו!', אלא הושיבו אותו בכלא על כך, אומנם לזמן קצר. אגב, מאיר הר–ציון השתחרר זמנית מהצבא כדי לבצע את הפעולה שלו כאזרח ולא כחייל".

קצ'ה ופואד עושים שלום

לאחר שעבר קורס קצינים, השתחרר קצ'ה מצה"ל ונשא לאישה את רותי, בת הגרעין שלו. יחד עמה קשר את גורלו בקיבוץ נווה איתן, שבו מילא לא אחת תפקידים מרכזיים. בשנות ה–90 הפתיע כשהכריז על הפסקת חברותו במשק “כדי להיות אדון לעצמי". הוא המשיך להתגורר בקיבוץ כתושב חוץ לצד רעייתו, שלא ויתרה על חברותה בו.
 
“זמן רב ראיתי את החברות בקיבוץ כאפשרות ליצירת חמולה קטנה משלי", הוא מסביר. “לאחר ששלושה מילדי עזבו את המשק, לא ראיתי טעם בהמשך החברות בו".
 
אבל אז, ב–55', ראה בהליכה לקיבוץ שעל גדות הירדן הגשמת אידיאל, שלשמו ניסה להתרחק מההילה הצבאית ולהיבלע בעבודה ברפת. רק שנה הצליח לבלות בין הפרות ואז גויס לשירות מילואים כדי להשתתף בפעולת סבחה באזור ניצנה בנגב, שנועדה להדוף גדוד מצרי שחדר לשטח ישראל. קצ'ה, שניצל לא פעם בנס מפציעות חמורות, נפצע הפעם באורח קשה מרסיסים בבטנו, ו"אני לא יודע אם היינו מדברים היום, אלמלא אריק (שרון) דאג שם שיצילו אותי". 
 
אשפוזים חוזרים ונשנים בעקבות אותה פציעה גרמו לו להחמיץ את מבצע סיני. “אומנם ברחתי מבית החולים כדי להילחם עם החבר'ה", הוא מספר, “אבל כשהגעתי אליהם, הכל נגמר".
 
כשהחלים מהפציעה, מילא תפקידים פיקודיים במילואים והקדיש את עיקר מרצו לענף הבקר במשק. “זהו ענף חקלאי, המשלב טבע, בעלי חיים, נוף, שטחים פתוחים וחיים בשדה, ולכן הוא מתאים לי", אומר קצ'ה, שבשנות ה–80 היה שלוש שנים מזכיר הארגון הארצי של מגדלי הבקר.
 
הוא מייחס לענף הזה לא רק חשיבות כלכלית, בהיותו אמצעי לצמצום ייבוא הבשר, “דבר שמפחית את תלותנו באחרים", אלא גם חשיבות ביטחונית. “בעסק הזה אין ואקום", קובע קצ'ה, שלאחר מלחמת ששת הימים העלה במה שנראה כסצינה ממערבון קלאסי את העדר של נווה איתן לגולן, שם מצא לדבריו שטחי מרעה מעולים. 
 
“אם מחסלים שטחי מרעה, עלולים לתפוס אותם גורמים לא רצויים. לדאבוני, בממשלה, ולא רק בה, לא כל כך מבינים את זה. אפילו בשווייץ, שבה אין בעיות ביטחוניות של אחזקת שטחי מולדת, הממשלה מסבסדת את הענף הזה, ואילו כאן מעודדים ייבוא, שפוגע בנו, מגדלי הבקר".
 
שרשרת המלחמות שלו חודשה במלחמת יום הכיפורים. אז צלח בראש הגדוד שלו את תעלת סואץ במסגרת אוגדתו של שרון. “צליחת התעלה הייתה הדבר הנכון במקום הנכון", קצ'ה מאמין עד היום.

“היא שחוללה אז את המפנה, כשהוציאה את הצבא המצרי משיווי משקלו והעבירה לידינו את היוזמה, מה שבא אחר כך לידי ביטוי בכיתור הארמייה השנייה. בצליחה אני גאה ובזה שבמלחמה ההיא נהרגו אצלי שלושה חיילים בלבד, בקרבות בתעלה ועל אדמת מצרים. מפקדים לא תמיד נתנו את הדעת על שמירת חיי החיילים שלהם".
 
באותה עת מצא את עצמו מככב בכתבת טלוויזיה בלתי נשכחת של חיים גיל, שהנציחה אי קטן של שפיות במלחמה מטורפת, כאשר קצ'ה תועד בה במפגש עם המג"ד המצרי שמעברה השני של התעלה: “פואד היה קצין משכיל, מרצה באוניברסיטה בקהיר. מלחמה או לא מלחמה אימצנו לעצמנו מנהג מוזר בהתחשב בנסיבות. פעם בשבוע היינו נפגשים בין עצי המנגו, בחיץ החקלאי ששימש כשטח הפקר בין כוחותינו, ומשוחחים על המצב אגב הגשת כיבוד משני הצדדים".
 
“כבר אז, או דווקא אז, כשאמרתי שהמדינה הראשונה שאיתה נעשה שלום זו מצרים, היו ששאלו אותי בגלל זה אם ירדתי מהפסים. תוך ארבע שנים כולם ראו שצדקתי", הוא מוסיף.

כן, הגולן הוא נכס

במלחמת לבנון הראשונה לחם כמח"ט בדרגת אלוף משנה בגזרת ג'זין, כשמעליו יצחק מרדכי כמפקד האוגדה. “אלה שאומרים שזאת הייתה מלחמה מיותרת, אין להם מושג על מה הם מדברים", הוא מתריס.

“לא היה אז מנוס מהשמדת הכוח הרב שאש"ף צבר שם. איך וכמה זמן, זו שאלה אחרת. שם, אגב, אריק שרון עשה את השגיאה היחידה שלו, כשהאמין שיוכל להביא לסדר חדש בלבנון, עם הבטחת השלטון לנוצרים שם והסתבך עם סברה ושתילה".
 
זמן רב צידד במפלגת העבודה, אם כי בשנות ה–90 נהה אחר מפלגת “הדרך השלישית" קצרת הימים. לדבריו, בכלל לא עלה על דעתו לנסות להתמודד על מקום ברשימתה לבחירות לכנסת. “בלי לזלזל בפוליטיקאים, שחלק ניכר מהם אני מעריך, אף פעם לא ראיתי את עצמי מתאים לפוליטיקה", הוא אומר. לעומת זאת, בהחלט נענה לאתגרים לאומיים. כך עסק בהתלהבות אופיינית לו בקליטת עולים מחבר העמים ומאתיופיה בקיבוצים. שנים ניהל את האתר בגבעת התחמושת, תפקיד שהחשיב כשליחות לאומית. “אני מודה למולדת על שנתנה לי הזדמנות לעשות משהו למענה", הוא סח. “בתפקידי בגבעה ראיתי משימה לא פחות חשובה מלחימה למען ירושלים".
 
בכוננית שמול שולחנו אני מבחין במספר ספרי תנ"ך. כאן מתגלה פן פחות מוכר שלו. “כמעט מדי יום אני קורא מספר פרקים בתנ"ך", הוא חושף. “גדלתי בבית סופר חילוני, שבו קיבלתי את היחס לתנ"ך לא כמסמך שמצווה לנו את האדמה הזאת, אלא כמשהו ערכי שצריך ללמוד. כשהזמינו אותי להיות שופט בחידון התנ"ך, אמרתי - ‘התנ"ך שלי והתנ"ך שלכם לא אותו תנ"ך'. כי אותי לא מעניין מי אמר כך וכך, אלא למה הוא התכוון כשאמר את הדברים ואם יש בהם מסר. אז שופט לא, אבל הסכמתי לשבת בנשיאות שם".
 
קצ'ה מדבר על התנ"ך, ומשום מה באותו רגע מהדהדים באוזני דברים שאמר לי בעבר ובהם צידד בנסיגה מסוימת מהגולן, שניבט אליו ממרחקים. “ניתן להגיע לפשרה חכמה, שתעניק לנו ביטחון ותשמור על החלק העיקרי של ההתיישבות בגולן ובו בזמן תיתן לסורים את האדמה ואת הכבוד שכה חשובים להם", אני מביא לו ציטוט מדבריו.
 
“סוריה של היום היא לא סוריה של אז, והסורים לא מפסיקים להרוג את עצמם", הוא אומר בנימה מפוכחת. “הם הוכיחו בעצמם שאנחנו צריכים את הגולן והגולן חייב להיות שלנו. הרי רק חמור לא משנה את דעתו. אבל אני ממשיך להאמין בשלום, שהוא הדבר החשוב ביותר. אם היינו מוציאים על רווחה, על חינוך ועל תרבות חצי ממה שמוציאים כאן על ביטחון, למדינה הזאת יכול היה להיות פרצוף אחר".  
 
אתה מדבר על הסורים ש"לא מפסיקים להרוג את עצמם", אבל מה תעשו אם האיראנים יהיו השכנים שלכם?
“יהיה רע מאוד אם האיראנים יהיו השכנים שלנו. אבל היום יש לנו פה, בפנים אצלנו, סכנה יותר גדולה מהאיראנים, מחיזבאללה, מדאע"ש ומכולם יחד".

למה כוונתך?
“חיסול החקלאות מסוכן למדינה יותר מכל האויבים האלה, גם מגנבי הבקר. שר החקלאות הנוכחי, אורי אריאל, לא פועל למען החקלאים. הבנאדם התבלבל. הנטייה למשיחיות מובילה אנשים למקומות אחרים. במקום לחלום על בית המקדש, שימלא את התפקיד שלו כראוי.

עוד יבוא שלום עלינו

קצ'ה ורותי רעייתו, ספרנית בעיסוקה, הם הורים לארבעה וסבים לשבעה נכדים. הבכורה, אורנה, צורפת ומתגוררת במושבה מגדל. אלון פעיל בענף הקפה וגר באלון הגליל. ארז מנהל בפועל את חוות הבקר המשפחתית על הגלבוע וגר בחווה. בסמוך לו, במושב כפר יחזקאל, חי הבן הצעיר אמיר, העובד במפעל תבלינים באזור. בקיצור, כל שבט כהנר בצפון.
 
קצ'ה מתגעגע לחברו, מאיר הר–ציון, שהלך לעולמו ב–2014. “מאיר אמר לי פעם שחברויות יש בדרך כלל משלושה מקומות - חברות מילדות, חברות מהצבא וחברות מהמקצוע. ואנחנו שנינו יש לנו שלוש החברויות האלה. גדלנו יחד ברשפון, היינו יחד בצבא ובחקלאות, החוות שלנו היו קרובות זו לזו. הוא חסר לכולנו".  
 
מה מפריע לך במדינת ישראל?
“מפריעה לי השחיתות שפשתה בה. נשיא אנס. ראש ממשלה בכלא. שר אוצר בכלא. כבוד הרב דרעי מועמד לחזור בפעם השנייה לכלא. ויש לנו כעת ראש ממשלה נהנתן, שמוציא על סיגרים ועל שמפניה ורודה עשרות אלפי שקלים. זאת לא המדינה שלי. וכשבא איזה עורך דין מפולפל ואומר שלא הוכח שזה פלילי, זה ממש לא משנה לי אם זה פלילי או לא. זאת זכותי שלא ארצה ראש ממשלה שכאשר הוא טס ללונדון, מסדרים לו ולאשתו תמורת רבבות שקלים חדר שינה במטוס".
 
לבסוף, קצ'ה, יהיה שלום?
“בטח שיהיה שלום".

איך אתה יודע?
“אני יודע שזה טירוף להיות בלי שלום ולהוציא מיליארדים על מלחמות. מה שחסר אלה מנהיגים אמיצים, שיהיה להם האומץ לעשות שלום והתבונה לא להפנות גב ליהודי התפוצות".
 
בכניסה למשרדו של קצ'ה נמצא בהיכון אוכף, שכמו מצפה לו, שיחזור לרכוב, שנים לאחר שנאלץ לחדול מכך עקב תאונה. קאובוי נשאר קאובוי. ליד האוכף מתנוססת הקדשה שכתבו ילדיו: “אבא, כדי להזכיר את הרכיבות בעבר, כדי לחזק את הצורך בהמשכיות, בתקווה שהדור הבא ירים את הכפפה ותזכה לראות זאת".