יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה יעמוד על פי החלטת "יד ושם" בסימן "הצלה בידי יהודים בשואה: סולידריות בעולם מתפרק", וזאת כדי להעלות על נס תופעה רחבה של יהודים שסיכנו את עצמם כדי להציל את בני עמם בזמן מלחמת העולם השנייה.
"במציאות הזאת שבה כל יהודי נרדף, בתקופה קיצונית כל כך וחסרת תקדים - אך טבעי הוא שהפרט יתרכז בניסיונות להצלת עצמו, משפחתו וקרוביו", מדגישים ב"יד ושם" ומוסיפים: "המניע המרכזי לפעילותם היה תפיסתם את המציאות ומודעותם לגורל הצפוי לכל היהודים".
שישה שורדי שואה ישיאו שש משואות זיכרון בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בעקבות מגיפת הקורונה, הטקס צולם מראש ללא קהל וישודר במועד הרגיל בטלוויזיה ובאינטרנט. "מעריב" מביא את סיפורם של משיאי המשואות.
זוהר ארנון: נולד ב־1928 בקישוורדה בהונגריה. במהלך המלחמה הצליח להשיג מסמכים מזויפים שעזרו לו להגיע לרומניה. בהמשך הוא יצא מרומניה, עבר בבולגריה, יוון, טורקיה, סוריה ולבנון, ובינואר 1945 הגיע לארץ ישראל. הוריו ושתיים מאחיותיו נרצחו בשואה. הוא לחם במלחמת העצמאות, ולימים היה יערן, מפיק ובמאי.
אביבה בלום וקס: נולדה בוורשה בשנת 1932. הועברה עם משפחתה לגטו ורשה והוברחה משם ברכב להובלת גוויות. בעזרת מסמכים מזויפים שרדה בזהות פולנית עד השחרור. ב־1950 עלתה אביבה לישראל.
חיים ארביב: נולד ב־1934 בבנגאזי שבלוב, שהייתה אז תחת שלטון איטליה. בשנת 1942 גורשו חיים ובני משפחתו למחנה הריכוז ג'אדו. בני המשפחה שרדו בזכות אחיו הבכור ואחותו הגדולה של חיים תוך סיכון רב. ב־1949 נסעו חיים ומשפחתו לטריפולי והפליגו ממנה לישראל. בזכות שליטתו בערבית שירת חיים בחיל המודיעין בתפקידי איסוף, מחקר וחקירת שבויים. הוא היה כתב בעיתון במחנה, וכשנסע לקהיר עם פמלייתו של ראש הממשלה מנחם בגין לסקר את שיחות השלום עם מצרים, הצליח להשיג ראיון בלעדי עם הרמטכ"ל המצרי. היום חיים מלמד שחמט בהתנדבות בגני ילדים ובמועדוני קשישים.
לאה מרים ראובני: נולדה ב־1926 באירשבה בצ'כוסלובקיה. לאחר פרוץ המלחמה היא נדדה בדרכים ברגל וברכבת, תוך שהיא חומקת מהגרמנים ועושה את הלילות בחדרי המתנה של תחנות רכבת. בספטמבר 1943, לאה ומשפחתה נמלטו לעיירה שבה הכומר דון ויאלה, לימים חסיד אומות העולם, סייע למשפחה להגיע למנזר בפירנצה. בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים על המנזר ולאה הצליחה לשכנע את הגרמנים שהיא ואמה הונגריות נוצריות ושהמסמכים שלהן אבדו. בדרך דומה הצילה נשים יהודיות נוספות, אבל אביה גורש למחנות ונרצח. ב־1960 היא עלתה לישראל ועבדה כאחות בבתי חולים. כיום היא מתנדבת בבית אבות ומבקרת ניצולי שואה בודדים.
אברהם כרמי: נולד ב־1928 בעיירה קששוביצה בפולין. עם פלישת הגרמנים ברחה המשפחה לוורשה, שם דודו, משה, היה מנהל בית הקברות היהודי ושיכן אותם ומשפחות נוספות בבניין בבית הקברות, שבו ציין אברהם גם את בר המצווה שלו. אביו של אברהם שולח לטרבלינקה ונרצח. אחרי מרד גטו ורשה באביב 1943, נשלחו אברהם, אמו ודודו למחנה מיידנק, שם הופרדה האם מאברהם ונרצחה. בהמשך הועבר בין מחנות עבודה שונים עד לסיום המלחמה. בספטמבר 1945 עלה אברהם לארץ ישראל. במלחמת העצמאות הוא נמנה עם מגיני גוש עציון ונפל בשבי הירדני.
יהודה בייליס: נולד ב־1927 בקובנה שבליטא. כשהגרמנים כבשו את ליטא, נלקח עם הוריו ועם עוד אלפים מתושבי הגטו אל אתר רצח המוני. יהודה הצליח להימלט, ובמהלך הבריחה הוא הגיע לבית כפר שיושביו טיפלו בו. בהמשך עבר לכתובת מסתור שנתן לו דודו, שם סייעה לו יהודייה צעירה לאמץ זהות בדויה והסתירה אותו במשך שנה וחצי. בהמשך גייס כומר בשם יוקובאוסקיס, לימים חסיד אומות עולם, שהיה מיודד איתו, למבצע הברחת 22 ילדים ששרדו. ב־1946 עלה יהודה לארץ ישראל באוניית מעפילים. הוא התגייס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות.
הנצחת זיכרון השואה דרך המרפסת
"השנה, בעקבות המשבר העולמי, אין אפשרות להתאחד בבתי העלמין ובטקסי זיכרון ולזכור יחד את נספי השואה. לאור המצב, עמותת 'שם ונר' יצאה ביוזמה הקוראת לציבור בישראל ובעולם להדליק נר זיכרון בבתים, בערב הזיכרון לשואה ולגבורה, ולהניחו על החלון או המרפסת, וכך לשמור את זיכרון השואה במהלך תקופה קשה זו", ציינו בעמותה.
העמותה קוראת לציבור ליצור נר זיכרון אישי - על ידי הורדת תווית עם שם של נספה מאתר "שם ונר", להדביק לנר, להדליקו ולהניח אותו במרפסת הבית או בחלונות בערב יום השואה.
אלישה יעקובי, מייסדת העמותה, ציינה: "מסקר שערכנו, מצאנו כי 42% מהציבור הישראלי מאמין כי בעוד 50 שנה זיכרון השואה כמעט יישכח. מטרתנו היא לחזק את מסורת ההנצחה בעזרת הדלקת נרות נשמה אישיים, שכל אחד יכול לבצע בביתו ובחיק משפחתו, וכך לחבר את המנהג היהודי להדלקת נרות לעילוי נשמת המת עם הנצחה אישית".