״הכל בשליחותו״: ראיון עם האב השכול שידליק משואה בערב יום העצמאות

ביום שלישי הקרוב, מוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות ה־72 של מדינת ישראל, יעמוד יו"ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, וידליק משואה בשמו, בשם המשפחות השכולות ובעיקר בשם בנו קובי, שנהרג לפני 23 שנה באסון המסוקים.

"אני אבא לשישה, ומבחינתי הראשון זה קובי, לפני כולם", הוא אומר. "כל בוקר הוא חסר לי. כל מה שאני עושה ב־20 השנים האחרונות זה בשליחותו. הרבה אנשים, ביניהם הרב לאו, מתבלבלים לפעמים וקוראים לי 'קובי'. אני רואה שכשהם קולטים, אז לא ממש נעים להם, בכל זאת לקרוא לבן אדם בשמו של המת. אני אומר 'חבר'ה, זה בסדר, כשאתם קוראים קובי, אתם זוכרים אותו'".

בן שם מתגורר בבית ענק במושב יוקרתי, בריכת שחייה מפוארת, מאחוריה חוות סוסים מרשימה. הוא איש נדל"ן מצליח שראה את החיים מחייכים עד שהם החליטו להראות לו גם את צידם האפל.

אלי התחתן כשהיה בן 21 עם טובה. נולדו לזוג טלי ואחריה קובי, ואילו שני נולדה כבת זקונים, אבל מספר חודשים אחרי הלידה אבחנו אצל האם סרטן מתקדם בשד. "נתנו לטובה שלושה חודשים לחיות, אבל היא שרדה שבע שנים", מספר בן שם, שאיבד את אשתו ב־1993. "אני מאמין שהיום היא הייתה חיה הרבה יותר, אבל גם אז היה לה כוח רצון עצום. המוות היה קשה, אבל עושים לך הכנה. אתה חי כמה שנים בידיעה שזה יכול לקרות. זה לא כמו קובי שיצא בבוקר מהבית וב־12 בלילה הודיעו לי שהוא נהרג. אתה מקבל שוק, השמיים נופלים עליך. כל אובדן קשה, אבל כשאדם חולה מאוד וזה כרטיס בכיוון אחד, אפשר עוד לעכל".

טלי, הבת הגדולה, כבר התגייסה, והיה זה קובי שסייע לאביו עם שני הקטנה שהיה צריך מדי בוקר לשלוח אותה עם תיק אוכל לבית הספר. סייע עד שהתגייס בעצמו לצבא. "קובי הלך למודיעין שדה", מספר אביו. "אמרתי שמודיעין זה בסדר, לא ידעתי כל כך מה המשמעות. הוא ישב שנה באיו"ש, עסק באיתור מבוקשים, בעיקר תצפיות. חששתי, אבל קובי היה בתנועת נוער, אחראי על מדריכים, איש של אנשים".

קובי יצא לקורס קצינים, סיים בהצטיינות ואז ביקשו לשבץ אותו במוצב דלעת, שישב בדרום לבנון, מעל העיר נבטיה. "ביקשו שאחתום שאני מסכים שישרת שם כי היינו משפחה חד־הורית", בן שם נזכר. "לא רציתי. אמרתי לו 'מספיק יש לי אישה מתה, אני לא צריך עוד'. הוא היה אז ברגילה והייתה לנו מלחמת עולם בבית. צעקות, 'אתה לא תחליט בשבילי'. עברתי גיהינום. באותם ימים רצתי בקבוצה, ואחד הרצים היה מפקד יחידת 8200. שאלתי אותו 'הילד משגע אותי, מה לעשות?'. הוא ענה 'אני לא יכול להגיד לך כיצד לנהוג, רק אספר סיפור. בת של חברים טובים התגייסה וקיבלו אותה ל־8200 בלי פרוטקציה ממני. כשביקשה לשרת בצפון, אמרתי בסדר ושלחתי אותה. אחרי שנה נשבר לה ורצתה לחזור למרכז. אמרתי שאני לא מסכים. התחילו לחצים, איך אני עוזר לכל העולם ורק לחברים הכי טובים לא. אחרי שלושה חודשים נשברתי והיא הגיעה למרכז. ביום רביעי עשתה משמרת וביום שישי בבוקר יצאה הביתה ונדרסה למוות במעבר חצייה. הכל גורל'. הדברים שלו שכנעו אותי וחתמתי לקובי".

בין החי למת

את אותו יום, 4 בפברואר 1997, אלי בן שם לא ישכח. הוא יצא לארוחת ערב, וממש ליד מחלף ההלכה, בנתיבי איילון, תפס אותו טלפון משלי, אשתו של כדורסלן העבר מיקי ברקוביץ', חברת משפחה קרובה.

"היא אמרה 'הייתה תאונה, מסוק התרסק בדרך ללבנון'", בן שם משחזר. "קובי דיבר איתי לפני כן, אז שאלתי 'מדובר במסוק שיצא ללבנון, או נכנס?'. אז המסוקים היו ממריאים מישראל, מגיעים למוצבים, לא מדוממים כי פחדו מטילי חיזבאללה. ירדו החיילים שהגיעו למשמרת ונכנסו החיילים שבדרכם הביתה. בהתחלה אמרו שזה מסוק שיצא מלבנון אז אמרתי 'שלי, הרווחנו את קובי', אבל כבר עמדתי בצדי הכביש, הייתי בלחץ.

היא התקשרה שוב, 'אלה מסוקים שיצאו ללבנון'. אמרתי לה 'הלך לי הילד'. זה היה יום סוער, גשום, והמסוק של קובי הרס את הרוטור של המסוק השני. הוא המשיך לטוס עוד קילומטר לתוך מושב שאר ישוב. הרופא הסביר שהחיילים נהרגו עוד לפני שהמסוק הגיע לקרקע, מהוויברציות האדירות. אני מתנחם בזה שהם לא סבלו הרבה. המסוק התפרק לשניים, וקובי היה בחלק שבו ישבו 17 קצינים, חלק שנפל לתוך הדשא. המפקד שלו, שהלך לזהותו, סיפר שקובי היה שלם".

עוד באותו לילה אלי והבנות החליטו שסגן קובי בן שם לא ייקבר בחלקה הצבאית של בית הקברות, אלא ליד אמו ברמת השרון. דודו דותן ז"ל, שהיה חבר משפחה, כתב שיר.

"ובלילה הקר, אמא גילתה שקובי ישן שוב איתה
ממש לצדה, בדיוק כמו אחר הלידה.
בתחילה שאלה איך הגיע לכאן?
וקובי ענה לה בצחוק 'במסוק'.
ותגיד לי דבר שני, איך עזבת את שני? את טלי ואת אבא
מה על סבתא ומה יגיד סבא?
ועל מה כל ההמולה, להטריח אפילו את ראש הממשלה?
ורק אחרי ששאלה ורק אחרי שבדקה שלחה אליו יד וחיבקה
ונתנה בו את חיוכה הטוב, כי מעולם לא היה הוא כל כך קרוב".

"אחרי שהוא נהרג, במשך חצי שנה לא יכולתי לתפקד", האב מספר. "הייתי בא כל בוקר לעבודה, יושב למטה ולא מסוגל לעלות למשרד. היה לי כל הזמן בראש שחתמתי לבן שלי על גזר דין מוות. תחושה של אשמה. כעס עליו ועליי. כשאשתי נפטרה, הייתי כל שישי נוסע, מתיישב ליד הקבר ומשמיע שירים של שלמה ארצי שהיא אהבה. שבוע לפני שקובי נהרג נסענו שנינו על כביש החוף וראינו בקאי, טרקטורון מעופף. הוא אמר לי 'אני מת לעשות את זה'. הבטחתי 'כשתחזור לחופשה נירשם לקורס'. כמה חודשים אחרי האסון אמרתי שאני אעשה את זה בשביל שנינו. עברתי קורס, קניתי בקאי ובשנים הראשונות לא הלכתי לבית הקברות. כשהייתי רוצה לדבר עם קובי, הייתי עולה לגובה של מסוק ומדבר. אני, הוא ואלוהים. מספר לו מה קורה בבית".

אתה איש מאמין?
"אספר לך סיפור. גרנו אז ברמת השרון. ביום שקובי נהרג יצאתי בבוקר מהחניה ברוורס, הסתובבתי והתחלתי לנסוע ופתאום ראיתי מישהו שוכב על הכביש, כמעט ודרסתי אותו. זה היה השכן מהבית ממול שקיבל אירוע מוחי בדרך לבית הכנסת. הבאתי שמיכה, הנחתי מתחת לראשו והזמנתי אמבולנס. עד היום הוא חי והוא למעלה מגיל 90. כל הזמן אני אומר, הצלתי בן אדם ובאותו יום מת לי הבן. אני לא דתי, אבל אני אומר שיש משהו. חודשיים אחרי שקובי נהרג התקשרה אמא מרמלה. אמרה לי 'אני רוצה לשלוח פקס'. היא שלחה את ספח תעודת הזהות שלה. יש לה בן שנולד שנתיים לפני שקובי נהרג והיא קראה לו קובי, וחודש אחרי האסון נולדו לה תאומים, להם קראה בן ושם. בתעודת הזהות כתוב קובי, בן ושם. אמרה לי 'לא שמעתי, לא ידעתי'. קראה עליי כתבה בעיתון וקיבלה צמרמורת".

בן שם נותר עם שתי בנות, אחת מהן תלמידה בבית ספר יסודי. "אחרי שמונה חודשים הרגשתי שאני הולך להשתגע", סיפר. "לא מסוגל לעבוד ויש לי ילדה שצריך לשלוח לבית הספר. לא הייתה לי הפריבילגיה לשקוע במיטה. יום אחד אמרתי 'או שתשים לעצמך כדור בראש, או שתמשיך', אי אפשר לחיות ככה ואתה מגיע למחשבות אובדניות".

בין האישי ללאומי

בן שם הרגיש שמה שקרה למשפחה כבר לא יחזיר אותו למסלול החיים הרגיל שלו. "מתי נפל האסימון של האסון?", הוא שואל ומיד עונה. "כמה שבועות אחרי כן קיימנו אצלי בבית מפגש משפחות, והגיעו אליו הורים וילדים. בשעה שש נעמדו בערך מאה אבות ואחים ואמרו קדיש. זה היה בום. מינינו צוות שיתעסק רק בטיפול במשפחות".

לא היה כעס על המחדל?
"לא האשמתי את המערכת. היו פאשלות והיו טעויות אנוש, והיום זה לא היה קורה. תחשוב שהיה באותו אירוע טייס מוביל ומעגלי המתנה. מי צריך את זה, הרי מסוק אחד טס למוצב דלעת והשני לבופור, מה אתם, טייסי קרב? בושה וחרפה. לפני כמה ימים התארחתי בערוץ 13 והיה שם מי שפיקד אז על טייסת מסוקים אחרת ועכשיו פיתח סטארט־אפ. הזכרתי לו, והוא אמר 'אצלי זה לא היה קורה, כי חוקי הבטיחות היו שונים'. לא היה מפקד מערך, התנהגו לזה כמו לאגד ודן, חברת הסעות, אבל כשהתחילו להתקיף באותם ימים את ישיש עדן, מטייסי המסוקים, אשתו גרה לא רחוק מאיתנו. היו אצלי בבית מאות אנשים, עזבתי הכל ונסעתי אליה. אמרתי לה 'אנחנו איתך, אל תיקחי ללב'".

היום יש אתר הנצחה מאוד יפה.
"בעשר השנים הראשונות הוא לא היה. משרד הביטחון לא נרתם, קיבוץ דפנה הערים קשיים. עליתי בתוכנית 'הכל דיבורים' עם ירון דקל ואמרתי שזו בושה למדינה שלא השכילו להנציח את הנופלים באסון הכי גדול שהיה לצה"ל. חצי שעה אחרי כן קיבלתי טלפון, 'אני העוזר של ארקדי גאידמק, ששמע אותך ברוסיה. כמה כסף אתם צריכים?'. אמרתי 'חצי מיליון דולר'. למחרת בבוקר טלפון, גאידמק על הקו. חשבתי שזה סרט מתיחות. הוא אמר 'תן את מספר חשבון הבנק ואני אעביר את הכסף'. אחרי חצי שעה הסכום היה בחשבון. דוד של אחד הנופלים הוא הפסל דני קרוון. לקחתי אותו, כי הוא רצה לראות את המקום. איך שהגענו הוא אמר 'עזוב אותי, אני רוצה להיות עם עצמי'. בשעה ארבע באתי לאסוף אותו, וכל תכנון אתר ההנצחה היה מוכן. המוטו הוא שהאבנים בצורת רוטור, 73 אבנים בלי שמות, אבל כל אחת יחידה ומיוחדת. הזרימה של המים מבשרת שהחיים ממשיכים. זה אחד האתרים היפים בעולם, לא בארץ".

אז איך אסון אישי הופך אצלך לפרויקט לאומי?
"בגלל שהיינו משפחה בלי אמא, אז שלושה חודשים אחרי האסון קראו לי ולבתי הגדולה טלי לפגישה עם עובדת סוציאלית במשרד הביטחון. הגעתי לשער ועמדו שם שני מאבטחים. השעה הייתה רבע ל־12 והוזמנתי ל־12. אמרו 'חכה בחוץ'. עד אותו יום כל עם ישראל חיבק אותנו. מי לא היה אצלנו? הנשיא, אלופים. בלוויה היו 15 אלף איש, כולל ביבי ושרה. בתי הודיעה שתאחר אז הצעתי שתגיע ותצטרף לפגישה. אני בא עוד פעם להיכנס, והמאבטח ראה שרשום על ההזמנה 'אלי וטלי בן שם'. הוא שאל 'איפה אשתך?'. כשהוא אמר את זה, אני אשכנזי לפלף, אבל עלה לי הדם לראש. התחלתי לצעוק 'אתה בזכות הבן שלי כאן. אשתי שוכבת מתחת לדשא, איך אתה מדבר?'. הוציאו אותי החוצה, ישבתי ובכיתי כמו ילד. הרגשתי השפלה בשבילי, בשביל קובי ומאז נכנס לי ג'וק לראש. בחור בן 45 יושב באמצע רחוב הארבעה ובוכה. אמרתי שלא יכול להיות שיתנהגו ככה למשפחות שכולות".

להיבחר לראשות יד לבנים זו חתיכת פוליטיקה - המועמדים הסופיים צריכים להיבחר על ידי 140 חברי מועצה. שנה אחרי מותו של קובי, אביו כבר התמודד על התפקיד. הוא גייס יועץ תקשורת, הכין מצע ועבר בין כל חברי המועצה כדי להבטיח את הניצחון. "כשהגעתי ליד לבנים לא היה כלום", הוא מספר. "באחים לא טיפלו, עם ההורים לא היה קשר, ואני לא מאשים, אני קורא לזה דור השואה. הורים שילדיהם נפלו במלחמת יום כיפור לא רצו כלום מהמדינה. זוכר שרציתי להרים את המורל והבאתי זמרת מוכרת להופעה ביד לבנים. אולם עם 280 מקומות ושלחתי יותר מ־2,000 הזמנות. הגיעו 30 איש. רציתי לקבור את עצמי. באתי אז למשפחות שהיו בחרפת רעב, בתים עם מקררים ריקים. משפחה הייתה צריכה למלא דוח הצהרת הון כדי לקבל קצבה של 600 או 3,000 שקל. אף אחד לא הגיש. היו שם שאלות 'כמה אתה מרוויח, אילו חסכונות יש לך'. נלחמתי בזה. הייתה ישיבה בכנסת, ואיש משרד האוצר הציג נתונים שקריים. הוא אמר 'ביטול מבחן ההכנסה יעלה מיליארד וחצי שקל'. אני לא פראייר. למדתי את נערי האוצר וידעתי שהכל הם מנפחים ומורחים. אמרתי לו 'אתה שקרן על גב המשפחות. אני מוכן לתת לכם עכשיו מיליון דולר ואת הבית שלי, רק תנו לי פעם אחת לחבק את הבן שלי'. איך שאמרתי את זה, נגמר הדיון. היום כל משפחה מקבלת בסביבות 8,000 שקל״.

״השנה התמודדה נגדי לראשות יד לבנים ורדה פומרנץ (אמו של דניאל פומרנץ, שנהרג בצוק איתן, א"ל), שהייתה קצינת נפגעים ראשית״ סיפר בן שם, ״היא לא לכלכה, דיברה יפה, רק אמרה שאחרי 20 שנה הגיע הזמן לשינוי בהנהגה. הכנתי סרט על העשייה שלי. הקמת מועדונים, טקסים, נופשים. הראיתי את ההישגים הכספיים ועשינו חשבון שזה מגיע למיליארד שקל בשנה. אז כל פעם אני אומר ששני מאבטחים שגרמו לי לבכות באמצע הרחוב, עלו למדינה מיליארד שקל בשנה".

בן שם הוא בולדוזר. את כולם הוא מכיר. הראיון איתו נמשך יותר מארבע שעות, כי באמצע הייתה לו פגישה עם חבר'ה בנוגע לטקס יום הזיכרון ועל הדרך ים של טלפונים. אפילו באמצע ליל הסדר הוא היה על הקו, כי ביקש שיסדרו למשפחה שכולה, שנדבקה בקורונה, להיקלט במלון המיועד לחולים. "כל אחד לוקח את השכול למקום אחר", הוא אומר. "יוצאים דברים שחבויים בך. תראה תערוכות של הורים שמציירים, מפסלים. פעם, כשהייתי צריך לדבר בהתאחדות הקבלנים מול 50 איש הייתי מכין, כותב. היום אלף, חמשת אלפים איש, אני כותב ארבע־חמש נקודות ומדבר מהלב. השתחרר אצלי כושר דיבור שלא היה לי. אני אומר למשפחות כל בוקר 'במותם ציוו לנו את החיים וגם אנחנו צריכים לחיות'. בשנים הראשונות כשהוצאתי הורים שכולים לטיולים בחו"ל, הרגשתי כמו בגן. אנשים בני 80 שלא ידעו מה זה דיוטי פרי. הם היו בהולד".

היית בטיפול פסיכולוגי?
"פעם אחת בקבוצת תמיכה ופעם אחת אצל פסיכולוגית. אמרתי שטיפול לא מתאים לכל אחד, אז הכנסנו ביד לבנים כל מיני דברים כמו רכיבה על סוסים, הידרותרפיה. בשנים הראשונות כל לילה לא הייתי נרדם, חושב על קובי, חלומות, סיוטים. לא הבנתי מה עובר על בתי שני, שהייתה ילדה, עד שבגיל 10 היא התחילה לכתוב בכתב קטן והציורים שלה כולם היו בשחור. זה הדליק לי נורה אדומה. הלכתי לחברה פסיכיאטרית, והיא אמרה 'זו מצוקה נפשית'. לקחתי את שני למישהי שעושה תרפיה באומנות והיא הצילה אותה. היום שני תותחית. פושרית כמוני, יש לה חברה להפקת אירועים. אצלי רכיבה על סוסים מזקקת את הנשמה".

לחיות בעד ארצנו

בשבוע החולף התעוררה מחאת הורים שכולים נגד הכוונה לאסור את הכניסה לבתי העלמין במהלך יום הזיכרון, כחלק מהסגר המתוכנן ביום הזיכרון ויום העצמאות בשל הקורונה. בן שם שלח מכתב לראש הממשלה בנושא, בו התריע מפני כניסה בכוח של משפחות לבתי העלמין ואף סיפר כי קיבל פניות של הורים שאיימו להתאבד על קבר הבן. "זה מאוד לא קל, אבל צריך להבין את הסיטואציה", הוא מסביר עכשיו למה תמך בכוונה להטיל סגר.

"ביקשנו שיטילו סגר באותו יום, בכדי שאנשים לא יוכלו להגיע לבתי הקברות״ ציין והוסיף כי ״יש הרבה הורים שכועסים עליי, אבל אין ברירה, אסור להתקהל, במיוחד כשרבים מאיתנו נמצאים בקבוצת הסיכון בגלל הגיל המבוגר. הילדים שלנו יסלחו לנו שלא נהיה איתם בפעם הראשונה. ילד רוצה שההורים שלו ימשיכו לחיות. יש הורים שלא קיבלו זאת. איימו שאם לא ייתנו להם להגיע, יתאבדו על קבר הבן, יתעמתו עם שוטרים. יש לי התכתבות לא נעימה עם אחד מהם. הוא התחיל לקלל 'אתה לא דואג לנו, תתבייש לך'. בן אדם רציני, איש פוליטי. עניתי 'קודם כל דבר יפה, כי אני אב שכול בדיוק כמוך. דבר שני אנחנו אזרחים שומרי חוק'. הוא כתב לי עוד משהו וכבר לא עניתי, כי הבנתי שאני טוחן מים. יש הרבה כאלה. לא מוכנים לשמוע. 72 שנה לא היה דבר דומה".

אתה מבין את מאבק משפחות גולדין ושאול להחזרת בניהן?
"מזדהה ומבין, אבל לטעמי המאבק אגרסיבי מדי. אני בטוח שכולם רוצים להחזיר את הילדים. אני יכול להגיד את זה, כי בני נהרג, אבל אם הגופה שלו הייתה היום אצל חמאס, אז להחזירה תמורת אלף מחבלים, לא הייתי מסכים. גלעד שליט זה סיפור אחר וגם אברה מנגיסטו".

הן טוענות שאפשר לעשות הרבה יותר.
"אולי הן צודקות, אבל בצד השני, בעזה, יש שני מיליון איש, אז להרעיב אותם בשביל להשיג את המטרה? מבין אותם, לבי איתם, אבל לתקוף את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל זה לא במקום. לביבי יש רגישות כאח שכול, ואני לא מקנא בו שהוא צריך לקחת החלטות קשות, אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם. באזכרת צוק איתן המשפחות ביקשו למחות. ניגשתי ואמרתי 'המאבק צודק, אבל אני מבקש, זה בית קברות צבאי, הבנים שלנו פה, קודש הקודשים'. הם כיבדו את הבקשה. עמדו בחוץ, לא נכנסו. אנחנו מזדהים איתם, מבינים ומחבקים ורוצים שהגופות יחזרו ויהיו בקבר ישראל, אבל לא בכל מחיר".

טוב למות בעד ארצנו?
"לא טוב למות בכלל. אני מקדש את החיים, אבל אם כבר למות - אז בעד ארצנו. אנשים יצאו לקרב ונפלו מכל המגזרים. דרוזים, בדואים, יהודים, שמאלנים, ימניים. היה בעבר אבסורד כשעדי אביטן, מחטופי הר דב, נקבר ובקבר ליד שכב אחד שרצח את חברתו והתאבד. הוא חלל צה"ל? זוכר את עדן זאדה שרצח ערבים בשפרעם? ביקשו לקבור אותו בראשון לציון. הלכתי לשופט ריבלין והוצאתי צו מניעה. אמרתי שזו בושה שבפנתיאון הלאומי יהיה אחד כזה. הוא רוצח. הוא לא חלל צה"ל".

שינית את הדעות הפוליטיות במהלך השנים?
"לא. אני איש מרכז־ימין".

לאחמד טיבי לא נתת להיכנס ב"שבתרבות" לבית יד לבנים ברמת השרון.
"פנו אליי הרבה הורים שכולים ואמרו 'נעשה הפגנות ובלגן'. לא חושב שצריך להוציא עיניים לאנשים עם בן אדם שקורא לחיילי צה"ל 'רוצחים'. אני בעד חופש הדיבור וגם שלחתי לטיבי מסר שהוא חבר כנסת ואני מכבד אותו למרות שאני מתנגד לדעותיו. זכותו לדבר, אני לא בא לסתום פיות, אבל לא בבית יד לבנים. הילדים שלנו לא רוצחים".

מה לומד הנוער?
זו הקדנציה האחרונה של בן שם בהנהגת יד לבנים, ויש לו תוכניות לפני שיעזוב. "אני רוצה להקים בית מרכזי לארגון ושיהיה שם מוזיאון מלחמות", הוא אומר. "מה שאותי משגע שאצל הנוער יש בורות וישנם גם עכשיו מנהלי תיכונים שלא מכניסים קציני צה"ל כדי שידברו עם התלמידים. הזמינו אותי לפאנל בתיכון בחולון. אני מגיע ויושבים שם שני ערבים עם כאפיות. אמרתי שלום ושאלתי מי אלה. הסבירו שיש עמותה של משפחות שכולות יהודיות וערביות ואלה הורים של מחבלים שרצחו חיילים. אמרתי למנהלת 'אני לא יכול לשבת פה'. ענתה 'אני לא יכולה לשלוח אותם'. אמרתי אוקיי ועזבתי״.

כשיולי תמיר הייתה שרת החינוך, באתי ושאלתי למה לא מלמדים על המלחמות״ המשיך בן שם, ״היא ענתה 'מי שרוצה, ילמד'. אמרתי לה 'את לא מתביישת, הילדים שלנו מתו סתם?'. קמתי ונתתי בומבה בדלת. עכשיו בא נפתלי בנט ונתן תקציב של 3 מיליון שקל לפרויקט אדיר, 'כיתה מאמצת חלל'. כיתה מלווה במשך שנה משפחה גם באזכרות וגם בשמחות, ובסוף מוציאים אלבום משותף. בישיבת הצוות הראשונה אמרה יועצת משפטית, בחורה ערבייה, 'אתם לא יכולים מבחינה משפטית, כי מורים ערבים לא יוכלו להשתתף בפרויקט'. אמרתי 'שילכו לצבא, לשירות לאומי, יקבלו גם'. התפוצצה הפגישה. אחרי חודש אני בא ואומרים 'הורידו מהתקציב 300 אלף שקל ונתנו למורים ערבים למאבק בתאונות דרכים'. גילחו ככה 300 אלף שקל".

מה אתה רוצה שילמדו?
"אותי מעצבן שלומדים על נפוליאון, על מלחמת העולם הראשונה. ראבק, אנחנו מדינה עם ים של מלחמות, 24 אלף נופלים, איפה הנוער שיודע על זה? אחרי כל בחירות ביד לבנים אנחנו מקיימים ועידה גדולה. לפני אחת מהן לקחתי צוות צילום וצילמנו בירושלים, שאלנו שם צעירים 'כמה ימים ארכה מלחמת ששת הימים?'. שאלנו על מבצע דני, ענו דני של שטראוס. מי זה בן־גוריון? שדה תעופה. משה דיין? מלחין. תשובות מטומטמות. הכנסנו באמצע קטעי קישור של הגשש החיוור. ישבו בקהל שמעון פרס וגבי אשכנזי והתגלגלו מצחוק. עליתי לבמה ואמרתי 'אני שמח שנהניתם, אבל אנחנו כל יום בוכים'. בשנים הראשונות אחרי אסון המסוקים, הייתי בא לדבר מול אנשים וכולם ידעו לומר איפה הם היו כשזה קרה. היום בני 18 לא יודעים כלום, זה לא מעניין אותם".

לפני ארבע שנים גילו אצל בן שם סרטן עור (מלנומה), כאילו הצרות בחייו לא הספיקו. "אני כבר לא מפחד מכלום, אבל פתאום אומרים סרטן ואתה מקבל מכה בראש", הודה. "אמרתי, 'אני אלך לכתוב צוואה ולסגור עניינים, לחלק את הירושה'. הרופא שטיפל בי מאוד אהב אותי וכשסיימתי את הטיפולים אמר 'היום אתה בריא במאה אחוז, הסיכוי שהסרטן יחזור הוא קטן, אבל אתה והשמש כבר לא חברים'. אצלי זה קרה בגלל שעות של עבודה בשמש, כשפעם לא הייתה מודעות. אז אני נזהר מאוד, יושב רק בצל ועם חולצה ארוכת שרוולים. אני גם יודע ש־50% ממחלות הסרטן נגרמות מלחץ. אצל הורים שכולים מחלות הסרטן הן פי שלושה מהאוכלוסייה. עשינו בדיקה".

הבית של בן שם רחוק מלהיות מלנכולי. שנתיים אחרי שטובה אשתו נפטרה הוא הכיר את ענת, שהתאלמנה מבעלה, שהיה שוטר בכיר. ענת באה לקנות אצל בן שם דירה, והיחסים הלכו והתחממו עם השנים. היום יש להם שלושה ילדים משותפים, הבן הבכור אור הוא חייל בחיל מודיעין, אבל אלי כבר לא לקח צ'אנס, והילד משרת במקום בטוח.

"ענת אמרה 'בוא נעשה ילד' ואני רציתי בן", הוא מספר. "פרופ' לב־רן, שניהל את היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים וולפסון, היה שכן שלי ברמת השרון, ועבדנו שייצא בן. עשינו טיפולים וניסיונות. מדדו חום, לקחו זרע. בסוף יצא בן ואחריו שתי בנות. משפחה חדשה היא ממש לא בִמְקום. אני קם כל בוקר והולך לישון עם קובי וכל ההורים השכולים ככה. להיות משפחה שכולה זה כמו תינוק שקם וצריך להתחיל ללמוד ללכת".
להתחתן עם אלמנה זה קשה?

"לא התחתנתי איתה בגלל שהיא אלמנה, למרות שלאבד ילד ולאבד בעל זה שונה. ענת התחתנה, החיים שלה חזרו לעצמם. זה לא שלא כואב להן, אבל הן משתקמות. גם ליד ורגל יש תחליף. כשתקפו אותי אלמנות אמרתי 'אל תספרו לי, אני איבדתי אישה בגיל צעיר. זה כואב, אבל כשאתה מאבד ילד, השמיים נופלים עליך, אתה לא יכול לחזור'".

בן שם ידליק משואה בערב יום העצמאות. שרת התרבות והספורט, מירי רגב, שבישרה לו על כך, הסבירה: "אלי הוא אחד מאותם מנועי הטורבו של ההתנדבות בעמנו, המספקים, על אף משאו הכבד של השכול, רוח גבית חזקה למי שאיבדו, כמוהו, את היקר להם מכל".

באותו מעמד ידליק משואה גם הזמר עידן רייכל. הוריו של רייכל הם חברים ותיקים של משפחת בן שם והזמר מכיר את קובי מילדות. "הייתי בהופעה לפני שנתיים בראשון לציון, ועידן קלט אותי בשורה החמישית", אלי מספר. "הוא אמר 'מכבד אותנו היום אלי בן שם, יו"ר יד לבנים, אבא של קובי, חבר ילדות שלי'. איך שהוא אמר את זה, התחיל לבכות. 5,000 איש בקהל, והבן אדם בוכה. הביאו לו שתייה שיירגע. אין יום שאני לא מדבר עם אבא שלו".

מה אומרים באירוע ממלכתי כזה?
"אף פעם לא חשבתי בשביל מה קובי נהרג, אבל בחודשים האחרונים ראיתי את הכאוס הפוליטי, ואני אומר ראבק, רמטכ"לים, ביבי שהיה מפקד בסיירת מטכ"ל, ראש מוסד, ראש שב"כ. אלופים כמו אלעזר שטרן ואורנה ברביבאי, אנשים שגידלו דורות של לוחמים על ערבות הדדית, גבורה, איפה כל זה נעלם? הולכים לפוליטיקה ושוכחים? אני אומר תחזרו למורשת של הבנים. עם שלא זוכר את נופליו, אין לו זכות קיום. אני הולך לדבר על זה ביום הזיכרון ואפילו קצת נבהלתי מעצמי שזה יהיה הנושא, אבל צריך לסיים את המלחמה, הריבים והפילוג בעם".

אולי הם ייפסקו כשיהיה שלום.
"אני מתפלל שזה יקרה ושילדים לא יצטרכו ללכת לצבא, אבל אני לא מאמין. אנחנו מוקפים באויבים ונמשיך להיות. מצד שני אתה רואה, זו מדינה שבשעת צרה כולם רוצים לחזור אליה. עם כל הקיטורים, מתברר שיש לנו ארץ נהדרת".