לחיות בכבוד: רומניה של ילדותי הייתה אנטישמית. בשנים שקדמו לפלישת הרוסים ב־1940 היו כל הזמן התנכלויות ואפליה קשה. אולם כשהרוסים פלשו הדברים הסתדרו ואפילו פתחו לנו בית ספר יהודי דובר יידיש. אבל כשנה אחרי, ביוני 1941, כשהרומנים חזרו, התחילו גזירות נוראיות. קצת לפני סוכות חגגתי בר מצווה בצורה מחתרתית, ובאוקטובר שלחו את כל היהודים להתאסף בשלושה רחובות בעיר, שמהם עשו גטו.
לאחר חודש בגטו שלחו אותנו ברכבת של בהמות, עם יותר מ־80 איש בכל קרון, לנסיעה של שלושה ימים לגבול אוקראינה, ומשם יצאנו למסע רגלי של כשלושה שבועות בקור ובדרכים לא סלולות. באוקראינה יישבו אותנו בעיירה נטושה בתוך גטו, ללא חימום, אוכל, תרופות. כלום.
ב־1943 לקחו את אבי לעבודות פרך. הוא נפטר מתת–תזונה ולא נקבר. נשארנו בגטו עד מרץ 1944, כשהרוסים שחררו אותנו. חזרנו לרומניה, אך לא היה לנו בית והיינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה. עברנו לעיר ברומניה שהיה בה מוסד של אגודת ישראל. חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו. בזכות זה יכולנו לעלות ארצה ב־1949. שירתי בצה"ל, התחתנתי ויש לי שלושה ילדים.
הייתי נשוי 54 שנים והתאלמנתי לפני 16 שנים. עם הזמן המציאות נהייתה מורכבת וכיום אני מסתייע בעמותת "לחיות בכבוד", שבכל יום מביאה לי אוכל חם. יש לי הרבה חברים שאין להם כסף לרכוש מזון, וללא הארוחה החמה הזו הם פשוט לא יאכלו. לכן אני עוזר בחלוקה ומתנדב בעמותה כדי לדאוג לחבריי. כך אני לא רק מקבל אלא גם נותן, וזה ממלא ונותן סיפוק.
עמותת "לחיות בכבוד" נמצאת בעיצומו של קמפיין מימון חירום לטובת 30 אלף מנות חמות לניצולי שואה. לתרומה יש להיכנס לאתר JGive.com.
הביא לדפוס: יובל בגנו