ארבעה דורות, תמונת ניצחון אחת: פרויקט מיוחד לקראת יום השואה

"אנו מייצגות את התחושה הפנימית של הדור השני לניצולי ושורדי השואה, תחושה של חסר ברצף הבין־דורי שנקטע בתקופת השואה, כתוצאה מהשמדת חלק ניכר מבני משפחתם", אומרות דבי מורג ומלה מאיר, חברות הנהלה בעמותת "דורות ההמשך לשואה ולגבורה" ויוזמות פרויקט הצילום "ואף על פי כן ולמרות הכל".

"אחרי השואה גדלו בני הדור השני ברובם בלי סבים ובלי סבתות, בלי דודים ובלי דודות ותחושה של אין שורשים. חוליות רבות ומשמעותיות בשרשרת הדורות חסרות", הן אומרות. "אנחנו, כדור שני, מהמקום שבו אנו נמצאות כיום, חווות התחדשות משפחתית וצמיחה של ארבעה ואף חמישה דורות של אחרי השואה. השרשרת המתחדשת הינה בסיס יציב ומחוזק להנצחת הסיפור המשפחתי של כל אחת ואחד מאיתנו בשואה. יחד עם השרשרת המתחדשת נוצרה תחושת אחריות עמוקה לתיווך ההיסטוריה המשפחתית של לפני השואה ובמהלכה".

את ההיסטוריה המשפחתית הן החליטו להעביר לדורות הבאים באמצעות אומנות הצילום: צילום של ארבעה דורות, נציג מכל דור, כשבראש הפירמידה נמצא שורד שואה, ואחריו, בזה אחר זה דור שני, שלישי ורביעי. מיזם הצילום, כשלצדו טקסט המשקף את סיפור המשפחה, מתוכנן להיות מוצג כתערוכת צילומים ויכלול בשלב הראשון 20 משפחות. שבע מהמשפחות המשתתפות בפרויקט מוצגות בכתבה זו.

"בנינו פה מדינה לתפארת" / חנה אנזלביץ, 95, מנתניה

אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לחמישה נכדים, סבתא רבתא ל־11 נינים. עבדה בנעמ"ת והתנדבה בתחומים רבים.

"נולדתי בעיירה סטופניצה בפולין. הייתי הבת הקטנה מבין חמישה אחים. ארבעה אחים עלו כחלוצים לארץ ישראל עוד לפני המלחמה. אני נשארתי עם הוריי בפולין כדי לסיים את הלימודים התיכוניים. ואז פרצה המלחמה.

"לקחו אותי למחנה סקרז'יסקו־קמיינה. לא ידעתי מה עלה בגורל הוריי. לימים נודע לי שאת אבא רצחו בעיר ואת אמא לקחו לטרבלינקה. אחר כך העבירו אותי ללייפציג, שהיה מחנה עבודה לנשים בתוך בית החרושת לנשק. ב־1945 כאשר בעלות הברית הגיעו לשחרר את המחנות, קצין גרמני לא ויתר על קבוצת נשים ולקח אותנו דרך היער למקום לא נודע. ברחתי עם עוד חברה. הגענו לבית באחד הכפרים. שם קיבלו אותנו יפה, החליפו לנו את בגדי הפסים.

"למחרת הגעתי למשרדי הג'וינט בלייפציג. ידעתי שאין לי אף אחד ואין לי לאן לחזור. למשרדי הג'וינט הגיעו גם נשים גרמניות שהתחזו ליהודיות, כי פחדו ממה שיקרה להן אחרי המלחמה. הייתי צריכה להוכיח איכשהו שאני יהודייה. בילדותי למדתי עברית בבית הספר היהודי־ציוני יבנה בפולין. דיברתי בפניהם בעברית רהוטה, אמרתי שיש לי ארבעה אחים בארץ ישראל. 'אם אתם מארגנים קבוצות', אמרתי, 'אני רוצה לעלות לאחים שלי'.

"היה שם בחור מהבריגדה היהודית שקראו לו הרב גיל. הוא שאל איפה האחים שלי גרים. אמרתי שבראשון לציון ובנס ציונה. אמרתי שבנס ציונה יש לי אח בשם שמעון וידלובסקי. ואז הרב גיל אמר: 'אני מתפלל איתו בבית הכנסת'. הוא צילם אותי ואמר לי לכתוב משהו מאחורי התמונה. כתבתי: 'לאחי שמעון מרחוב רוטשילד בנס ציונה מאחותך חנה'. זה היה האות הראשון שקיבלה ממני המשפחה בארץ.

"בעלי, דוד אנזלביץ ז"ל, גם היה ניצול שואה. יליד פולין, ששרד את מחנה בוכנוואלד. נפגשנו ממש בגמר המלחמה בלייפציג. יחד עם חבר'ה נוספים בחווה חקלאית ליד בוכנוואלד, הקמנו גרעין עלייה לארץ ישראל. בשנת 1945 עלינו ארצה דרך מרסיי באוניית מעפילים בשם מטאורה. אחרי כמה ימים הגיעו שני אחים שלי ולקחו אותי ואת דוד למשפחה בראשון לציון.

"דוד שלי הציע לנו לעבור לגור בנתניה. 'אתם לא עוברים אם אתם לא מתחתנים', הוא אמר. התחתנו בחצר אצל הדוד ועברנו לנתניה. בעלי היה מפקד אזור הדרום של נתניה בארגון ההגנה וגם אני התגייסתי להגנה. היה אצלנו בבית סליק וכל הישיבות התנהלו בבית.
"לימים בעלי היה שנים סגן ראש עיריית נתניה. שנינו עסקנו בקליטת עלייה, והבית תמיד היה פתוח למען הציבור. בעלי היה בן יחיד. אמו שרדה את השואה אך הוא לא ידע זאת. רק אחרי שעלה ארצה נודע לו שאמו נמצאת בפולין ומחפשת אותו. כשהיא מצאה אותו כבר סגרו את שערי פולין והיא לא יכלה להגיע ארצה. היא נפטרה בפולין ב־1948. הם לא הצליחו להתראות.

"בעלי נפטר בגיל 66. יצחק רבין ז"ל עמד על קברו ואמר: 'אתה מסמל את הדור שבא משואה לתקומה'. המסר שלי ושל בעלי תמיד היה להסתכל על העתיד ולדעת שבנינו פה מדינה לתפארת".

"הגרמנים לא הצליחו - ויעידו על כך 21 הנינים שלי" / חיה פריש, 96, מראשון לציון

אלמנה, אמא לשלושה ילדים, סבתא ל־12 נכדים, סבתא רבתא ל־21 נינים. עבדה בעברה בתפירה בבית חרושת למכנסי גברים.

"נולדתי בהונגריה בעיר שרוש פטק. היינו שתי בנות וזוג הורים. כשפרצה המלחמה לקחו אותנו לגטו בבודפשט. משם העלו אותנו על רכבת בלי חלונות שנסעה שלושה ימים. היינו בלי אוכל, בלי מים עד שהגענו לאושוויץ.

"כשירדנו מהרכבת באושוויץ עמד שם מנגלה ועשה את הסלקציה של ימינה־שמאלה. גברים לפה, נשים לשם. אבא הלך עם כל הגברים ולא חזר. עמדתי עם אמא שלי ואחותי. מנגלה רצה לשים את אמא עם כל המבוגרים והחולים. הצלחנו לסחוב אותה לקבוצת הצעירים.
"לקחו אותנו לבירקנאו. כעבור שלושה שבועות העבירו אותנו למחנה עבודה בעיר ריגה בלטביה ויצאנו לעבוד בחוף הים. העמסנו ערימות חול למשאיות לצורך בנייה. היה קיץ חם מאוד, החול רתח, נכווינו ברגליים. היו שלפוחיות, הרגליים שרפו.

"אחרי תקופה מסוימת שוב יצאנו לדרך ונדדנו לגטו אחר בפולין. כשהגרמנים שמעו שהרוסים מתקרבים, הם הוציאו את כל הנשים מהגטו והובילו אותנו בשיירה ארוכה. אף אחד לא ידע לאן הולכים. היו שניסו לברוח. ראינו איך יורים בהן ופחדנו מאוד. אבל ברגע אחד שלושתנו יחד פשוט יצאנו מהשיירה והתחלנו לברוח. שמענו את הכדורים שורקים מכל הצדדים. אמא הייתה בלי כוחות, תפסנו אותה בבית השחי עד שהגענו לאיזשהו כפר.

"התחבאנו במחסן עצים. כשגילה אותנו הבעלים, ביקש מאיתנו ללכת. בסופו של דבר הגיעו הרוסים וכך ניצלנו. חזרנו להונגריה. חיכינו שאבא יחזור, אבל הוא לא חזר. אחותי חיכתה לחתן שלה שעמו הייתה אמורה להתחתן. גם הוא לא חזר.

"ב־1958 אחותי ואמי קיבלו אשרת יציאה ועלו ארצה. אני התחתנתי בהונגריה עם יוסף פריש ז"ל, שהיה ברוסיה עם הפרטיזנים. עלינו ארצה ב־1960. התיישבנו בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, שהיה בה מקבץ עולים ממדינות שונות. בעלי עבד ביקב. המסר שלי הוא שהגרמנים לא הצליחו במזימתם, ויעידו על כך 21 הנינים שלנו".

"אמא הייתה גאה שיהודים נלחמים על גורלם" / אירנה יוהנס, 97, מתל אביב

אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לחמישה נכדים, סבתא רבתא לשבעה נינים. הייתה בעברה מורה בתיכון.

"אמי, אירנה לבית הימלבלאו, נולדה בקרקוב בפולין", מספרת דפנה פקר, בתה של יוהנס. "היא הייתה הבת הצעירה. אחותה הייתה גדולה ממנה בשנתיים. עם פרוץ המלחמה החלו ההפצצות והמשפחה ברחה לוורשה. לאמי היה מראה ארי מאוד בולט והיא הפכה להיות מובילת המשפחה. הם מצאו דירה בכפר והתחבאו בה.

"לאמא הייתה הרבה תושייה. היא לקחה את אביה, סבא שלי, למנתח פלסטי על מנת שינסה לעשות לו ניתוח אף, ממש בתנאי שדה, כדי שלא יראו עליו שהוא יהודי. זה לא היה מוצלח כמו שהם קיוו. לימים המשפחה התפצלה. סבא הוחבא בבית בכפר, תוך שהם משלמים תמורת זאת לבעלת הבית.

"אמא, יחד עם אחותה ועם סבתא שלי גרו בכפר אחר. אמא עבדה באיזשהו מפעל והציגה עצמה כפולנייה. לכולם היו תעודות מזויפות עם סיפור כיסוי. קראו לה מרישה. הפחד הגדול שלה היה להיתפס בשיחות חולין בשעת העבודה כשהיו מתחילים לשאול: 'באיזה בית ספר למדת ואיפה היית בקיץ?'.

"תוך כדי העבודה במפעל אמא הצטרפה לתא פרטיזנים בקרקוב והעבירה מכונת כתיבה ודברים נוספים כדי להנפיק תעודות מזויפות ליהודים שהיו בגטו. אחותה יצאה יום אחד לקניות. תפסו אותה ולקחו אותה לגסטפו לחקירה. אמא שלי, בהעזה מטורפת, נכנסה לשם והצליחה להציל אותה, לשכנע שהיא פולנייה.

"לכל אחד מבני המשפחה היו גלולות ציאניד לכל מקרה. יום אחד סבא שלי קיבל התקף לב. אמא באה לבקר אותו. היה ברור שהוא מסיים את חייו. היא פחדה שיקראו לרופא ואז יגלו שהוא יהודי. אז הוא בלע כדור ציאניד ונפטר.

"עוד בהתחלה, כשאמא הגיעה לכפר היא החביאה כלי כסף באדמה, ביניהם זוג פמוטים שאחר כך עבר אליי. מדי פעם כשהיה צריך כסף, היא הייתה מוציאה משהו מהאדמה כדי למכור. אמא שלי, אחותה והוריה לא היו בגטאות ולא במחנות, אבל חיו בתוך זוועה יומיומית. היא הייתה נערה צעירה שניהלה את משפחתה במציאות מטורפת ובחשש שכל רגע מישהו יתפוס אותה. המתח היה מאוד גדול. כל החיים היו בעצם זיוף אחד גדול. היה צריך לזכור כל פעם את הסיפורים שסיפרת ולתאם אותם בין שלוש הנשים.

"בסוף המלחמה אמא חזרה לקרקוב והכירה שם את אבא שלי, דב יוהנס ז"ל, שהיה בפרטיזנים ביערות. אחרי המלחמה הוא עבד במשרד שהיה אחראי על הניצולים שרצו לעלות ארצה. הם התחתנו ועלו ארצה ב־1947. במלחמת ששת הימים הייתי חיילת בקבע. אמא הייתה מאוד גאה בכך. הייתה גאה שיש לנו מדינה משלנו, שיהודים יכולים להילחם על גורלם במדינתם - דבר שונה לחלוטין ממה שהיא חוותה בצעירותה, שלהיות יהודי זה פשע".

"העובדה ששרדתי היא בשבילי הנקמה האמיתית" / יהודה פרידמן, 100, מתל אביב

נשוי בשנית, אבא לשלוש בנות, סבא לתשעה נכדים, סבא רבא ל־15 נינים. בעברו עבד כמכונאי רכב.

"נולדתי בקרקוב בפולין. הייתי האח הקטן מבין שבעה ילדים. שני אחיי הגדולים עלו ארצה עוד לפני המלחמה. לפני פרוץ המלחמה למדתי מכונאות רכב ועזרתי במאפייה שהייתה בבעלות המשפחה. כשהגיעו הגרמנים, המשפחה הועברה לגטו קרקוב.

"הגסטאפו היו צריכים מכונאי רכב והייתי יוצא מהגטו לעבוד אצלם. זה היה מאוד קשה. הייתי רואה את המכוניות חוזרות עם דם, הייתי שומע את סיפוריהם. כל הזמן ניסיתי להעביר אוכל להורים לגטו, להתחנן על נפשם. ב־13 במרץ 1943 חיסלו הגרמנים את גטו קרקוב והעבירו את תושביו למחנה פלאשוב. הוריי, שלוש אחיותיי וילדיהן נרצחו. היה עד ראייה שניצל וסיפר לי מה קרה.

"בינואר 1945, כשהרוסים התקרבו, לגרמנים היו משאיות עמוסות ברכוש גנוב של היהודים. הם תכננו להימלט ורצו שאסע איתם כדי לדאוג לרכבים. איכשהו הצלחתי לברוח והתחברתי לפרטיזנים ואחר כך לקבוצת הנוקמים של אבא קובנר.

"בתום המלחמה נשארתי באירופה. ניסיתי לסייע לילדים יתומים יהודים ששרדו לעלות ארצה. הייתי ברומניה כדי לעזור לקבוצת יתומים ואז שמעתי שאחותי, גניה, שרדה.

"עליתי ארצה ב־1946, בספינת המעפילים 'ביריה' שיצאה ממרסיי. במהלך כל השנים היה לי יצר גדול מאוד לנקום בגרמנים. אבל בסופו של דבר העובדה ששרדתי והקמתי משפחה במדינת ישראל זו בשבילי הנקמה האמיתית. בארץ התחתנתי עם נעמי ז"ל לבית נויהוף, שגם הייתה ניצולת שואה. היום אני נשוי לרות גרנות־פרידמן, גם היא ניצולת שואה, שהקימה משפחה בארץ".

"לא זכרתי את החיבוקים של אבי ואמי" / ברוך שוב, 96, מכפר סבא

אלמן, אב לשני ילדים, סב לשמונה נכדים, סבא רבא לארבעה נינים. בתפקידו האחרון היה מנהל מהנדסי הטיס בחברת אל־על.

"נולדתי בווילנה בליטא. היינו ארבעה אחים במשפחה. להוריי, יוסף ורבקה ז"ל, היה בית מסחר לציוד משרדי. כשהגרמנים כבשו את וילנה, הם החלו להצר את צעדיהם של היהודים, עד שבשלב מסוים הקימו את הגטו ואספו לשם את כל יהודי העיר. לאחר כמה זמן הודיעו ליהודים בגטו שכל משפחה יכולה מעתה למנות רק ארבע נפשות. זאת תוך שאחרים מפונים ליער פונאר ונרצחים.

"הוריי החליטו להבריח אותי ואת אחותי לעיירה יהודית מצפון לווילנה. בשלב מסוים הגיעו לשם הגרמנים, ביצעו אקציות ורצחו גם את אחותי. הוברחתי חזרה אל הגטו. יחד עם חבר מהגטו גנבנו שני אקדחים. החלטתי לברוח ליער אל הפרטיזנים. אמי נטעה בי את האמונה שאני עושה את הצעד הנכון. לא היא ולא אבי לא נתנו לי להבין שאני, הבכור, משאיר אותם ואת אחיי הקטנים למוות בטוח. בגיל 19 ראיתי את אמי לאחרונה. היא הכינה אותי ליציאה ליערות אל הפרטיזנים, תפרה לי מעיל עור משובח וציידה אותי במגפיים חדשים.

"ביום כיפור 1943 הובלה אמי לפונאר. היה זה עשרה ימים לאחר חיסול גטו וילנה. אנשים שניצלו בנס סיפרו לי שהיא הלכה אל מותה כשהיא מחזיקה ארבעה ילדים, את שני אחיי ושני ילדי אחותה שנרצחה קודם לכן, מעודדת רוחם בשירה. אמי הייתה גיבורה לא רק בחייה, אלא גם בעומדה בפני המוות.

"את אבי שלחו למחנה עבודה בווילנה. ביום חיסול המחנה, יומיים לפני כיבוש העיר על ידי הרוסים, נרצח אבא. את גווייתו מצאו הפרטיזנים היהודים ברחבת המחנה. אני הגעתי מאוחר מדי. בידו הקמוצה של אבא הייתה פתקה שיועדה אליי ובה היה כתוב: 'בורקה, נקום את דמנו'.

"המלחמה נגמרה ואני יצאתי שלם מהקרבות שבהם לחמתי בארבעה צבאות שונים. משך שנים ארוכות לא נתתי לעצמי להרהר הרבה במשפחתי שנרצחה כולה. הייתי עסוק בעצמי, במשפחתי, בבניי ובנכדיי. היום אני מנסה להסביר ולתרץ איך הדחקתי עמוק בפנים את כל תקופת הילדות וההתבגרות, איך לא זכרתי את החיבוקים של אמי ואבי. הם היו אנשים יוצאי דופן.

"אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה. עליתי ארצה בשנת 1945 על אוניית המעפילים פטרה. באיטליה פגשתי את נלי רינג ז"ל, גם היא ניצולת שואה, שהפכה לאשתי. נולדו שני ילדים, רוני ויוסי, שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר. היום הם משמשים קברניטים באל־על וסוגרים מעגל עם דרכי".

"מטרתנו הנחושה הייתה לעלות ארצה" / חדוה שפירא גורדון, בת 101, מקריית טבעון

אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לשישה נכדים, סבתא רבתא ל־16 נינים. בעברה הייתה עקרת בית.

"נולדתי בעיירה שירווינטוס שבליטא. הוריי היו ציונים נלהבים. היינו חמישה ילדים במשפחה וכל אחד מאיתנו השתייך לתנועה ציונית אחרת. בבית התנוססה תמיד הקופסה הכחולה של קק"ל. בגיל 10 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ומאוחר יותר עברתי לתנועת נצ"ח. בתקופה ההיא שיניתי את שמי מפריידקה ביידיש לשם העברי חדוה.

"ב־1939 הגיע זמני לעלות ארצה. הצלחתי להכין לי פספורט ואף הוצאתי ויזה, אך באותו זמן נכנסו הרוסים לליטא. הם ביטלו את הוויזה, וכל עניין העלייה עלה על שרטון.

"ביוני 1941 התקיפה גרמניה את ברית המועצות ואנו לא ידענו מה עלינו לעשות. באותה תקופה שהיתי בהכשרה מטעם תנועת נצ"ח בקובנה בליטא. הקבוצה שלנו מנתה 13 חברים. גרנו שם יחד בקומונה, קבוצה של יהודים שהוכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל.

"עם תקיפת הגרמנים עלינו על רכבת. תחילה הייתה לי תוכנית לרדת מהרכבת בדרך ולהגיע לבית הוריי, אך הופצצנו והרכבת המשיכה עד וילנה מבלי שיכולתי לרדת. הקבוצה שלנו הייתה מלוכדת ומטרתנו הנחושה הייתה להמשיך להגיע יחד כקבוצה לאסיה, קרוב יותר למזרח, על מנת למצוא סיכוי כלשהו לעלות ארצה.

"בסופו של דבר, לאחר נסיעה של שלושה שבועות הגענו לעיר סמרקנד באוזבקיסטן. נשלחנו לקולחוז, הופענו כבני משפחה אחת שאי אפשר להפריד בינינו. התקבלנו לעבודה בחקלאות. אני הייתי מרכזת הרפת.

"בחורף 1942 סבלנו מאוד מקור, מחלות ורעב. חברינו יצחק פלקסמן ז"ל נפטר מרעב ומדיזנטריה. מותו היה זעזוע קשה לכולנו. הקמנו לו מצבה ועליה חרטנו: 'כאן קבור חלוץ מליטא אשר נפל בדרך להגשמה'. בשלב מסוים גויסו הבנים לבריגדה הליטאית. נשארנו הבנות בלבד. עברנו לגור בחצרו של יושב ראש הקולחוז ותנאי חיינו שופרו. סיום המלחמה נראה באופק.

"נודע לי בצער רב שכל משפחתי וכל יהודי העיירה הושמדו. בשורה זו סגרה סופית את דרכי חזרה הביתה והחלטתי להמשיך בדרכי ארצה. בינתיים סידרתי לי תעודות חדשות. הצלחתי לצאת את ברית המועצות והגעתי לפולין. תחנתי הראשונה הייתה בעיר קרקוב, שבה הכרתי את בעלי, מיכאל ז"ל, ששירת בצבא הרוסי והיה בשבי הגרמני. הוא איבד בשואה אישה וילד. עלינו ארצה באוניית המעפילים 'תל־חי' ב־1946 והקמנו משפחה".

"אמא שלי, מספר 57171" / גניה קליסקי ז"ל, בת 95 במותה, מאבן יהודה

אלמנה, אמא לשני ילדים, סבתא לשישה נכדים, סבתא רבתא ל־10 נינים. הייתה עקרת בית.

"אמי, גניה ז"ל, נולדה בעיירה קולו בפולין, בת למשפחה גדולה - זוג הורים וארבעה אחים ואחיות", מספרת הבת ריקי גרוברמן, בשם אמה שנפטרה שבועות ספורים לפני פרסום הכתבה. "המשפחה חיה חיים מאושרים והתפרנסה בכבוד מבית מלאכה לטקסטיל שהיה בבעלותה.

"ב־18 בספטמבר 1939 כבשו הנאצים את קולו, וכל הגברים היהודים בני 14 ומעלה הצטוו לעבוד בעבודות כפייה. היהודים הצטוו לענוד טלאי צהוב וכל רכושם נלקח מהם. באוגוסט 1941 נשלחה אמי עם עוד 100 נשים למחנה עבודה בברסלאו. בכל לילה הייתה חוזרת אליה תמונת הפרידה מהוריה ומאחותה בלצ׳ה, כשהנאצים מכים את אביה עד זוב דם, בעודו מנסה למנוע מהם לקחת את בתו האהובה וקולו המתחנן בפניהם: 'קחו אותי ולא את הילדה שלי'.

"במשך שנתיים הועברה אמי בין כמה מחנות עבודה. עבדה בבניית כבישים, בביוב, בחקלאות בתנאים קשים מאוד. כל היהודים שנשארו בקולו, ביניהם ההורים והאחות בלצ׳ה, נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחו במשאיות הגז.

"בסוף 1942 הגיעה אמי לאושוויץ־בירקנאו. לאחר שעברה סלקציה ונמצאה כשירה לעבודה, הוטבע על ידה המספר 57171. היא הועברה לבלוק 13, שם חוותה תנאים קשים - רעב, קור, תנאים סניטריים ירודים ומחלות מידבקות. אמא חלתה בטיפוס, כמו גם רבות מהנשים. בשלב כלשהו החליטו הנאצים 'לנקות' את הצריפים מכל החולות ולהעבירן לבלוק 25, הוא 'בלוק המוות', ומשם לקרמטוריום.

"העומס של המשלוחים שהגיעו לאושוויץ יצר צפיפות של אלפי נשים בתוך בלוק 25. אמא הצליחה לברוח חזרה לתוך המחנה. היא שובצה לעבודה במפעל לנשק 'אוניון' ומשם, ב־25 בינואר 1945, יומיים לפני שחרור אושוויץ, יצאה לצעדת המוות - צעידה של ימים ולילות ברגל, ללא מזון, יחפה, כשלגופה כתונת הפסים בלבד, מימינה ומשמאלה הכדורים שורקים ופוגעים באסירות שיוצאות מהשורות. לכל אורך הדרך נמצאה לצדה חברתה האהובה לוטקה, כשהן תומכות ומעודדות זו את זו.

"ב־5 במאי 1945 הגיעו הרוסים למחנה מלכוב ושחררו את מעט האסירות ששרדו את התופת, בהן אמי, כשהיא במשקל 24 ק״ג. לאחר המלחמה הכירה גניה את בעלה, ליאון ז״ל, ניצול אושוויץ. שניהם נותרו בודדים בעולם, כשכל משפחתם נספתה בשואה. הם נישאו בגרמניה, עברו לצרפת, שם נולד בנם הבכור יהודה. בשנת 1949 עלו לארץ. אני חשה תחושת מחויבות להביא את סיפורם של הוריי לדורות הבאים, לאור דבריה של נאוה סמל ז״ל: 'כולנו נשאי זיכרון וזה תקף לכל מקום אליו אנחנו מגיעים'״.