אני רוצה את היושר, 12 שנה אני חי בלי יושר”, ש’ פותח. “את כל הכסף שלי הבאתי בלי יושר. המון כסף”. על ראשו כיפה לבנה גדולה, לגופו מעיל ותחתיו מבצבץ הסרבל הכתום של כלא מעשיהו. זאת הפעם הרביעית שלו פה, בכל פעם בגין עבירות של סחר בסמים. הפעם ש’ נשפט ל־22 חודשים שמתוכם כבר ריצה עשרה. אלא שניכר כי הוא רוצה שהפעם הזאת תהיה שונה.
משהו בו נסדק סוף־סוף, ולפשע הוא אינו מתכוון לחזור. הבעיה היא שש’ כבר לא סומך על עצמו. “אני אעשה לעצמי אזיק אלקטרוני, נגמר הסיפור”, הוא כמו מפציר בעצמו. “עושה לי גבולות, סדר יום, לא חוזר לחיים האלה של לחזור מאוחר ושהכל פרוץ, שבבוקר אין לי לאן ללכת ואין לי מוסר עבודה. אני חייב להכניס לי את זה בראש. אתה מאמין לי שאני עשרה חודשים קם כל בוקר בשש בבוקר? שאני אקום בשש בבוקר? שאני אעשה ספורט? איפה זה קיים בכלל! מקודם לא עניין אותי כלום, הייתה קוראת לי עובדת סוציאלית, לא הייתי הולך בכלל.
כשיצאתי ממאסר חזרתי לפשע, אף אחד לא היה יכול לדבר איתי – זאת הייתה דרך החיים שלי לצערי הרב, ככה הראש החולה שלי חשב. אני יוצא מבית סוהר ויודע שאני חוזר לבית סוהר. אתה קולט מה אני מדבר איתך? רק פסיכופט חושב ככה. אבל זאת הייתה דרך המחשבה שלי, לא הייתה לי דרך אחרת”.
כ־30 זוגות עיניים מביטות בו בדממה. מעגל של אסירים ואזרחים, ומעט אנשי שירות בתי הסוהר שמשגיחים על המעמד הייחודי הזה, התאסף בשבוע שעבר מאחורי כמה שערי ברזל וגדרות תיל, בביתן רחב ידיים ברחבה הפנימית של כלא מעשיהו. קל לזהות את האסירים בקבוצה הזאת – הבגדים מסגירים, אבל גם המבט: עירוב כלשהו של השלמה ואופטימיות. ויש להם סיבה לכך: גם משום שכל האסירים במעגל זה עומדים בטווח של חצי שנה משחרורם בחזרה לחברה, אבל בעיקר כי האזרחים שהגיעו למפגש הזה עומדים ללוות אותם כשיצאו מכאן, ולשמש להם מנטורים.
אותם אזרחים התנדבו כדי לוודא שהמשוחררים לא יופקרו לגורלם כאשר ייפלטו חזרה אל הכאוס האזרחי, שלא ישובו להרגליהם הישנים כאשר אין להם איש שב”ס על הראש ולא לו”ז לעמוד בו. “אתה לומד פה לחיות בתוך גבולות מאוד ברורים ומאוד נוקשים”, אומר י’, בן למשפחה חרדית שגם יושב במעשיהו על עבירות של סחר בסמים. בניגוד לש’, לו זאת תקופת המאסר הראשונה. למרות זאת, הוא כבר מבין שללא יד מושטת מבחוץ הוא עשוי להידרדר חזרה לעולם הפשע. “אני חושב שתנאי ועדת השחרורים הם מאוד חשובים”, י’ ממשיך. “כשהייתי בחוץ, השעות לא היו שעות, הייתי חוזר הביתה לפנות בוקר וקם עייף לעבודה, ואני חושב שזה שאני חייב להיות בבית עד שעה מסוימת זה דבר מאוד חשוב”.
ש’ מזדהה עם הדברים. “אמרתי לנציגה של הרשות לשיקום האסיר 'שימי לי גם אזיק בגרון כשאני יוצא'”, הוא אומר, “'תני לי שעות מהרגע שאני חוזר – תעשי מה שאת רוצה, אני רוצה לצאת בתנאים האלה, רוצה לצאת בקושי הזה'. אני רוצה את ההגבלות האלה בחוץ, כי כל הזמן לא היה אכפת לי מכלום. אני רוצה את המסגרת הצפופה הזאת גם בשביל שלא אשכח מאיפה באתי”.
הצהרת כוונות
תוכניות מנטורים דומות כבר קיימות בעולם, ולא בכדי, שכן המספרים מתארים תמונה עגומה מאוד. בארצות הברית, למשל, שיעור החוזרים לעולם הפשע – תופעה המכונה רצידיביזם – עומד על ממוצע של 43% מכלל האסירים המשוחררים. בישראל המספרים אומנם מתונים יותר, אך לא באופן משמעותי. כ־6,000 אסירים משתחררים מבתי הכליאה בישראל מדי שנה, ובממוצע כ־41% מתוכם ישובו לעולם הפשע בתוך חמש שנים מיום השחרור.
תוכנית המנטורים מנסה להתמודד עם המספרים הקשים הללו. לשם כך נדרש שיתוף פעולה משולש מצד שירות בתי הסוהר, הרשות לשיקום האסיר, ועמותה אזרחית המלווה אסירים לאחר השחרור בשם “פרנסה ביושר” משלימה את התמונה. התוכנית נקראת “בגובה העיניים”. “זוהי הצהרת כוונות”, אומרת מרים הירשפלד, מקימת העמותה, “כדי שיהיה ברור שאין זאת מסגרת קלאסית של ליווי אסירים משוחררים. פה אין רווח חומרי או תועלתני, זהו לא קצין מבחן ולא הכוון תעסוקתי, אלא רק מנטלי.
ובפשטות: לדאוג שמישהו יהיה שם בשבילך. אחד הדברים שהיו חשובים לי לסמן הוא שכשאתה בא להיות מנטור אתה לא מאמן אישי, אתה לא איש טיפול, אתה איש מהחברה האזרחית שרוצה לעזור. אם יש לך הכשרה מקצועית זה יעזור, אבל זה לא הדבר הראשון שעל השולחן”.
אבל איך מונעים מזה להפוך למשהו מטיפני? הרי אין פה באמת יחס שוויוני.
“זה נכון, אבל אם בסוף מתקבלת תוצאה חד־כיוונית, אז לא הצלחנו. השינוי הוא לשני הצדדים. כשגייסתי את המנטורים, אחת השאלות ששאלתי אותם היא ‘מה יוצא לך מזה?’. ואם מישהו לא יכול היה להגיד לי מה יוצא לו מזה, אני יודעת שהוא לא יתמיד. אני חושבת שהדבר המקובל זה להגיד ‘אני רוצה לעזור’, אבל יש כאן אנשים שיודעים שיקבלו משהו מהצד של המנטור”.
במסגרת הפיילוט לתוכנית גויסו 13 אנשים מן היישוב כדי לשמש מנטורים לאסירים לפני שחרור. כמעט לאיש מהם אין ניסיון בעולם בתי הכלא או הפשע. המפגש בשבוע שעבר היה השני במספר, וניכר כי שכבת החשדנות שליוותה את המפגש הראשון החלה להיסדק. “לקראת המפגש הראשון היה לי פחד”, מתוודה בפני הקבוצה המנטור המבוגר ביותר במעגל. “אף פעם לא נפגשתי עם אסיר, אבל רק אחרי הסבב שעשינו פה השתחררתי מהפחד. אני הכי ותיק פה אני חושב, ועם כל הניסיון שלי בכל זאת באתי בפחד, אני מודה. במשך שבועות הייתי בפחד. חשבתי על מה שיהיה במפגש הזה, האם יהרגו אותי? ירביצו לי?”, (וכולם צוחקים).
ללא תמורה
מצד האסירים, החשד הראשוני התבטא בקושי לקבל שמישהו באמת מקדיש מזמנו וממרצו עבורם ללא בקשת תמורה. “הם פשוט לא האמינו שמישהו עושה את זה בלי כסף”, אומרת רב כלאי מאיה קזז, ראש תחום שיקום ארצי בשירות בתי הסוהר. “אתה צריך להבין, אצלם זה הכל נמדד בתועלת, זה העולם שלהם. אז פתאום שבאים אנשים ורק רוצים לעזור להם בלי לקבל תמורה – זה משהו שהיה להם קשה להבין”.
למנטור המבוגר במעגל חשוב לחזק את הנקודה הזאת בפני האסירים גם במפגש השני: “חשוב לי לומר שאנחנו פה שלא על מנת לקחת, אין חשש שמישהו פה בשביל רכוש. אנחנו רוצים לקבל ידע, כוח, חוויה, אנרגיה, אבל לא כסף או משהו מוחשי, אז תוציאו לכם את זה מהראש, בסדר?”.
לחש דיבורים עולה מהיושבים במעגל, והעובדת הסוציאלית של כלא מעשיהו, כלאי עדי בלומין, מהסה את הנוכחים. היא מבקשת עתה מהנוכחים לפתוח במשחק אסוציאציות למילה “ערכים” שכתבה בטוש דהוי על הלוח. “איזה ערך הייתם רוצים שילווה אתכם כשתצאו מהמאסר?”, היא שואלת. אסיר בשנות ה־40 לחייו מרים את ידו. “משפחה”, הוא אומר, ומיד מסביר לקבוצה, “אני גדלתי בפנימייה כל החיים שלי. ואני עשיתי הכל בשביל שהמשפחה שלי, עם כל התלאות והכל, לא תתפרק. בוא נגיד שהבאתי למשפחה שלי את הכל, אבל בחומריות. עכשיו כשאני משתחרר, בעזרת השם, הכוונה שלי היא לתת להם את מה שלא נתתי”.
זהו ל’, תושב מרכז הארץ ואב לשלושה שנשלח לכלא מעשיהו ל־37 חודשים ויושב כבר 17 חודשים. בעוד חודש וחצי יעלה לוועדה לשחרור מוקדם. למעשה זו אינה הפעם הראשונה שהוא כאן, ולא תמיד מהצד הזה של הסורגים. “אני ילד של השב”ס”, הוא מספר. “אבא שלי היה עובד שב”ס 22 שנה ודוד שלי היה מפקד בתי כלא, וכל האחים של אבא שלי היו סוהרים. אני זוכר את עצמי ילד בגיל שלוש וארבע בא לכלא בחגים, בשבתות, יושב עם אסירים, מגישים יחד אוכל. לפני 15 שנה היה המאסר הראשון שלי ונשלחתי לכלא שקמה, והיו שם סוהרים שהיו בבר מצווה שלי”.
נשמע קשה במיוחד.
“היה מוזר. גם אבא שלי, כשהיה בא לבקר אותי, היה נבוך מזה. אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא רציתי להיות במקום הזה. המשפחה שלי התפרקה כשהייתי בגיל צעיר, ובכל זאת החיים שלי התנהלו בצורה נורמטיבית עד גיל 28”.
אלא שלדבריו, שילוב של התמכרות קשה להימורים ורצונו להעניק לילדיו את מה שהוא עצמו לא קיבל כשהיה ילד הביאו אותו לעולם הפשע. למעשה, עכשיו זה לו הסיבוב השני שהוא בכלא על עבירות של גניבה. “היינו כנופיה שבה לכל אחד היה תפקיד משלו – אחד מעסיק את המוכרת ומסתכל בעיניים, אחד משגיח, שלישי פותח נתיב שאפשר יהיה להימלט בו מבלי שיפריעו לנו”, הוא מספר.
עתה, כשהוא עומד בפני שחרור בשנית, הוא מהוסס יותר. “לחברה מאוד קשה לקבל אותנו, אנחנו עכשיו אנשים עם קלון”, אומר ל’. “לפני 15 שנה, כשהשתחררתי, שלחו אותי דרך לשכת עבודה ורש”א ללמוד טבחות במלון הילטון בתל אביב, ושם מיד ביקשו ממני תעודת רישום פלילי. הם לא קלים איתנו. לי עוד יש לאן לחזור, יש אנשים שייקחו אותי לעבודה, אבל יש אנשים שאין להם קשרים, יהיה להם קשה. אז אם אין מישהו שידריך אותך איך להתגבר על הקשיים האלה טיק טק, תלך לאיבוד ותחזור לפה צ’יק צ’ק”.
“יש לי פחד”, מוסיף ש’ שיושב מול ל’. “אבל אני מקבל כוחות מכל הקבוצה החמה פה ולוקח את זה איתי. פעם לא הייתי לוקח כלום, הייתי יוצא מפה ככה, עירום. היום אני מבטיח לעצמי נורא, ופוחד כל כך לאכזב את עצמי ואת הסובבים אותי בחוץ. יותר קשה לי לאכזב, שיראו אותי עוד פעם פה. אבל לא, בפעם הזאת לא תהיה לי נקודת שבירה. הפעם אני אשבור את מה שיבוא לשבור אותי”.